כביש 90 הוא הכביש הארוך בישראל. הוא מתפרש על פני כמעט 479 קילומטרים, מאילת עד מטולה. או, אם תרצו, מהגבול עם מצרים, לאורך הגבול עם ירדן ועד לגבול עם לבנון. הרי אילת, הערבה, בקעת הירדן, בקעת כנרות, רמת כורזים, עמק החולה, הגליל ובקיצור - חוצה ישראל האמיתי, שנסיעה רציפה לכל אורכו התאפשרה בפעם הראשונה לפני כמעט חמישים שנה.
הכביש עצמו מחולק למספר מקטעים ראשיים. אנחנו בחרנו להתמקד בחלקה הראשון של הכתבה, במקטע המרתק שאורכו כ-110 ק"מ והוא משתרך לאורכו של הירדן הדרומי - מצומת צמח שבדרום הכנרת ועד לצומת הלידו, בואכה יריחו וצפון ים המלח. במקורו, מקטע זה נסלל ברובו במהלך תקופת המנדט הבריטי.
הגדה המזרחית, זאת שלנו גם כן
מצומת צמח נפרדים מימת הכנרת, ומתחילים להדרים לכיוון נהריים. אחד המשפטים המפורסמים משירו של זאב ז'בוטינסקי - "שְׁתֵּי גָּדוֹת לַיַּרְדֵּן - זוֹ שֶׁלָּנוּ, זוֹ גַּם כֵּן", מקבל כאן משמעות אחרת.
כמה מכם למשל, מודעים לעובדה שבשמונת הקילומטרים הראשונים מסכר דגניה ועד לאזור אתר נהריים, זורם הנהר ממערב לכביש 90? באופן זה, למעשה, אנחנו נוסעים לאורך הגדה המזרחית של הירדן, ובעצם מגשימים כך, בצורה סמלית, את תפיסתו של ז'בוטינסקי?
אבל לא בפוליטיקה עסקינן. הנסיעה על כביש 90 לאורך הגדה המזרחית של הירדן, הינה כעשרה קילומטרים. הנהר עצמו עובר בפאתי הקיבוצים בית זרע, אפיקים והמושבה מנחמיה, בהם ניתן לערוך סיורים ברכבי שטח באזורי השדות והכרמים שעל גדות הירדן.
מי הירדן באזור זה, מוזרמים מאזור סכר אלומות, הממוקם כשני קילומטר דרומית-מערבית לסכר דגניה ולאתר הטבילה ירדנית. עד סכר אלומות זורמים מי כנרת מסכר דגניה ונשאבים על ידי מקורות. מסכר אלומות, זורמים בהרמוניה מי שיטפונות, מי שופכין מטוהרים (מט"ש ביתניה) וביחד עם מי המוביל המלוח שיוצא ממעיינות בצפון הכנרת - מזינים את נהר הירדן. שעטנז.
סמוך לקיבוץ בית זרע, מערבה לנהר הירדן, נמצא הגן הלאומי בתל עוּבֵּדִיָה, שהוכרז כאתר מורשת עולמי בזכות העובדה שבסביבתו נמצאו ממצאים נדירים מהתקופה הפרה-היסטורית, וישנם הטוענים שמדובר באתר הקדום בעולם. שרידי אדם, חיות וכלי אבן המתוארכים בכשני מיליון שנים. בקטנה. שיא עולמי כחול-לבן ולמרות היותו אתר די מוזנח, חשיבותו העולמית גדולה.
התל עצמו אגב, זוהה במשך השנים עם מספר שמות יישובים מתקופת המקרא כדוגמת ינועם הכנענית, ואפילו זוהה בטעות כבית שמש המקראית.
על מפגש נהרות שם ישבנו
כביש 90 נחצה על ידי נהר הירדן קצת אחרי קיבוץ אשדות יעקב איחוד, כשמונה קילומטרים מצומת צמח. זהו גם האזור בו עוברת תעלת האפס, תעלה ישרה ללא הפרשי גובה שאורכה כקילומטר וחצי, תעלה שניתבה מי שיטפונות בין נהרות הירדן לירמוך, במטרה להזין מפלים להפעלת טורבינות במפעל החשמל ההידרו-אלקטרי שבנהריים. אגב, רק בימים אלה, ב-1 באפריל ובזכות גשמי הברכה השנה, נפתחה תעלת האפס והמפל שבסופה געש וקצף.
20 צפייה בגלריה
גשר העודפים על תעלת האפס. מימין: הירידה אל הירמוך לפני המפגש עם הירדן; משמאל: קשת שרידים של רכבת העמק. תעלת האפס נפתחה מחדש השבוע, ב-1 באפריל
(צילום: עמית ברנפלד)
מקור השם נהריים במפגש שני נהרות – באזור זה נשפך נהר הירמוך, שמקורו בחורן שבסוריה אל נהר הירדן שמקורותיו באזור החרמון, ויחד הם ממשיכים דרומה לכיוון ים המלח.
נהר הירדן הוא, ככל הנראה, הנהר המפורסם בהיסטוריה, ומוזכר פעמים רבות בתנ"ך ובברית החדשה. שני אירועים מכוננים עיקריים (ורבים אחרים) התרחשו בו בהיסטוריה היהודית והנוצרית: האחד, חציית הנהר על ידי עם ישראל והכניסה לארץ המובטחת והשני, הטבלתו של ישוע בירדן על ידי יוחנן המטביל. אל דאגה, לשני סיפורים אלה עוד נגיע בהמשך.
בצמוד למפגש הנהרות שוכן אתר אי השלום, שעד לא מזמן היה פתוח למבקרים ישראלים, אך בנובמבר האחרון לא חוּדש חוזה החכירה, שנחתם בשנת 1994 בהסכם השלום בין ישראל לירדן, והשליטה במתחם חזרה לממלכה הירדנית. באתר, שרידי מפעל החשמל ואנדרטה לזכר שבע הבנות שנרצחו כאן על ידי חייל ירדני במהלך טיול בית ספרי אליו יצאו, במרץ 1997.
כאן, הוקמה גם תחנת החשמל ההידרואלקטרית הראשונה בארץ הקודש, בניגוד לכל המתריסים והסקפטיים שלא האמינו לחזונו של רוטנברג, שטען שלמרות האתגרים ההנדסיים בשטח - זה אפשרי. רוטנברג, תכנן לבנות 13 תחנות חשמל ברחבי ארץ ישראל וגם על הליטאני בלבנון, מתוכן ארבע לאורך הירדן אך רק אחת בלבד, כאן בנהריים, זכתה להגשמה.
כילד, זכיתי לשמוע את סבא שלי (ז"ל) שעלה ארצה בסוף 1925 (עלייה רביעית), ועבד כדייג בעכו. ביולי 1927, מיד לאחר רעידת האדמה הגדולה, הוא נאלץ כמו רבים אחרים להתגורר במשך כשלושה שבועות באוהל על חוף עכו, מהפחד שמה רעידת האדמה הגדולה הייתה רק המשחק המקדים לדבר האמיתי.
באוגוסט 1927, כחודש לאחר רעש האדמה, בשל חשש ממשבר בענף הדייג, הוא התגייס לעבודה בהקמת מפעל החשמל בנהריים כמריצן, כלומר - פועל עם מריצה. ועל זה נאמר: כל אחד וההיסטוריה המשפחתית שלו.
ייחודו של נהר הירדן
ממשיכים דרומה ומעתה ועד ים המלח, נהר הירדן - הזורם מהצד המזרחי לכביש - משמש כגבול מדיני בין ישראל לממלכה ההאשמית, ירדן. הנהר, המשמש במקרה זה כגבול מדיני טופוגרפי, נמצא בליבו של השבר (או הבקע) הסורי אפריקאי, שתהליך היווצרותו החל לפני כ-25 מיליון שנים, ונמשך גם בימינו.
נהר הירדן, הפך לראשונה לגבול כבר בתחילת ספטמבר 1922, עת פורסם דבר המלך במועצה על א"י פלשתינה. במסמך זה, נקבע כי נהר הירדן יהווה קו הפרדה בין עבר הירדן המזרחי - בו לימים תוקם ממלכת ירדן - לבין עברו המערבי של הנהר, הגדה המערבית, קרי ארץ ישראל-פלשתינה, שהינו שטח המנדט הבריטי אשר יועד להקמת הבית הלאומי היהודי כפי שנקבע בוועידת סן רמו (באפריל 1920), בדיוק לפני 100 שנים. ככה זה בפוליטיקה - מסובך היום כמו פעם.
באלפי השנים האחרונות, נהר הירדן שבין הכנרת לים המלח, עבר שינויי תוואי זרימה. הנסיעה לאורכו בקטע זה שעל כביש 90, הינה כ-108 ק"מ. אולם, לו יכולנו לערוך בו שייט (וזה אכן קרה מספר פעמים במאה ה-19, כשעוד היה אפשרי) היינו עוברים כ-210 ק"מ של פיתולים – פי 2 בשטח מאשר על כביש 90 המקביל.
פיתולי הירדן, כמו פיתולי נהרות אחרים בעולם, מכונים מיאנדרים, על שמו של נהר המיאנדר המפותל שבטורקיה. פיתולים אלה הם תוצאה של סחף רב בנהרות אשר שוקע על דפנות נהר, חוסם את נתיב הזרם במשך השנים והנהר פורץ נתיב חדש באמצעות לחץ הזרימה וחוזר חלילה.
כך נוצרים הפיתולים, או כפי שהם נקראים בעברית יפה - נפתולים. ישנה תיאוריה הגורסת ש"סתימה" כזאת בתקופת זמן ספציפית, אפשרה את חציית הירדן "במעברות הירדן" על ידי עם ישראל במהלך הכניסה אל הארץ המובטחת בפיקודו של יהושוע בן נון, כמתואר בספר יהושוע פרק ג', פסוק ט"ז: "וַיַּעַמְדוּ הַמַּיִם הַיֹּרְדִים מִלְמַעְלָה קָמוּ נֵד-אֶחָד, הַרְחֵק מְאֹד באדם (מֵאָדָם) הָעִיר אֲשֶׁר מִצַּד צָרְתָן, וְהַיֹּרְדִים עַל יָם הָעֲרָבָה יָם-הַמֶּלַח, תַּמּוּ נִכְרָתוּ; וְהָעָם עָבְרוּ, נֶגֶד יְרִיחוֹ". היכן זה קרה? סבלנות, עוד נגיע גם לזה.
מבנה בקעת הירדן
כשמסתכלים על חתך הרוחב של בקעת הירדן, מהכנרת ועד לים המלח, אפשר לנסות ולחלק את הבקעה לשלושה חלקים עיקריים: במרכז הבקע, גאון הירדן ובערבית - זור ("צפוף", בערבית) שהינו נתיב הנהר, ושטחי ההצפה שלו מעוטרים בצמחייה סבוכה כדוגמת אשל ומלוח. מעל לגאון הירדן, ישנם ביתרונות הירדן - מעין מדרגה ברוחב מאות מטרים, ואפילו עד שני ק"מ. בבתרונות אלה זורמים נחלים כמו ואדי קלט, נחל תרצה ועוד הנשפכים אל נהר הירדן. הבתרונות עצמם, עשויים מסלע רך שמקורו במשקעי חוואר הלשון. החלק השלישי עליו עובר כביש 90 הוא כיכר הירדן, ע'ור בערבית.
כיכר הירדן מוזכרת בספר בראשית פרשת לך לך, פרק י"ג, במהלך הריב בין לוט, אחיינו של אברהם, ובין רועי הצאן של אברהם. בעקבות הריב, בחר לוט להשתקע בכיכר הירדן ולא להצטרף אל אַחיו.
וַיִּשָּׂא-לוֹט אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת-כָּל-כִּכַּר הַיַּרְדֵּן, כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה – לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת-סְדֹם וְאֶת-עֲמֹרָה, כְּגַן-ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בֹּאֲכָה צֹעַר. וַיִּבְחַר-לוֹ לוֹט אֵת כָּל-כִּכַּר הַיַּרְדֵּן, וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם; וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו. אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ-כְּנָעַן; וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר".
מעשה ברומי, ממלוּכּי, טוּרקי וּבבריטי שבנו גשר
נסיעה קצרה מאזור אי השלום על כביש 90 דרומה לכיוון מזרח, עובר כביש שירות קצר (מול הכניסה אל קיבוץ גשר) ובסופו שוכן אתר מורשת מרתק ברקע נוף מרהיב, "גשר הישנה – חווית נהריים".
תחילת היישוב היהודי היה כאן, בְּגשר, בשנת 1920, על שרידי חאן דרכים מַּמְלוּכִּי. היישוב עמד במרכז הפלישה של צבאות ערב במלחמת העצמאות 1948. האתר, משמש פינת חמד המשמרת סיפור גדול ומפתיע באזור נופי מדהים. באתר שִחזוּר מבנים מרכזיים, בונקר תת קרקעי שנחשף וכן מופע אורקולי (מומלץ) על מפעל החשמל הסמוך המכונה "חווית נהריים".
ניתן לרדת עד למי הירדן בסמוך לגשר עתיק עשוי בזלת וקשתות מרשימות שבסיסו רומי (מאות 4-1), וסיומו ממלוכִּי (מאות 13-16). שמו של הגשר בערבית הוא ג'יסר אל-מג'מע (בתרגום לעברית: גשר הפגישה), בשל סמיכותו למפגש הירמוך עם הירדן.
בסמוך לו ומזרחית ממנו, ניצב גשר הרכבת העות'מאני שנחנך ב-1904 במהלך הנחת קו הרכבת חיפה-דמשק, המוכר גם כרכבת העמק.
הגשר השלישי אף הוא שימש לרכבת: הוא נבנה על ידי הבריטים, ונחנך בשנת 1925. שלושת הגשרים חובלו במהלך מלחמת העצמאות במטרה לבלום את הצבא העיראקי. אגב, תחנת הרכבת הנמצאת בסמוך לגשרים, נבנתה בשנת 1937 בסגנון באוהאוס, המוכר לנו גם ממבנים בעיר הלבנה. התחנה, ממוקמת בגובה 245 מטרים מתחת לגובה פני הים, וזכתה בעבר בתואר המרשים - "תחנת הרכבת הנמוכה בעולם". עוד שיא עולמי.
לא רחוק משם, מעבר לנהר, אפשר להבחין במגדל שמירה ועליו דגל ירדן. האזור כולו הוא גן עדן לחובבי צילום.
כמעט כמו אִינְדִיאַנָה גּ'וֹנְס והסירה הארוּרה
נמשיך בכביש 90 דרומה כאשר הירדן משמאלנו. זה המקום לספר על מסעותיהם המופלאים של שלוש דמויות אירופיות, שבאמצע המאה ה-19 ניסו (ואף הצליחו) לשוט ברציפות מהכנרת ועד לים המלח. מסעות החקר הללו של נהר הירדן וים המלח, יכולים לשמש בקלות תסריט לֵֵסרט מתח קולנועי.
ראשון חוקרי הנהר וים המלח היה כריסטופר קוסטיגן (Christopher Costigan), בחור אירי בן 25 שהגיע לארץ הקודש בשנת 1835. קוסטיגן סחב עימו ועל גבי גמל סירה מעכו לטבריה, ויצא בימי הקיץ החמים לשייט מהכנרת עד לים המלח. הזוי.
המסכן הגיע ליריחו כשלגופו בגדים קרועים, ושם הוא הותקף על ידי שודדים. חרבו הפכה חלודה מימי נהר הירדן בהם שט, וזו לא עמדה לעזרתו. לאחר שאגר כוחות בירושלים, חזר למסע בן שמונה ימים בים המלח במטרה לחקור אותו אך לרוע מזלו, הוא והעוזר שהיה עמו - חלו בקדחת.
הוא חולץ לירושלים על ידי ראש המיסיון הפרוטסטנטי בעיר, דמות מוכרת דאז בירושלים - מעין סלבּ ממוצא דני בשם ג'ון ניקולאיסון. קוסטיגן מת בירושלים בחודש ספטמבר של אותה שנה, ונקבר בהר ציון. לכבודו ולזכרו מכונה עד ימינו לשון ים המלח, המחלקת בין האגן הצפוני לדרומי – "כף קוסטיגן".
הכף הדרומית של הלשון, מכונה "כף מולִינֵה" על שמו של משיגנע אחר, קצין בחיל הים הבריטי, לוטננט תומס הווארד מולִינֵה (Thomas Howard Molyneux), שיצא למסע בשנת 1847 במטרה להמשיך את מחקרו של קוסטיגן. גם הוא, כאמור, יצא למסע שייט מהכנרת ועד ים המלח.
בעוד שלקודמו לקח שמונה ימים שלמים להגיע לים המלח, עשה זאת מולינה בפחות משלושה ימים. גם הוא חטף קדחת ומת לאחר זמן קצר בביירות. לימים, יצליח מפקדו של מולינה לאתר את סירתו ולהביאה לאנגליה.
בשנות השישים של המאה העשרים, איתר את הסירה פרופסור זאב ווילנאי, חוקר ארץ ישראל, ובניהולו של הרמטכ"ל במילואים מרדכי מקלף, מנכ"ל מפעלי ים המלח דאז, נרכשה הסירה והגיעה בסופו של מסע אל מתחם מפעלי ים המלח שם היא מוצגת עד ימינו.
בימינו, כבר אין ממש זכר ללשון ים המלח בשל ירידת מפלס הים, אולם הכבוד והשמות ההיסטוריים יישמרו לעד. שתי טרגדיות, שני גיבורים. קצת רומנטיקה אירופית לא מזיקה לאף אחד.
את השמות כף מולינה וכף קוסטיגן, העניק בשנת 1848 החוקר שהמשיך את מסעותיהם של קודמיו, האמריקאי לויטננט וִילְיָאם פְרַנְסִיס לִינְטְש (William Francis Lynch). "קראתי לקצהו הצפוני 'כף קוסטיגן' ולקצהו הדרומי 'כף מולינה', אות של כבוד לשני האנגלים האמיצים שאיבדו את חייהם כאשר ניסו לחקור את הים הזה", כתב לִינְטְש.
לינטש, היה הראשון שהגיע גם לחלקו הדרומי של ים המלח, והראשון שהצליח לשרטט מפה מפורטת ומדויקת של נהר הירדן ושל ים המלח. הוא היה גם הראשון בהיסטוריה שהניף את דגל ארה"ב בארץ ישראל. כשעשה זאת, אמר כי "הלוואי יהיה דגל זה חלוץ תחייתה של אומה שעתה היא חסרת אונים!". הלו, חוזה המדינה הרצל, זהירות, מאחוריך...
לעומת קודמיו, לינטש לא חלה בקדחת וכמפקד המשלחת, אף הספיק לכתוב ספר מסע מרתק שתורגם לעברית במסגרת פרויקט אותו ניהל רחבעם זאבי ז"ל. בספרו, מתאר לינטש בצורה נפלאה את מסע השייט בשתי סירות - אחת עשויה נחושת ושמהּ בישראל, "פאנִי מייְסון" (Fanny Mason) והשנייה עשויה ברזל, ונקראת "פאנִי סְקִִינר" (Fanny Skinner).
במסע השייט, מתוארות גם הסכנות שארבו להם במהלכו, בהם תיאורי הצמחייה, חיות הטרף (נמר), הבדואים וסכנות נוספות שארבו להם במסעם על הירדן. תיאור מצוין של גשר המפגש שבחצר גשר הישנה נמצא אף הוא בספר, כמו גם מפות שציירו ואיורים נפלאים המעטרים אותו ואשר איירו במהלך המסע סגן דִיל וסגן-משנה אוּלִיק, ממשלחתו של לינטש.
20 שנה מאוחר יותר, יערוך הסקוטי ג'והן מקרגור (John MacGregor) גם הוא מסע דומה על הירדן בסירת קאנו, הנקראת רוֹבּ רוֹי. גם מקרגור כתב ספר מסע נפלא, שתורגם גם הוא בעזרתו של רחבעם זאבי ז"ל.
כוכב צלבני קצר ימים
15 ק"מ דרומית משם, לפני בית שאן, על כביש 717 בצידו הימני, בשוליהָ המזרחיים של רמת יששכר על הבקעה, נמצאים שרידיו של מבצר צלבני יפהפה שמבחר כינוייו הסקסיים בשפות שונות, בהם כוכב הירדן, קוקט (חינני בצרפתית), שאטו בלואר (יפה-נוף בצרפתית), בלוואדרה בלטינית או "כַּאוּכַּב אל הווא" (ﮔﻮﮐﺏ ﺍﻟﻫﻮﺍ) בערבית - רק תבחרו. מדובר בגן לאומי ששווה ביקור, וכולל נוף מרהיב, אבירים, צלבניים ומגלומניה של בנייה. הנוף מלמעלה לכיוון מזרח עוצר נשימה (ללא שום קשר לקורונה).
מקור השם טמון, ככל הנראה, ביישוב יהודי מהמאה השלישית (תקופת התלמוד) ששכן מדרום-מזרח למבצר. אחת האבנים במבצר הצלבני שנעשה בה שימוש משני, מעוטרת במנורת שבעה קנים, דבר שמרמז שמקורה כנראה בכפר התלמודי הסמוך.
בגן לאומי זה, שסמוך לחניון גן הפסלים של יגאל תומרקין, נמצאים שרידי ענק מרשימים של מבצר צלבני מפואר וייחודי, עשוי מאבן לבנה רכה ומאבני בזלת שהוצאו מהחפיר הענק שמקיף את המבצר משלושה עברים מה שיוצר שילוב אדריכלי ייחודי.
זהו מבצר כפול, כלומר - מבצר בתוך מבצר. בחלקו המזרחי, סמוך לכניסה, אין חפיר, שכן צד זה פונה מזרחה למורדות. כאן נמצאים שרידי מגדל הגנה נפרד למצודה, ברביקן או באשורה בערבית. מבנה שהיו בו מספר קומות שגם אם פרצת אותו, אתה עדיין צריך לחדור את חומות המבצר מתוך שטח חשוף לירי הצלבנים.
בלב המבצר עוד מבצר קטן, דונג'ון ובעברית מגדל עוז. מדובר במבצר ריבועי (40 על 40 מטרים), ובכל אחת מפינותיו מגדל פינה. הדונג'ון מהווה מצודה עצמאית, בה אפשר להתבצר ולהילחם גם אם האויב פרץ את שטח המבצר. אסטרטגיה במיטבה.
כוכב הירדן החל דרכו כחווה חקלאית של משפחת אצולה צרפתית, שנמכרה במהלך 1168 למסדר הצלבני ההוספיטלרי, ואלה הרסו את החווה ובנו עליה מצודה מפוארת בשטח כולל של 12 דונם. נזירים לוחמים, המצאה צלבנית לראשונה בעולם הנוצרי. מספרים שכחלק מתפיסת העולם, אותם אבירים נדרשו לבצע את תפקידם ברחמים ובחמלה, כך שאת ראשי הכופרים נהגו לכרות ברחמנות. רחמנא ליצלן.
במהלך המאה ה-12, תיארו היסטוריונים מוסלמיים את המבצר בתיאור הבא: "אין הוא אלא קן נשרים ומשכן הירח". בשנת 1189, שנתיים לאחר קרב קרני חיטין בו הובסו הצלבנים על ידי צלאח א-דין, נכבש המבצר, אחד ממפעלי הבנייה המדהימים בעולם הצלבני שעמד במלוא תפארתו בסך הכול 21 שנים. חיי מדף קצרים ללא ספק.
בסמוך לגן הלאומי ממוקמת אחוזת שושנה, אותה הקים הלוחם האגדי מאיר הר ציון ז"ל, ממקימי סיירת מטכ"ל ומפקדה הראשון של סיירת צנחנים. שמה של האחוזה, שהוקמה בשנת 1959, הוקדש לזכרה של אחותו של הר ציון, שנרצחה במהלך טיול במדבר יהודה על ידי בדואים כמה שנים קודם.
בית שאן - סרט מלחמה
ממשיכים דרומה. לאורך כביש 90 ומערבית לו עבר, כאמור, מסלולהּ של רכבת העמק. סוללת העפר של המסילה וגשר עות'מאני בזלתי ומרשים מעל נחל יששכר כאן, בעמק בית שאן סמוך ליישוב בית יוסף, שרדו עד ימינו.
קצת לפני בית שאן, חולפים על קיבוץ חמדיה שהוקם במהלך 1939 כחלק מפרויקט "חומה ומגדל", בסמוך לכפר ערבי בשם אל-חמידיה. מקור השם ערבי הוא שמו של הסולטאן העותמ'אני, עבדול חמיד השני.
בשנת 1901, במהלך חגיגות לציון 25 שנות סולטנותוּ, נבנו עבורו בכל רחבי האימפריה העות'מאנית כמאה מגדלי שעון, ביניהם שבעה בארץ המובטחת - בצפת, עכו, חיפה, יפו, בשכם ובירושלים על שער יפו. המגדל בירושלים הוסר על ידי מושל העיר סטורס בשנת 1922, בתואנה כי הוא מפריע לנראוּת ואינו מתאים לחומות ירושלים.
זה גם הסולטאן שבימיו נבנתה רכבת העמק אותה הזכרנו בחלק של חצר הגשר בנהריים. עבדול חמיד השני היה פרנואיד לא קטן, ויצא פעמים בודדות בלבד במשך חייו מהארמון שלו ששכן באיסטנבול, שם העביר את חייו עם נשותיו ופילגשיו. אבל מי אנחנו שנעסוק ברכילות משעממת וזולה...
בזמן סולטנותו של חמיד השני, נרכשה על ידו האדמה שמשני צידי הנהר, שטח המכונה גִּ'יפְתְלִיק, שפירושו בטורקית הוא "אדמת מדינה". בצפון הבקעה - ג'יפתליק בית שאן ובדרומה, ג'יפתליק יריחו.
על תל בית שאן, סקיתופוליס, אפשר לדבר יום שלם. הוא עצמו שווה ביקור נרחב ומרתק, ונחשב לאחד מאתרי החובה בישראל, לטעמי לפחות. על התל יש שרידים שנותרו מהשלטון המצרי, ולמרגלותיו שוכנת העיר הרומית העתיקה. בערבים, ניתן לערוך כאן סיור לילי, ובמהלכם ולצפות במופע המוצג במקום (אמנם קצת מיושן, אך מתאים לכולם).
מזרחית לבית שאן ולכביש 90, ניצב גשר שייח' חוסיין - המעבר הצפוני, ואחד מתוך שניים בגבול עם ירדן עבור תיירים וישראלים בין ישראל לירדן. השני, אגב, הוא מסוף רבין שבערבה, סמוך לאילת. שרידי גשר עתיק נמצאים גם כאן מעל לנהר.
מספר סברות מיוחסות למקום, אחת מהן היא שכאן עבר יהודה המכבי בשובו ממסעו בעבר הירדן במאה השנייה לפנה"ס. כמו כן, כאן עבר המצביא הרומי פומפיוס עם צבאו בדרכו לבית שאן, בשנת 63 לפנה"ס. ואז, למעשה, התחילה תקופת השלטון הרומי בארץ ישראל. מכאן, לראשונה, פרצו המוסלמים בשנת 636 אל הארץ.
ארבע שנים לפני קרב קרני חיטין, 1183, וצלאח א-דין האיובי חצה כאן את הירדן והחל במלחמתו בצלבנים. במהלך 1925, בנו הבריטים גשר ברזל שפוצץ גם הוא במהלך ליל הגשרים באמצע יוני 1946. הגשר שוקם על ידי הבריטים, ופוצץ שוב בפברואר 1948.
רק לאחר מלחמת ששת הימים, בשנת 1967, הוא נהרס סופית, בדומה לגשר עבדאללה אליו עוד נגיע. רק לאחר הסכמי השלום עם ירדן משנת 1994, נבנה גשר בטון ובשנת 1996 - נחנך מסוף מעבר הגבול שפועל בימינו. בית שאן על המפה!
גן עדן רטוב
מזרחית לבית שאן אזור המכונה עמק המעיינות, ישנם אתרים קטנים, חלקם מוסדרים וחלקם פחות, אבל נגישים לכולם, בהם: אתר נחמד למשפחות, פארק המים גני חוגה ובו מקבץ מעיינות, שלושה אגמים וכן מקום לינה וקמפינג. הנוף באזור הוא בחינם. בסמוך לאתר, על קניון הבזלת, ניצב גם גשר ברזל ועליו אפשר לעלות ולצפות בזרימה של נחל חרוד שתחתיו.
סמוך לעין הנצי"ב, ירידה קצרה לכביש 6778, ניתן להשתכשך במפלים הלבנים בינות לגזעים עבים היוצרים בריכת שִכשוּך חביבה. מדובר במפלים עם זרימה מלאכותית, שכן הם מגיעים אלינו מתחנת חשמל מקומית קטנה המשתמשת בכוח המים לייצור חשמל בעזרת טורבינות.
למעשה, המים כאן "תלויים" בפעילות התחנה, כך שיש לקחת בחשבון שאם התחנה מפסיקה את פעילותה, גם לזמן קצר - המפלים הלבנים יהיו יבשים. טבע, אדם והחשמל שביניהם.
מעיינות ובריכות שכשוך קטנות נוספות באזור, הן בריכת אבוקה ועין צמד (מעיין המסיל), ועין נזם. כולם נמצאים במרחק ירידה קצרצרה מכביש 90 מזרחה לכיוון הנהר בין עין הנצי"ב, שדה אליהו, כפר רופין ומעוז חיים. דקות בודדות מבית שאן.
בקיצור, עברנו את פרעה, חצינו את הירדן, ייצרנו חשמל, כרינו מלח ופוצצנו גשרים - אז מה זה כבר קורונה? קטן עלינו. חג פסח שמח ונטול קורונה לכולנו.
