ברוכים הבאים לנצרת: "הפעם, הפיתוח נעשה בשיתוף הציבור"
(צילום: גלעד כרמלי)
תוכנית "נצרת 2000", שעליה הוחלט בממשלה ב-1995, נועדה להכין את העיר לחגיגות המילניום החדש באמצעות יצירת תשתית מתאימה לבואם של תיירים רבים ויצירת מקומות תעסוקה ומיזמים תיירותיים מקומיים. "יישום התוכנית נמשך שנים במקום חודשים", מסביר ד"ר שריף שריף ספדי, מנכ"ל עיריית נצרת. "בגלל שרצו לעשות את זה מהר, לא היה זמן לשמוע את התושבים ולדאוג להם. אז גם נוצר ניכור למיזם מצדם של המקומיים".
במהלך העבודות, נסגרו 500 החנויות שהיו בשוק – והקונים עזבו. אך משום שהעבודות התארכו ונמשכו כמה שנים, רוב החנויות כלל לא נפתחו מחדש עם סיומן. על אירועי שנת ה-2000 בעיר העיבו עימותים וחיכוכים בלתי פוסקים בין הנוצרים למוסלמים סביב פרשת "מסגד המריבה" מול בזיליקת הבשורה, ובהמשך הביאה האינתיפאדה השנייה לפגיעה אנושה בתיירות לנצרת – ובפרט תיירות הפנים הישראלית-יהודית. "התהליכים הללו המיתו את הגרעין של העיר", מוסיף ד"ר ספדי.
עם השנים, החלו התיירים לחזור לנצרת, אך רובם ראו בה לא יותר מאשר תחנה "על הדרך" שבה עוצרים לביקור קצר באתרים הקדושים – וממשיכים הלאה – לא לפני שהם תורמים את חלקם לפקקים הכבדים של מרכז העיר. "אלו תיירים שלא משאירים שקל בנצרת, אפילו את בקבוק המים הם מביאים איתם מהמלון", מוסיף ספדי.
כעת, תוכנית חדשה של ראש העיר עלי סלאם, המבוססת על החלטת הממשלה מלפני ארבע שנים לפיתוח החברה הערבית, מתכוונת לשנות את מפת התיירות בנצרת. במרכז התוכנית עומד השוק שבלב העיר העתיקה – וסלאם הכריז כבר לפני שנתיים על חזונו להחזיר את השוק לימים שבהם הוא היה פעיל ומשך תיירים בכל ימות השנה, ולא רק סביב חג המולד וראש השנה האזרחית כפי שקרה בשני העשורים האחרונים.
ההשראה – שוק "לה בוקרייה" בברצלונה
בעיריית נצרת מסבירים כי המודל שעליו מתבסס חזונו של סלאם הוא שוק "לה בוקרייה" בברצלונה, שנחשב לאחד משוקי האוכל הטובים בעולם. "לה בוקרייה" הפך עם השנים משוק מסורתי ששירת את תושבי ברצלונה בלבד, לשוק המציע סחורה איכותית ומהווה מוקד משיכה מרכזי לתיירים הרבים שפוקדים את בירת קטלוניה. "הפעם, הפיתוח נעשה בשיתוף הציבור", מבהיר ד"ר ספדי.
בחודשים האחרונים, עשרות חנויות נפתחו מחדש בשוק של נצרת – כאשר חלק גדול מהן שינו את ייעודן המקורי. "מתחילים לעשות כאן דברים ייחודיים שיכולים להיות אטרקציה לתיירים", מציין שרון בן ארי, יועץ מטעם משרד הפנים לפיתוח כלכלי של העיר. "זה נכון שמאות חנויות עדיין סגורות, חלק מהמנעולים כאן בני 20 שנה. אבל לא עובר שבוע מבלי שנפתח משהו חדש".
חלק מהחנויות הוותיקות נפתחו מחדש על ידי הילדים והנכדים של בעליהן המקוריים – והפכו לגלריות אמנות מיוחדות. כך, למשל, הסטודיו של מעצבת התכשיטים הדיל כנג', חנות הפורצלנים ומוצרי התחרה "טנטנה" של לובנה לובאני, "הפינה" של ראדה וה"ליוואן" שבו מוצגות תערוכות ומתקיימים אירועי תרבות. מקומות מעניינים נוספים הם חנות הספרים של מהא סולימן שמשמשת גם כבית קפה, ובית הקפה של אמאני בת ה-21.
לצדם, פועלים בשוק גם כמה "מוסדות" ותיקים כמו קפה אבו סאלם שנפתח ב-1914. כיום מנהל את המקום הנכד וויסאם, שמשלב בבית הקפה נגיעות מודרניות - אך חלק מהריהוט המקורי, כמו שולחנות השש בש, עדיין ניצב במקום. וויסאם מציע לאורחי בית הקפה משקה חם ומיוחד שנקרא "אינר" – שמבוסס על קינמון מבושל ואגוזי מלך כתושים.
עוד בשוק – חנות "קפה פאהום" הוותיקה שנפתחה ב-1957, ובה ניתן לקנות פולי קפה מיוחדים שפאהום טוחן במקום. "חלק מהתוכנית היא גם להשיב ולחזק בשוק את בעלי המקצועות המסורתיים", מוסיף בן ארי. החנות ממוקמת מול המסגד הלבן – המסגד היחיד שהיה בנצרת בתקופה העות'מאנית.
לקינוח, מומלץ לעבור אצל עזמי ב"כנאפה אום עלי" ולטעום את הכנאפה שרבים מגדירים כאחד הטובים ביותר בגליל, או במסעדה של אבו אשרף, מוותיקי השוק, שמציע לאורחיו את הקטאייף – ממתק שמזוהה בעיקר עם ארוחות שבירת הצום ברמדאן, אך כאן ניתן להשיג אותו כל השנה.
בעיר העתיקה וסביבה פועלים כיום גם כ-20 בתי הארחה – שהם למעשה מלונות בוטיק מיוחדים. באחד ממבני האבן העתיקים בשוק פועל מלון "אל-חכים" שמנהל בסאם אל-חכים. סבו, תאופיק אל-חכים, ניהל במקום בשנות השלושים חנות רהיטים. כיום, יש שם 10 חדרי אירוח.
לא רחוק משם, מציע מלון הבוטיק "בית מישל" חדרים מעוצבים עם נוף מרהיב של גגות העיר העתיקה. במבנה שבו פעל בעבר בית הספר של העדה האורתודוכסית פועל כיום מלון הבוטיק "Villa Nazareth" שמציע 18 חדרים, ובמלון "פאוזי עזאר" ניתן למצוא 11 חדרים פרטיים לצד ארבעה חדרים שמיועדים לטיילים רגליים.
"מלונות כמו 'פאוזי עזאר' מאפשרים למבקרים לראות איך נראו בעבר בתי האליטה", מסביר ד"ר ספדי. "בנצרת, הבתים העתיקים השתמרו והם אפילו שייכים לאותן משפחות אסליות - וניתן לשמוע בהם סיפורים מעניינים ממקור ראשון".
באחת היציאות מהשוק ניצב בית הסראייה – מבנה שהקים שליט הגליל דאהר אל-עומר בשנת 1740, ושימש כמרכז השלטוני בעיר. אל-עומר קבע את נצרת כמקום מושבו בשל מיקומה האסטרטגי הצופה על עמק יזרעאל, שבו גידלו באותה תקופה כותנה. את הכותנה ייצא אל-עומר לאירופה.
בהמשך ועד לתקופת המנדט הבריטי שימש המבנה את השליט המחוזי העות'מאני. לאחר הקמת מדינת ישראל, שימש המבנה את עיריית נצרת עד שנת 1991. לאחר מכן פעלה לזמן קצר מסעדה במבנה, אך מאז סגירתה הוא עומד נטוש ומוזנח. כעת, כחלק מתוכנית ראש העיר, צפוי המבנה לעבור שיקום וייפתחו בו מוזיאון ובית קפה.
רכבת קלה, רכבל ו"שאנז אליזה"
נצרת היא העיר הערבית הגדולה בישראל, והעיר השנייה בגודלה בצפון הארץ – אחרי חיפה. אזור העיר היה מיושב כבר בתקופה הפרהיסטורית, ומתקופת בית המקדש השני ועד לתקופה הביזנטית הייתה נצרת עיר יהודית. כיום, כ-70% מתושביה מוסלמים, והיתר נוצרים.
חשיבותה של נצרת עלתה עם הכיבוש הצלבני – ואז החלו להקים בה כנסיות. לפי הברית החדשה, בנצרת התגוררו מרים, אמו של ישו, ובעלה יוסף. על פי האמונה הנוצרית, בנצרת ניתנה למרים "הבשורה" מפי המלאך גבריאל ולפיה היא הרה ותלד בעוד תשעה חודשים את בנו של האל, וישו עצמו גדל בעיר והגיע בה לבגרות.
מסיבה זו שוכנים בעיר כמה אתרים קדושים לנצרות, שבראשם אתרים המזוהים עם הבשורה ועם חייו של ישו. כחלק מתוכנית הפיתוח, מנסים בעיריית נצרת להתניע כעת מחדש מהלך להכרה של אונסק"ו בעיר כאתר מורשת עולמית. "זה ייקח כמה שנים, אבל אנחנו אופטימיים וחושבים שזה יצליח", אומר ד"ר ספדי.
לאחר שנים של ציפייה, הונחה בשנה שעברה אבן הפינה לפרויקט הרכבת הקלה בין חיפה לנצרת. הקו צפוי להיפתח בשנת 2027 – ולתת תנופה נוספת לתיירות בעיר. אחת התחנות עתידה לקום במחצבה הנטושה שמאחורי העיר, ולצידה יוקם מרכז היסעים של אוטובוסים.
הרחוב הראשי תאופיק זיאד, שמוביל משם אל לב העיר ומוכר גם כ"דרך המוסכים", צפוי לעבור התחדשות עירונית – ובעירייה אומרים שהוא יהפוך ל"שאנז אליזה" של נצרת. בימים אלו נבדקת גם ההיתכנות להקמת רכבל שיוביל את המבקרים מתחנת הרכבת הקלה העתידית אל העיר העתיקה או אל הר הקפיצה. תוכניות הפיתוח מדברות גם על תוספת של עד 2,000 חדרי אירוח בנצרת בשנים הקרובות.
הבשורה, הנגרייה וההר שממנו ישו קפץ
למרות שנצרת מציעה הרבה יותר, הביקור בה אינו שלם ללא מעבר בכמה מהאתרים הקדושים לנצרות. האתר המזוהה ביותר עם העיר הוא בזיליקת הבשורה, אשר שוכנת על פי המסורת במקום שבו ניצב ביתה של מרים, אמו של ישו. על פי האמונה הקתולית, זה גם היה המקום שבו בישר לה המלאך גבריאל את הבשורה על הריונה.
מבנה הבזיליקה הנוכחי, אשר נחנך ב-1969 ותוכנן על ידי האדריכל האיטלקי ג'ובאני מוציו, הוא המבנה הבולט ביותר בנצרת. חפירות ארכיאולוגיות שנערכו במקום חשפו את שרידיהן של שלוש כנסיות קדומות יותר אשר ניצבו באתר זו אחר זו, ואף גילו כי האתר שימש כמקום פולחן עוד לפני זמנו של ישו.
העדה היוונית-אורתודוכסית, עם זאת, מזהה את מקום נתינת הבשורה באתר אחר בעיר – מעיין מרים, אשר שימש כמקור מים לתושבי העיר מימי קדם. מי המעיין תועלו אל סביל שהוקם בסמוך לנביעה, והוא מופיע בסמל העיר נצרת.
מעל הנביעה עצמה הוקמה כנסיית הבשורה היוונית-אורתודוכסית, אשר מוכרת גם בשם כנסיית גבריאל הקדוש. המבנה הנוכחי הוקם במאה ה-18 מעל מבנה צלבני וקריפטה מהמאה ה-12, שהשתמרו היטב בתוך הכנסייה. מתחת למבנה הצלבני התגלו שרידים של כנסייה ביזנטית קדומה יותר. "הכנסייה הזו פחות מוכרת לתיירים לעומת בזיליקת הבשורה, אך רבים אומרים שהיא הרבה יותר יפה ממנה", מעיר ד"ר ספדי. בכנסייה תקרה מצוירת מרהיבה וממנה תלויות נברשות מוזהבות גדולות.
אתרים נוספים הם כנסיית יוסף הקדוש, שהוקמה במקום שבו על פי המסורת שכנה הנגרייה של יוסף, בעלה של מרים; וכנסיית מנזה כריסטי, שהוקמה במקום שבו על פי המסורת ניצב שולחן אבו שאליו הסבו ישו והשליחים בעת שניגלה אליהם בקומו מן המתים.
בלב השוק נמצאת גם כנסיית בית הכנסת. המבנה שימש במקור כבית כנסת עתיק, ובו על פי המסורת נהג ישו ללמוד ולהתפלל – וגם הכריז בפני המתפללים שהוא המשיח. מסופר כי בעקבות ההכרזה, הוציאו אותו המתפללים מהעיר וביקשו להשליך אותו מראש הר סמוך - אך הוא קפץ משם אל העמק ונמלט בשלום.
אותו הר מזוהה עם הר הקפיצה השוכן בדרומה של נצרת ומשקיף לעבר עמק יזרעאל והר תבור, הקדוש גם הוא לנצרות. בשטח ההר התגלתה גם מערה ובה שרידים של האדם הקדמון. בצלע ההר נבנה תיאטרון שיכול להכיל קהל של עד 60 אלף איש – ועתיד להיות התיאטרון הפתוח הגדול ביותר בארץ.
הקרן הקיימת לישראל הציבה בשטח ההר שולחנות פיקניק, ובעתיד צפויה להיפתח במקום מסעדה שתשקיף על הנוף לצד שוק עם דוכני אוכל, אמנות ומזכרות. מההר יוצא גם מסלול רגלי המכונה "שביל הבשורה" שנמתח עד הכינרת, עובר דרך יערות קק"ל ואורכו 62 ק"מ. מסלול רגלי אחר הוא "שביל ישו" אשר יוצא מהעיר נצרת, עובר דרך אתרים משמעותיים בחייו של ישו ומסתיים לאחר 65 ק"מ בכפר נחום שלחופי הכינרת – ולאחר מכן חוזר לנצרת דרך טבריה, אתר הטבילה ירדנית, הר תבור והר הקפיצה במסלול של 73 ק"מ. "שביל ישו" מסומן בשטח בסימון מיוחד שהוקצה לו, בצבעים לבן-כתום-לבן.
על הר הקפיצה צופה כנסיית ההשלכה הנקראת גם כנסיית ארמון הבישוף - והיא ניצבת במקום שבו על פי המסורת עמדה מרים המודאגת בעת שהמתפללים ניסו להשליך את ישו מפסגת הר הקפיצה. כנסייה נוספת ששווה ביקור היא הכנסייה הסלזיאנית, שנקראת גם כנסיית ישו הנער. הכנסייה שוכנת על הגבעה הגבוהה שמצפון-מערב למרכז העיר ומתאפיינת בחזית רומנסקית מרשימה.
אתר מעניין נוסף הוא "כפר נצרת", אשר שוכן מתחת לבית החולים האנגלי ומציג שחזור של ההיסטוריה של תושבי הגליל בתקופתו של ישו – כיצד נראו הבית המסורתי באותה תקופה, בית הבד, בעלי המלאכה, המרעה והאיכרים. המקום אף מציע אוהל סעודה שבו מוגשת ארוחה כנענית.
"לא רק בגלל הסיפור הנוצרי"
בשנים האחרונות התפתחה בנצרת גם סצינה קולינרית מרשימה ונפתחו מסעדות רבות, בהן כמה מסעדות שף שמשלבות מודרניות במבטח הערבי המסורתי. מסעדת "תשרין", שהוקמה ב-2004 לא רחוק מהשוק, שייכת למסעדני הדור הצעיר של נצרת - ונחשבת לאחת מנושאות הדגל של הקולינריה הנצרתית.
"תשרין" ממוקמת בתוך מבנה אבן מהמאה ה-19 עם תקרות גבוהות ונישות מקושתות, ויש בה תפריט המשלב בין הסגנון הערבי לזה המערבי. לא ניתן לדבר על המטבח הנצרתי בלי להזכיר גם את מסעדת "דיאנא" הוותיקה, שפועלת כבר משנות ה-60.
עוד מוסד קולינרי ותיק בנצרת הוא מסעדת "שיפודי אלזעים" שפועלת בתוך בוטקה קטן וכתום סמוך לכניסה לשוק מאז 1950. המקום מפורסם במיוחד בזכות העראיס, שרבים מחשיבים לטעים ביותר בארץ. אתר קולינרי נוסף שהוא בגדר חובה בעיר הוא "בית חרושת נצרת" – מפעל החלווה הגדול בישראל.
בימים אלו מתחילה נצרת להתקשט לקראת חג המולד, ועץ גדול ומואר כבר הוצב מול כנסיית הבשורה היוונית-אורתודוכסית. "אבל נצרת לא מעניינת רק בגלל הסיפור הנוצרי", מבהיר ד"ר ספדי. "זו עיר היסטורית עם גרעין מעניין שהשתמר היטב מהתקופה העות'מאנית, עיר עתיקה עם שוק, סימטאות ובעלי מלאכה שיכולה להוות מוקד לתיירות תרבותית ואף קולינרית".
