את החלק הראשון של כביש 90 לאורך נהר הירדן, סיימנו באזור בית שאן. מכאן, נמשיך את המסע לאורכו של הכביש הארוך במדינה, עד לצומת הלידו שבצפון ים המלח.
ממשיכים על כביש 90, ובטרם נעבור דרך המושב הישראלי רחוב - נרד מזרחית לכביש אל אתר ארכאולוגי שאמנם אינו מרתק מבחינת הנראות שלו, אבל חשוב מאוד בשל תגלית ארכאולוגית מרתקת שנמצאה בו – "כתובת רחוב".
במהלך חפירות ארכאולוגיות ב-1973, נחשף כאן בתל רחוב בית כנסת ובמרכזו פסיפס ובו כתובת עברית מהגדולות בעולם. הכתובת שנחשפה כמעט בשלמותה (המקור במוזיאון ישראל), מספרת לנו על סוגיות הלכתיות בשלהי התקופה הביזנטית - אי שם במאות החמישית עד השביעית – האם להחריג או להכליל את בית שאן הסמוכה, בה גרו גם יהודים, בנושא שמירת המצוות התלויות בארץ ישראל באשר לנושאים חקלאיים, וכתובות במשנה ובתלמוד.
האם על ערים בהן הפרנסה קשה וחיים בהן יהודים עניים, מצווה עדיין להפריש תרומה, מעשר, הילכות שנת שמיטה ועוד כנדרש, או שמא הם זכאים לקבלת פטור בשל מצבם. ללא ספק סוגיה חשובה בחיי היומיום, גם בימינו אגב.
מעניין לציין כי מצוינים בכתובת רשימת פירות וירקות בהם אבטיח, קישוא, בצל, מלפפון וכן אורז, חרדל, אפונה, יין, שמן ואפילו פוּל מצרי.
מדוּרוֹת על הצּ'וּפְּצִ'יק של המדבר
נמשיך ונדרים תוך מעבר בין ישובים יהודיים ופלשתינאיים. בשלב מסוים נבחין מימינינו, במרחק רב, ברכס הנמצא בכיפת הר קטנה ומבודדת, ועליו מעין צ'ופצי'ק קטן בצורת חרוט בולט – זוהי קרן הסַרְטַבָּה או בשמה הנוסף, אלכסנדריון.
במהלך ימיהָ של הממלכה החשמונאית העצמאית (מאמצע המאה השנייה לפנה"ס ועד לשנת 63 לפנה"ס), נבנו במזרחה של הממלכה שש מצודות – דוֹק, קִיפְּרוֹס, הורְקַנְיָה, מִַּכְוָר (בעבר הירדן המזרחי), מצדָה וסַרְטַבָּה שמולינו.
היה זה המלך אלכסנדר ינאי שהבין שאתר גבוה זה חולש על כל הבקעה, כמו גם על אם הדרך ליריחו ולנחל תרצה המוביל לשכם ונקרא על שמו, אלכסנדריון. ישנם המאמינים כי כאן, בסרטבה, נקבר ינאי בעצמו לאחר מותו בשנת 76 לפנה"ס.
בספרו של יוספוס פלאביוס, קדמוניות היהודים א', הוא מכנה את המצודה בלשונו "מבצר חזק ונהדר בראשו של הר גבוהָ". פלאביוס, ממשיך ומתאר כיצד אריסטובולס ברח מרומא לכאן לאחר כיבוש הארץ על ידי פומפיוס בשנת 63 לפנה"ס, ומיהר במטרה להתחיל מכאן ולכבוש את הנהגת יהודה. בהמשך, יהיה זה בנו שיהרוס את המצודה, ואריסטובולוס ייאלץ לברוח מכאן למכוור, בה יפסיד ויוחזר שוב לרומא כשבוי.
לימים, ישדרג הורדוס את המצודות החשמונאיות לצרכיו האישיים, כדוגמת מצדה, ויוסיף להן וייבנה את ההרודיון דרומית לירושלים.
הסרטבה, בשל מיקומהּ וגובההּ, שימשה בימי הבית השני כתחנה השנייה עליה הדליקו משואות שסימלו את התקדשותו של ראש חודש עברי הבא עלינו לטובה, כפי שקבעו הסנהדרין בירושלים.
כך מתואר במשנה, סדר מועד, מסכת ראש השנה, פרק ב', משנה ד':
"וּמֵאַיִן הָיוּ מַשִּׂיאִין מַשּׂוּאוֹת?
מֵהַר הַמִּשְׁחָה לְסַרְטַבָּא, וּמִסַּרְטַבָּא לִגְרוֹפִינָא, וּמִגְּרוֹפִינָא לְחַוְרָן, וּמֵחַוְרָן לְבֵית בַּלְתִּין; וּמִבֵּית בַּלְתִּין לֹא זָזוּ מִשָּׁם, אֶלָּא מוֹלִיךְ וּמֵבִיא וּמַעֲלֶה וּמוֹרִיד, עַד שֶׁהָיָה רוֹאֶה כָּל הַגּוֹלָה לְפָנָיו כִּמְדוּרַת הָאֵשׁ".
"דריסת רגל" זה לא רק ביטוי
קצת לפני היישוב פצאל, למרגלות הסרטבה מערבית לכביש, ממוקמת אנדרטת הבקעה פרי עבדותו של יגאל תומרקין, לזכרם של כ-400 נופלים מגזרת הבקעה. כיוון האנדרטה הנו כלפי העיירה כַּרָאמַה שבירדן, המפורסמת כפעולת "כראמה 1968" או בשמו הצבאי - "מבצע תופת", ובמהלכהּ נהרגו 33 לוחמי צה"ל.
עוד קצת דרומה, בסמוך ליישוב ארגמן (הקרוי על שמותיהם של אריק רגב וגד מנלה, אשר נהרגו בשנת 1968 במהלך תקופת המרדפים), עוברת דרך קצרה המובילה לאתר מעניין. לא בגלל הממצאים הדלים יחסית שבו, וגם לא בגלל הנראוּת שלו - אלא בגלל התאוריה המעניינת של הארכאולוג, פרופסור אדם זַרְטָל ז"ל. זרטל, סקר אתרים במרחב במשך עשרות שנים, וישנם הטוענים כי הוא מחזיק בשיא עולם על כך.
האתר, שזכה לשם "אתר הסנדל" או "אתר כף הרגל", על פי משנתו של זרטל, הוא אחד מהאתרים שהוקמו על ידי עם ישראל בתקופת ההתנחלות לאחר הכניסה אל הארץ המובטחת, אי שם לפני כ-3,200 שנים בתחילת תקופת הברזל. האתר, מדמה מן האוויר צורת סנדָל ובתוכו מעין בימת אבנים קטנה. על פי זרטל, צורה זו המסמלת כף רגל, משמעותה הכנעת האויבים, ניצחון, דריסת רגל והתמקמות.
ולמה שימש האתר? הבדיחה מספרת, שכאשר נמצא אתר ארכאולוגי או כלי מסוים עתיק, ולא יודעים למה שימש, ברירת המחדל היא ששימש לפולחן. לך תכחיש, לך תוכיח. וגם כאן, כך טען זרטל, מדובר באתר פולחן. אגב, הוא מצא מספר אתרים דומים באזור הבקעה. אולי שימשו כמקומות עלייה לרגל עבור צליינים? את התשובה לכך איש אינו יודע בוודאות.
במקרא, ישנם מספר פסוקים המציינים כף רגל המסמלת שלטון, ריבונות, מיקום או במילים אחרות - דריסת רגל. כך לדוגמא, נכתב בספר דברים י"א: "כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרוֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ, לָכֶם יִהְיֶה: מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן, מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת, וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבוּלְכֶם".
כך גם בספר יהושוע פרק ו', סיפור מתקופת ההתנחלות בו נכתב: "קִרְבוּ, שִׂימוּ אֶת רַגְלֵיכֶם עַל צַוְּארֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה", וַיִּקְרְבוּ וַיָּשִׂימוּ אֶת רַגְלֵיהֶם עַל צַוְּארֵיהֶם".
העיר העתיקה בעולם?
מתקרבים ליריחו, אחת הערים הקדומות בעולם (אני נזהר מהכרזות כמו ה"קדומה ביותר", שכן הדעות חלוקות בנושא, אבל לא נהייה קטנוניים). מה שכן ניתן לציין בוודאות הוא, שמדובר בעיר הנמוכה ביותר בעולם.
כיום, יריחו נכללת בשטחי A הנמצאים באזור הריבונות של הרשות הפלשתינאית. בעיר, מספר אתרים תיירותיים מרתקים, בהם ארמון הישאם (חירבת אל מפג'ר), בית הכנסת העתיק "שלום על ישראל", הארמונות החשמונאיים, מנזרים כדוגמת הקרנטל שמעל לעיר ותל אל סולטאן, המזוהה עם יריחו המקראית, ההיא שיְהוֹשועָ בִּן נוּן הקיף שבע פעמים עד שנפלו חומותיה בעזרתה של רחב הזונה.
אותה העיר, שלמרות שיְהוֹשועָ בִּן נוּן קילל אותה במילים: "אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֶת יְרִיחוֹ בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ" (יהושע, ו', כ"ו), זוכה לפריחה תיירותית וכלכלית בשנים האחרונות.
על טבילה, חציית הנהר ועלייה השמימה
קצת לפני הירידה אל אתר הטבילה בקאסר אל-יהוד, ישנה דרך המובילה אל נהר הירדן ולמעבר הגבולות גשר אלנבי או בשמו הירדני, גשר המלך חוסיין.
כיום, משרת מעבר זה בעיקר פלשתינים תושבי הגדה המערבית, והמעבר בו אסור לאזרחי ישראל, למעט בעלי אזרחות נוספת, אך עוברים בו גם ערבים ישראלים בדרכם לחאג' שבמכה.
עוד קצת נסיעה, ומשמאלנו שלט המפנה אל אתר הטבילה. באזור זה קיימים מספר אתרים מעניינים ושווים ביקור. הראשון, הנו אתר הטבילה בקאסר אל-יהוד, אחד משלושת האתרים החשובים בארץ הקודש לצליין הנוצרי, יחד עם כנסיית הקבר בירושלים וכנסיית המולד בבית לחם.
ניתן להגיע עם הרכב למקום עצמו, ולהמשיך רגלית עד לאתר הטבילה. שם, ניתן לצפות בקבוצות הצליינים הטובלות במי הנהר.
מדובר במסורת שתחילתה בתקופה הביזנטית, על פיה כאן נפגש ישוע עם יוחנן הטביל כמתואר בברית החדשה. יוחנן על פי המתואר, עסק בהטבלה ובהחזרה בתשובה של יהודים. במהלך המפגש עם ישוע כאן, אי שם קרוב לשנת 29 לספירה, הכיר לראשונה במשיחיותו על פי הנצרות.
"אוֹתָהּ עֵת, בִּיְמֵי הַכֹּהֲנִים הַגְּדוֹלִים חָנָן וְקַיָּפָא, הָיָה דְּבַר אֱלֹהִים אֶל יוֹחָנָן בֶּן זְכַרְיָה בַּמִּדְבָּר. הָלַךְ יוֹחָנָן בְּכָל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וְהִכְרִיז אֶת טְבִילַת הַתְּשׁוּבָה לִסְלִיחַת חֲטָאִים", לוקאס ג'.
זהו אחד מהאירועים המכוננים בנצרות, ומזוהה עם האתר הזה שבירדן, אל מול יריחו. אחת לשנה, במחצית השנייה של ינואר, נערכים באתר טקסי האפיפנייה ("התגלות" ביוונית) של הכנסיות המזרחיות בנצרות.
בברית החדשה, באוונגליון של יוחנן פרק א', מוזכר אתר בשם בית עניה - "כָּל זֶה קָרָה בְּבֵית עַנְיָה מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן, בַמָּקוֹם שֶׁהָיָה יוֹחָנָן מַטְבִּיל". ייתכן וזו שגיאת כתיב ובעצם מדובר "בבית עברה" המוזכר בתנ"ך, וייתכן אפילו שהכוונה "לבית אניה" ששימשה מעבר לנהר הירדן דאז.
בכל מקרה, שימור זיהוי האתר כמקום הטבילה, נמצא דווקא בצידו השני של הנהר, כיום בירדן – כעשרה מטרים מצידו השני של הנהר, כאן לידינו. מדובר באתר ארכאולוגי ביזנטי המכונה בערבית "אל מעטס" (المغطس), שפירושו "ההטבלה", והוא נחשב לאתר מורשת עולמית מאז 2015.
ואם הזכרנו את בית אניה כמקום מעבר בנהר הירדן, מסורת נוספת גורסת כי כאן חצו בני ישראל את הירדן בדרכם לארץ המובטחת ולכיבוש יריחו, כמוזכר בספר יהושוע פרק ג': "וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ... הִנֵּה אֲרוֹן הַבְּרִית, אֲדוֹן כָּל-הָאָרֶץ, עֹבֵר לִפְנֵיכֶם, בַּיַּרְדֵּן. וְעַתָּה, קְחוּ לָכֶם שְׁנֵי עָשָׂר אִישׁ, מִשִּׁבְטֵי, יִשְׂרָאֵל--אִישׁ-אֶחָד אִישׁ-אֶחָד, לַשָּׁבֶט. וְהָיָה כְּנוֹחַ כַּפּוֹת רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן יְהוָה אֲדוֹן כָּל-הָאָרֶץ, בְּמֵי הַיַּרְדֵּן, מֵי הַיַּרְדֵּן יִכָּרֵתוּן, הַמַּיִם הַיֹּרְדִים מִלְמָעְלָה; וְיַעַמְדוּ, נֵד אֶחָד... וְהָעָם עָבְרוּ, נֶגֶד יְרִיחוֹ".
מסורת נוספת שלישית, המזוהה כאן עם האתר, הינה סיפור עלייתו השמימה בסערה של אליהו הנביא אל מול עיניו המשתאות של אלישע, כמתואר במלכים ב', פרק ב': "וַחֲמִשִּׁים אִישׁ מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים, הָלְכוּ, וַיַּעַמְדוּ מִנֶּגֶד, מֵרָחוֹק; וּשְׁנֵיהֶם, עָמְדוּ עַל-הַיַּרְדֵּן. וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת-אַדַּרְתּוֹ וַיִּגְלֹם וַיַּכֶּה אֶת-הַמַּיִם, וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה; וַיַּעַבְרוּ שְׁנֵיהֶם, בֶּחָרָבָה. וַיְהִי, הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר, וְהִנֵּה רֶכֶב-אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ, וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם; וַיַּעַל, אֵלִיָּהוּ, בַּסְעָרָה, הַשָּׁמָיִם".
אומרים ישנה ארץ
סמוך לאתר הטבילה, באזור המכונה ארץ המנזרים ובו שרידי מנזרים נטושים, נפתח לאחרונה כביש עפר לקהל הרחב (עדיין נדרש תיאום על מנת להגיע לשם). כבר בתקופה הביזנטית (מאות 7-4 לספירה), בסמוך למקום הטבילה בירדן הוקמו כנסיות ומנזרים.
מנזרים אלה שימשו כמקומות אכסון והגנה לצליינים, אך כאשר השלטונות העות'מאנים החלו להעניק את חסותם למסעות הצליינות באזור, לא היה עוד צורך במנזרים אלו, שהיו ידועים בתנאים הקשים ששררו בהם, והם ננטשו בהדרגה.
דווקא בתקופת המנדט הבריטי, עם התחדשות תנאי הביטחון באזור וכניסתן של המעצמות לארץ, התחדשה התיירות לאזור יריחו ולאתר הטבילה, ונבנו מנזרים חדשים במקום הניצבים שם עד היום. ביניהם, מנזרי הפרנציסקנים, האתיופים, הקופטית (מצרים), האשוריים, הרוסים, היוונים-אורתודוקסים ועוד.
המנזרים מרהיבים ונטושים, והמחזה די סוריאליסטי. חלקם אף פתוחים לקהל, בהם יוחנן המטביל הממוקם על הכביש המוביל לאתר הטבילה, וכן מנזר דיר חג'לה - אליו נגיע מיד.
בשנות השבעים של המאה שעברה, בשל כניסת מחבלים מירדן לישראל תוך שימוש במנזר כמקום מסתור, הוחלט לפנות את האזור מיושביו ולמקשו. כאמור, בימים אלה הוא נפתח לקהל בתיאום מראש בלבד.
אני זוכר את בית הערבה
סיפור הקמתו של קיבוץ בית הערבה בצפון ים המלח בשנת 1939, הפך לאחת הדוגמאות הבולטות לעצמה שהביאה עמה ההתיישבות לארצנו. הסיפור מדבר על עשרות צעירים חסרי ניסיון, שנאבקו והצליחו להפרות אדמה מלוחה ונטושה במדבר. צעירים אלה, בני תנועות הנוער החלוציות, עשו זאת מול העיר יריחו, על שפת הירדן, באזור מרוחק ומבוּדד.
בית הערבה היא כל כולה מעשה ידי אדם ורוח, ובכך הצליחה לרגש המונים עוד בימים בהם קטפו בה עגבניות בימי החורף – הישג חקלאי מדהים באותה תקופה.
כשנחרב היישוב בצפון ים המלח בשל הוראת המטכ"ל לסגת לסדום, נקרעו חברי בית הערבה מביתם, כשהם מותירים אחריהם מפעל חיים צעיר אך רב פעלים.כיום, במקום שבו שכן בעבר הקיבוץ, בסמוך לגשר עבאדללה שמעל לנהר הירדן, ניצבת אנדרטה לזכר נופלי בית הערבה.
גשר עבדאללה
גשר עבדאללה הוקם על ידי חוסיין מלך ירדן (ז"ל), לזכר סבו שנרצח במסגד אל-אקצא בשנת 1951. הגשר המסיבי הוקם במטרה לחבר בין עמאן, בירת ירדן, לירושלים, בין השנים 1948 ל-1967. הגשר כלל בתוכו גם את מזרח ירושלים, שהיה אז תחת השלטון הירדני.
את הגשר פוצצו חיילי צה"ל במהלך מלחמת ששת הימים, על מנת למנוע תנועה קלה של חיילי הלגיון משני צדי הירדן. הגשר ניצב מפוצץ באותו מקום גם היום, לא רחוק כאמור מקבר האחים של בית-הערבה. מצדו הישראלי של הגשר, ניתן לראות את עמדת השומר הירדני שבצד השני.
עד היום, לאורך הכביש הישן ניתן לראות שלטי אבן ירדניים, מעין אבני מייל, עומדים ומכוונים בערבית ובאנגלית לעבר אתר הטבילה באזור קאסר אל-יהוד אותו עברנו.
אל הגשר ולקבר האחים של בית הערבה מגיעים ממערב, מהכביש המתחבר לצומת בית הערבה, בין כביש 90 לכביש 1. זוהי הדרך הראשית המחברת בין תל אביב, ירושלים ורבת עמון, בין המדבר לים, שתי דקות מצומת אלמוג וכביש ירושלים-ים המלח, או בדרך העפר המחברת אותם אל קאסר אל-יהוד דרך ארץ המנזרים.
בדרך למצרים עוצרים בבית חוגלה
כעת, אנחנו נמצאים דרומית לאתר הטבילה ומתקרבים לצפון ים המלח. בסמוך לכביש מנזר דיר חג'לה או בשמו השני, סנט גרסימוס.
אואזיס זה כאן. דיר חג'לה, בית חוגלה בעברית, יישוב בשבט בנימין על גבול שבט יהודה, כמוזכר בספור יהושוע פרק טו': "וְעָלָה הַגְּבוּל בֵּית חָגְלָה וְעָבַר מִצְּפוֹן לְבֵית הָעֲרָבָה". על פי המסורת הנוצרית, כאן עצרו מרים, אמו של ישוע ויוסף, בדרכם מנצרת יחד עם ישוע התינוק בעת בריחתם למצרים מפני המלך הורדוס, כמתואר בבשורה על פי מתי.
המנזר, נבנה במקור בתקופה הביזנטית על ידי נזיר בשם גרסימוס, וחודש על ידי היוונים בשלהי המאה ה-19. האתר בהחלט שווה ביקור חובה.
על מפה צלבנית, אשלגן ומסעדה ירדנית
ממשיכים על כביש 90, ובצומת ה-T פונים שמאלה לכיוון ים המלח ולצומת הלידו הקרובה. אנחנו לקראת סיום הנסיעה והביקור באתרים שלאורכו של הכביש.
מקור המילה לידו הוא בשפה האיטלקית, ועם השנים הפך לשמש ככינוי לחופי מרחץ. בעבר, ממש כאן, נמצאה שכונת העובדים של מפעל האשלגן שהוקם בשנת 1934, וכן בריכות האידוי. היה זה מפעל של חברת "אשלג ארץ-ישראלית", שפעל בין השאגם בצפון ים המלח עד 1948.
המפעל, פרי יוזמתו של יהודי ציוני בשם משה נובומייסקי, שהשיג את הזיכיון מידי הבריטים והירדנים לשם הפקת מינרלים מים המלח. איש השטח שלו היה משה לנגוצקי (אביו של האל"מ והגאולוג יוסי לנגוצקי, מיזמי מאגר הגז תמר בים-התיכון). הביטוי "מלח הארץ" מקבל כאן משמעות כפולה, שכן השניים עסקו בכריית מלח (ומינרליים). ציונות לשמה.
כאן, בסמוך לתחנת הדלק ולמסעדה בצומת הלידו, אפשר לחצות את הצומת בזהירות אל הצד הצפון-מזרחי שלה, ובמרחק של 100 מטרים להגיע אל מבנה נטוש ופרוץ. מלבד הנוף היפה הנשקף משם של ים המלח ואזור הירדן, זהו מבנה מסעדה, מסעדת הלידו, שבנו הירדנים בין 1948 ל-1967, עת שלטו במרחב.
המסעדה, שכאמור הוקמה על ידי הירדנים, ננטשה לאחר מלחמת ששת הימים בשנת 1967. בשנת 1973, הצייר הירושלמי גרשון כוכבי, צייר על קירות המסעדה את מפת העולם על פי מפה צלבנית עתיקה, ועד היום קירות המבנה הפונים לים מעוטרים במפה המאוירת היפהפייה.
לצערי, מביקורי האחרון כאן במרץ 2020, מישהו דאג להשחית את רוב איורי המפה ולעטרה בגרפיטי מכוער.
וכאן הסתיים מסע הכורסה שלנו לאורך הכביש הארוך במדינה. וכמו שסיכמנו את החלק הראשון, גם כאן נסכם במשפט אופטימי המתאים לימים אלו: "עברנו את פרעה, חצינו את הירדן, ייצרנו חשמל, כרינו מלח ופוצצנו גשרים - אז מה זה כבר קורונה? קטן עלינו.
לאתר של רון פלד על טיולים בירושלים
