כך נראה בידוד עם המשפחה בקופנגן
(צילום ועריכה: אופק רוזנטל, אריק רוזנטל)
כשהגענו לתאילנד קיוויתי שסוף סוף נזכה להיות ביחד, רחוק ממירוץ החיים. רציתי שיהיו לי סיבות להתרגש ושהלב שלי יתרחב ויתכווץ ויפעם בעוצמה. לרגע לא דמיינתי שאשב על חוף הים בקופנגן במשך חמש שעות אחרי שהממשל בתאילנד יכריז על מצב חירום, ארפרש את אתר החדשות המקומי ואמתין בנשימה עצורה לפרסום הצווים וההגבלות.
לרגע לא דמיינתי מגפה כלל עולמית ובידוד. לפתע, משום מקום, מצאנו את עצנו כאן, זוג ושלושה בנים (4, 6, 10), אורחים זרים בחופשה באי טרופי קטן בתאילנד.
בזמן הקורונה הכל בחוץ נראה רגיל, ציורי ויפה. יפה עד עוצר נשימה. להקות ציפורים שחולפות בשמיים, ים כחול-טורקיז ורגוע מתמיד, בריזה עם ריח של ים, כאילו הטבע עמד מעל כל ההתרחשות האנושית המבוהלת הזו והציע לנו איזה קול שפוי ומפויס.
בשבועות הראשונים מתח דק עמד באוויר, תחושת חוסר ודאות שאיימה להפר את השקט שלנו. מצד אחד ידענו שבכל רגע נתון הכל עלול להשתנות ולהחזיר אותנו הביתה לפני שמיצינו את החופש. מצד אחר כלום לא השתנה בעולם שלנו. הסערות התחוללו רק בפנים, בתוכנו, בנבכי נשמתנו.
במהלך הימים האלה כותרות החדשות השתנו כאן ובישראל כמה פעמים ביום - ואיתן אנחנו, נעים בין אופטימיות לדאגה, מנסים איכשהו לנרמל את המצב הלא נורמלי הזה ולייצר לנו בתוכו שגרה של לימודי אונליין ויצירה עם הילדים, משחקי לגו ומגנטים על הרצפה וגם זמן של בישולים במטבח ורגעי אסקפיזם שבהם כל אחד מאיתנו טבע אל עצמו ואל תוך המסכים.
ידיעות על מטוסי חילוץ לישראלים "התקועים" ברחבי העולם התפרסמו כל כמה ימים, והיו רגעים של ספק שחלפה לנו בראש מחשבה לחזור לארץ עד יעבור זעם, הרי לא התכוונו להגיע לכאן דווקא בזמן מגפה, וסביר שבמצב הזה היינו מתבודדים בבית שלנו בגבעתיים, רחוק מעצי הקוקוס האקזוטיים.
ככל שהזמן חלף משהו בנו נרגע. הרגשנו שהשליטה חוזרת אלינו. הבנו שהממשל התאילנדי נוקט בצעדים שקולים ודואג לביטחוננו, מבלי לייצר פאניקה. חשבתי כמה ההתנהלות הזו מעוררת השראה וכמה זה מדויק להתמודד עם מגפה שזורעת חרדה באמצעות אסטרטגיה נינוחה ונטולת חרדה.
למרות שלא הייתה שום הנחייה פורמלית לבידוד, מלבד עוצר לילי, אנחנו בחרנו להישאר במשך כל תקופת הקורונה בטבע הצלול והשלו של האי קופנגן, להתכנס בתוך עצמנו ולהתבודד מהעולם החיצון.
פתאום התבהר והתחדד לנו שטוב לנו כאן, שקופנגן עבורנו הוא אי של שפיות, חופש, אהבה ושקט בתוך אוקיינוס עולמי חיצוני רועש וסוער. ידענו שיש כאן עניין של בחירה, והיא לא פשוטה, אבל היא החיים עצמם. למדנו לחיות עם הבחירה שלנו בשלום, להודות על התנאים האידיאליים שיש לנו לבידוד, ועדיין להשאיר מקום קל לספק שאולי נצטרך להעמיד אותה למבחן או לשנות אותה מתישהו.
הסתכלנו כל לילה על התמונות שצילמנו, והבנו שגם אם זה כבר לא אותו גן העדן של לפני דקה, כאן אנחנו בוחרים להתכנס פנימה ופשוט להיות, לשאוף לתוכנו את האוויר המלוח של הים, לחייך, לעצור, לכבות את הפחדים, להאמין שעוד רגע זה נגמר, ושאיכשהו מתוך ההריסות אולי נלמד משהו, אולי נהיה מחר קצת יותר טובים מאתמול. והגלים שבאו, רגעי הצחוק והחששות, אי-הבהירות והשעמום, התסכול והאמונה, המחשבות המתחלפות, שנולדות ומתות, הרגישו לנו כמו גלים שבאים והולכים, שוטפים ואז מתמוססים ונעלמים.
בתוך השגרה שנרקמה לה בין הבית וחוף הים שלנו, האמנו שגם התקופה הזו היא רק רסיס קטן בתוך החיים שלנו, ויום אחד ממעוף הציפור היא תהיה נקודה רחוקה ומטושטשת, ורק התובנות שלה יהיו מוטבעות בחריצי הקמטים שעל פנינו האישיוֹת והקולקטיביות.
הבנו עד כמה הכל שברירי, ארעי וחולף ושהכוח הזה פועל לשני הכיוונים: כמו שברגע המציאות התהפכה לנו כאן ועברנו ממצב שגרה לחירום, כך ברגע המשבר ישכך ויישכח והשגרה תחזור להדהד ולשלוט בעולם. הרגשנו בתוך הסערה הזו שכלום לא מובן מאליו, ובסופם של ימים אנחנו והביחד שלנו זה הדבר הכי חשוב וודאי שנשאר לנו בעולם העמום והבלתי וודאי הזה.
התקופה הזו הייתה עבורנו קריאת השכמה להתכנסות, פשטות והתרחקות מהחיים המהירים לטובת זמן לעצמנו, לזוגיות ולמשפחה שלנו, וגם היוותה לנו שיעור מאלף בגלובליזציה. זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשנו באמת שבסוף כולנו רקמה אנושית אחת.
בזמן הזה המציאות שלנו בקופנגן פתאום הפכה כל כך דומה לזו של משפחות בישראל ובכל מקום אחר בעולם. דומה אבל יחד עם זאת כל-כך שונה, בהתאם לאופן שבו המשבר נוהל בכל מדינה, ובכל זאת, איכשהו כולנו התבודדנו והתגעגענו למגע ולחברים, והערכנו את מה שרגע קודם היה מובן מאליו, וחלקנו את אותם החששות, והילדים שלנו אפילו הצטרפו לשיעורי הזום בישראל כי כל הגבולות הפכו להיות פרוצים ונזילים.
בתקופה הזו למדנו להרפות ולשחרר ולקבל שלא הכל בשליטתנו. הסתכלנו על גלי הים ועל השקיעות המרהיבות כל ערב, והבנו שלפעמים צריך פשוט להתכופף ולתת לגל לחלוף מעלינו ולהתנפץ בשקט.
למדנו שבזמן שבראשנו השתוללו פחדים בלתי נשלטים מפני סגר, קריסת שירותים רפואיים ואי-אספקת מזון לאי, בפועל הפחדים כולם התפוגגו, ובעצם, במהלך כל תקופת הבידוד גרנו בבית קסום ויפה על חוף פתוח ורגוע, עם נדנדה מעל הים, והיה לנו כאן כל מה שאדם צריך בחיים ויותר מזה.
אולי הבחירה הזו שלנו להשקיע כרגע את הזמן בעצמנו ובמשפחה שלנו היא בדיוק סיפור הקורונה, והתובנה הזו הייתה עבורנו האות להתנתק בהדרגה מהעדכונים השוטפים ומהמספרים המבהילים, ולהתחיל להקשיב יותר ללב שלנו, שאמר לנו שבעצם טוב לנו, טוב לנו כאן ביחד בקופנגן.
התקופה הזו אפשרה לכל אחד מאתנו לפגוש בתוכנו חלומות כמוסים וכישרונות ישנים. אופק שלנו בן ה-10 ניצל את תקופת הבידוד לטובת למידת עריכת וידאו והפך לנגד עינינו למקצוען אמיתי, הפיק, צילם, ערך ויצר בעצמו את הסרטון הזה, שאיפשר לנו סוף סוף חלון הצצה למה שהתחולל אצלו בראש ובלב בזמן הקורונה.
הסרטון הזה מתעד כמעט חודשיים של בידוד, מיליון רגעים של ביחד משפחתי צפוף וצמוד, שמסתכמים לכמעט 3 דקות של חיים בתקופת הקורונה, דרך עיניים של ילד.
כמובן שזו תמונה חלקית בלבד של הרגעים הוורודים והפוטוגנים, ולא חזות כל תקופת הבידוד שלנו בזמן מגפת הקורונה, אבל אני רואה בסרטון הזה ילד, שהבין שסוד האושר הוא להתבונן בעיניים משתאות ברגעים הפשוטים של החיים.
לתמונות וחוויות נוספות של משפחת רוזנטל בתאילנד בתקופת הקורונה, ניתן להיכנס לעמוד הפייסבוק האישי של אפרת רוזנטל.
