מי שבילה במשך שבועות וחודשים במעקב שטח מאתגר אחר טריו הצבעים לבן-כחול-כתום מכיר את פולקלור המטיילים שנקשר עם דמותם החמקמקה של מסמני השביל המסתוריים, מקור בלתי נדלה לבדיחות שביל מפוקפקות, אגדות אורבניות וצ'יזבטים מסביב למדורה בחניוני הלילה. על התוואי, צוות מסמני השביל הם הסלבריטיז הגדולים: כולם שמעו עליהם, מעטים ראו אותם פוסעים על רקע שקיעה, ורק יחידי סגולה בודדים צפו בהם מורחים סלע בצבעי הדגל המקומי. מייד כששמענו על מסע לסימון שביל ישראל באזור הכרמל, התחננו להצטרף. קל.
נפגשנו בשעת בוקר מוקדמת בכניסה לנחל חיק, במורדות המערביים של הכרמל, סמוך לשטח המועצה המקומית הדרוזית עוספיא. איציק בן דב, רכז סימון השבילים בחברה להגנת הטבע, כבר חיכה לנו בקוצר רוח. אנחנו מצטרפים אל רכב השטח שלו, ויורדים בדרך עפר תלולה לפגוש את נועה, ענבר ורועי, כולם בראשית שנות העשרים לחייהם, שזכו לעבוד באחד הג'ובים החלומיים שאדם יכול לבקש לעצמו לאחר השחרור הצבאי: "מסמן שבילים" ביחידה לסימון שבילים של החברה להגנת הטבע.
בנקודת המפגש, במעבה היער הסבוך, אין קליטה. בן דב רועם בקולו "איפה אתם? תעלו למעלה!", ומהוואדי השקט עולה בתגובה צעקה אינדיאנית. טיול שנתי של תלמידי חטיבת ביניים הופך את הוואדי השקט של נחל חיק לפקק רועש של ילדים עם רמקולים ומדריכים עצבניים שצועקים. בקצה הטור אנו מזהים את חברי חוליית מסמני השבילים הצבעוניים תרתי משמע. כל אחד מהם אוחז ארגז צבעים קומפקטי, בגדיהם וידיהם עטורים כתמי צבע טרי.
ענבר אהרון, מסביר לנו בהתלהבות על תפקידו יוצא הדופן: "אני אחראי על סימון שביל ישראל ושבילים נוספים. אנחנו מגיעים לשבילים חדשים, וגם לשבילים ישנים, ומסמנים אותם, או מחדשים סימונים קיימים. לפעמים אנחנו גם פורצים שביל חדש. זאת עבודה קשה מאוד, אינטנסיבית, אבל גם מאוד משתלמת".
כל אחד נותן לשביל את המשמעות שלו
אני מבקש מייד להגשים חלום ישן ולקחת חלק בצביעה של סימון רשמי של שביל ישראל. אחרי התייעצות קצרה ואישור של איציק, הבוס, החבורה מסכימה. מתברר שזה לא כזה פשוט: השלב הראשון בסימון השביל דורש מיומנות וניסיון. כל אבן שהצעתי לצבוע נפסלה בנימוקים שונים, כולם הגיוניים. האבן היחידה באזור שהתאימה לסימון כבר סומנה בעבר אולם הצבע דהה - לכן הוחלט לחדש את הצבע על גבי הסימון הקיים. אהרון מוציא מברשת ברזל, משייף ומנקה את הסלע המאובק ומכריז: "חד-פעמית, נרשה לך לעשות את הסימון בעצמך".
ואז הוא מרחיב: "צבעי הסימון של שביל ישראל הם לבן (החרמון) כחול (הים התיכון) וכתום (הנגב והמדבר). אנחנו נדרג את הסימן לפי כיוון ההתקדמות. אם הולכים צפונה - הצבע הלבן הוא זה שמוביל אותנו אל החרמון, לכן תצבע אותו עם הצ'ופצ'יק כלפי מעלה, ואת הצבע הכתום עם הצ'ופצ'יק לכיוון דרום".
בבת אחת אני חוזר, כולי נרגש, לשיעור יצירה בגן. נוטל מברשת קטנה מארגז הצבעים, טובל אותה בצבע ומושך על הסלע מריחות עדינות וחסרות ביטחון, תחת עיניה הבוחנות של מסמנת השבילים נועה אטיאש. תוך פחות מדקה נגמרת לה הסבלנות, היא טוענת שבלגנתי את הצבעים וצבעתי את הקווים בחוסר סימטריות, ומחליטה לתקן את הסימון שלי. בזמן הזה היא מספרת לי חוויות מהקריירה הייחודית שבחרה וסגנון החיים שנוצר סביבה.
"אנחנו עובדים ביחד, עושים המון צחוקים, והכי חשוב זה ליהנות מהדרך. להיות במקומות יפים כמו מעיין, או לעצור באיזה נוף נחמד. שביל ישראל זה הרבה יותר מסתם ללכת באיזה שהוא טבע, זה בשביל אנשים שרוצים להרגיש את הארץ, ללכת למקומות, לעבור בתוך ייישוב, לראות מי גר בו. וגם לראות את האנשים שמטיילים בשביל. אתה מגיע לחניון לילה, ויש שם עוד כמה חבר'ה ואתה יושב איתם למדורה בערב. כל מי שאנחנו פוגשים בשביל רוצה להכיר אותנו ולדבר איתנו. נראה לי שכל אחד נותן לשביל ישראל את המשמעות שלו".
"שביל ישראל זה הרבה יותר מסתם ללכת באיזה שהוא טבע, זה בשביל להרגיש את הארץ, ללכת למקומות, לעבור בתוך ייישוב, לראות מי גר בו. וגם לראות את האנשים שמטיילים בשביל. אתה מגיע לחניון לילה, ויש שם עוד כמה חבר'ה ואתה יושב איתם למדורה בערב. כל מי שאנחנו פוגשים בשביל רוצה להכיר אותנו ולדבר איתנו"
מסמנים גם איפה לא ללכת
בן דב, בן 58 מהיישוב לפיד, איש שטח ותיק וגם הבוס הקשוח והנערץ, מצטרף לשיחה.
"סימון שביל זה בעצם ציור גרפיטי בטבע, שמודיע לאותם אנשים שרוצים לטייל - שהשטח מוכן ואפשר ללכת לטייל ברוגע בנחת ובהנאה. מצד שני, הסימון מגדיר למטיילים גם איפה לא ללכת. כל הסיפור של בחירת הנתיב של שביל ישראל התחיל כמין סטארט-אפ כזה. הרעיון של שביל ארוך, שהולכים עליו לאורך ימים ושבועות והוא חוצה את כל הארץ, היה רעיון חדש. בחברה להגנת הטבע הכשירו צוותים ואמרו: 'בוא נקבע קודם כל את העוגנים, המקומות שבהם שביל ישראל חייב לעבור".
בן דב מתייחס לוויכוח הציבורי שמתקיים מעת לעת בקרב ציבור המטיילים באשר לבחירת הנתיב הפופולרי והשינויים הרבים שעבר שביל ישראל מיום כינונו: "לסמן את שביל ישראל זה כמו לומר לאבא או אימא 'תבחרו איזה ילד אתם הכי אוהבים?'. לאורי דביר, היזם של שביל ישראל, היו עקרונות, בהם ששביל ישראל יעבור בשטחים פתוחים בלבד. עם השנים הייתה התפתחות ונוצרה הבנה שהמטיילים צריכים את היישובים, שבהם יש מקומות לינה ונקודות להצטיידות, וכיום השביל עובר גם בתוך ת"א וירושלים".
"על המשמעות האידיאולוגית של שביל ישראל עושים דוקטורטים באוניברסיטה", מוסיף בן דב. "מדובר במסע רגלי ארוך, שיש בו אתגר ומאמץ ושהות מאוד ארוכה בשטח עם תרמיל גדול על הגב. סוג של טקס התבגרות. השביליסטים של היום אומרים 'עשיתי את שביל ישראל'. הם אומרים 'עשיתי', לא 'טיילתי'. 'עשיתי' זאת משימה. כלומר, אם עשית את שביל ישראל, אז אתה שייך לקבוצה מסוימת".
התוואי המדויק של שביל ישראל משתנה ללא הרף. הרשויות השונות והצבא, שבעבר התנגדו לסימון שביל ישראל בשטחים שבשליטתם, הבינו עם השנים את יתרונות השביל. כך למשל, סימוני ההליכה לאורך כבישים מסוימים, בעיקר בדרום, שהיו אופייניים לתוואי המקורי - נמחקו מהמפה.
נועה אטיאש מסכמת עם מסר למי שמתכננים ללכת בשביל: "אנחנו מאוד משקיעים ועושים את מיטב יכולתנו כדי שהסימונים יהיו טובים ומובנים, במטרה לפתח שפה משותפת עם המטיילים. זה יותר מלצבוע אבנים. יש הרבה פעולות שאנחנו עושים שהמטייל כלל לא מודע להן, כדי לוודא שיבינו את הסימונים. אבל הטבע חזק מאיתנו ולכן מומלץ לא לסמוך אך ורק על הסימונים בשטח, ולטייל תמיד עם מפה, כמה שיותר מעודכנת.
פורסם לראשונה: 17:58, 01.07.21