(צילום ועריכה: רון פלד)
חודש שלם בשנה, החודש התשיעי בלוח המוסלמי המוכר גם כחודש הרמדאן, שנחגג השנה בצל נגיף הקורונה והאיסור לעלות להר הבית, הסתיים בשבת האחרונה עם חגיגות עיד אל-פיטר.
בערב ליל הגורל - המוכר גם כלַילת אל-קדר, ונחגג באחד מהלילות האחרונים בחודש הרמדאן - יצאנו לבדוק איך שוברים צום בשנה שבה כולנו, ולא משנה בני איזו דת, נשמח לשכוח.
ארבעה איסורים חלים על המאמין המוסלמי מהזריחה ועד לשקיעה: אכילה, שתייה, עישון וקיום יחסי אישות.
אגב, מעניינת העובדה שבסורה (פרק) 2 בקוראן, אותו פרק המדבר על הצום, נכתב כי זהו צום של "אלה שלפניכם" - קרי המשך ליום כיפור ביהדות. ככלל, היהדות והאיסלאם דתות קרובות ודומות מאוד, אבל כדרכו של עולם, בני האדם נוטים לפרשנות אישית. אבל לא בתיאולוגיה ובפוליטיקה עסקינן.
בדומה ללוח השנה היהודי, גם לוח השנה המוסלמי מסתמך על הירח - מינוס העיבור "שמתקן" ומאפשר ליהודים לחגוג את החגים בעונות השנה. ולכן, ביהדות לכל חג קיימת משמעות חקלאית.
רחובות ריקים וסמטאות שוממות
השנה, הצטרפתי אל עמי מיטב, מורה דרך המתמחה בירושלים ובאיסלאם ומחבר הספר "ירושלים קילומטר מרובע אחד", המתמקד בעיר העתיקה.
בטרם נכנסנו אל בית הקברות המוסלמי, מרחק שתי דקות הליכה משער שכם, אותו בית קברות שבו "יוכרז" על שבירת הצום, שוטטנו בעיר העתיקה על מנת לצפות בהכנות לחג, אך נוכח התקופה הרחובות היו ריקים למדי.
העיר העתיקה עצמה נסגרה על ידי המשטרה בפני מבקרים ומוסלמים שאינם תושבי המקום ואף נחסמו בתוכה המעברים המוליכים להר הבית, על מנת למנוע תפילות בסמיכות לשערים הנעולים. אלו שבכל זאת הסתובבו בסמטאות השוממות, היו תושבי המקום או בעלי עסקים מקומיים. חלקם כבר הכינו את הנרגילה לרגע שבו יתאפשר להם לחזור לעשן.
בתקופת הרמדאן בשנים רגילות ונטולות מגפה, רחובות העיר העתיקה עמוסים במאות ובאלפי מקומיים שעוסקים בקניית מאכלים מסורתיים ושתייה. לצד המקומיים, מסתובבים בסמטאות הצרות גם תיירים מוסלמים שמגיעים במיוחד לעיר העתיקה לרגל החגיגות. השנה, כאמור, לא היה זכר לזה.
תותח הרמדאן
בחודש זה נערכות מדי יום ההכנות לשבירתו של הצום שמתקיים בשעות הערב. בירושלים קיים מנהג עתיק הנמשך עוד מימי הטורקים, להכריז על תחילתו של הצום בבוקר (הארוחה המפסקת, ארוחת הסוחור - השחר בעברית) ועל סופו בערב על ידי ירי בתותח המכונה "תותח הרמדאן".
בשנת 1960, בזמן השלטון הירדני, הוחלף התותח הטורקי בתותח בריטי, והוא זה שמשמש את החוגגים עד ימינו אנו. אבק השרפה הוחלף בזיקוקים, אבל ה"בום" שלו ממתינים הצמים - זה אותו "הבּוּם" שלו ממתין המואזין במסגד, ורק לאחריו יקרא לתפילה ושבירת הצום תתחיל. מדהים לראות אנשים יושבים ליד שולחנות כשמזלגות בידיהם, ממתינים בקוצר רוח לרעם התותח.
יצאנו מהעיר העתיקה, שאליה עוד נחזור לאחר שבירת הצום דרך שער הפרחים (שער הורדוס), ופנינו אל בית הקברות א-סאהרה.
מקור השם "שער הפרחים" הינו מערבית - באב א-סאהרה (باب الساهرة), כלומר - שער הירח. השם מרמז על אלה שיקומו לתחייה באחרית הימים ומכאן גם שמו של בית הקברות. עם השנים בשל "אי הבנת הנשמע", בּאבּ א-סאהרה הפך לבאב א־זאהרה (زهره פירושו בעברית: פרח) וקיבלנו את שער הפרחים. נפלאות הן דרכיהָ (ושעריהָ) של ירושלים.
בבית הקברות נפגשנו עם רג'אי סנדוקה, מי שאחראי על תותח הרמדאן כבר 30 שנה, כפי שעשו אבותיו לפניו. רג'אי מכין את הפיצוץ בעזרת זיקוקים מיוחדים ושלט רחוק, הכול מתבצע תחת בדיקה של "קצין פיצוצים" מקצועי. אחלה טייטל.
פירוטכניקה בשילוב היסטוריה, זו ההגדרה המדויקת ביותר לאותו "בום" שנשמע בשעה 19:38. המצלמה על החצובה שהצבתי כ-30 מטרים מהתותח רעדה, וכך גם אנחנו.
מתחתינו, בגבול בית הקברות, ישבו כמה חבר'ה סביב שולחן אוכל, ומיד לאחר התפילה הרביעית - תפילת הערבית (בערבית מע'רב - مَغْرِب) - פתחו בסעודת שבירת הצום, אִפְטַאר (إفطار).
לפני הכול: שלושה תמרים וכוס מים
בכל מקום שבו הסתובבנו פגשו קבוצות של מקומיים - חלקם מעשנים - וכולם סועדים את ליבם אחרי התנזרות ממזון ומשתייה לאורך יום שלם. שוברים את הצום תחילה עם כוס מים ושלושה תמרים, זאת על פי המסורת שכך נהג הנביא. אני התמקדתי בקינוחים המתוקים. קשה שלא להתפתות. אלוהים עדי.
אז מה פגשנו שם? פנקייק ממולא גבינה או אגוזים ומי סוכר בשם קָטָאיֵף, רחמים עליי כמה שזה טעים. זוּנְגוּל - כדורי בצק מטוגנים עם מי סוכר, השם ירחם; נאמוּרָה - עוגה ממולאת בגבינה, שהשם ישמור עליי. עֵש עַצְפוּר (קן הציפור), מַּעמוּלִים, ע'רֵייבֶּה, כְּנַאפֵה ועוד המון מאכלים מתוקים שקשה היה לי לעקוב אחרי שמם, כמו גם אחרי ההסברים של בעלי הדוכנים המקומיים, בשל החשק העז להכניס לגופי מהמתיקות האינסופית הזו.
כל המאכלים צבעוניים, מתוקים ומגרים. אני חייב לזכור לא לעשות בדיקת כולסטרול בחודש הקרוב. אלוהים גדול!
מדהים איך בשנים עברו, מיד לאחר ירי התותח, עשרות אנשים עצרו לצד הדוכנים המקושטים בסמטאות העתיקות כדי לקנות מהמזון המסורתי, ומיהרו לתפוס מקום לצד השולחנות הסמוכים לתותח כשבידיהם מזלגות והם ממתינים לקולו של התותח. הרחובות התרוקנו כליל אז - או כמו שאומרים בירושלמית: "חתולה לא עברה ברחוב". השנה, הרחובות ריקים גם כן, כאמור, אבל גם השולחנות הסמוכים לתותח אינם עמוסים בחוגגים. הגיוני, הקורונה לא מבדילה בין דתות.
והרי אי אפשר לאכול בלי לשתות. בעיר העתיקה מצאנו מעט דוכני משקאות, שמרבית מהקהל מילא בקבוקי פלסטיק ריקים בהם. אנחנו טעמנו ממשקה חרובים מצוין וקצת מהתמר ההינדי המתוק, שהקשר בינו לבין תמר או הודו הוא מילולי בלבד, ומוּפק מעץ טרופי אפריקאי.
בלי אל אקצא וללא אופרות סבון
בשנים רגילות, אחרי האוכל נוהגים ההמונים לעלות אל אל-אקצא שבהר הבית שהשנה, כאמור, היה סגור בפני המאמינים. אחרי התפילות, יושבים המאמינים בכיכרות, מעשנים נרגילות וצופים באופרות סבון של הרמדאן. מדי שנה, בתקופה זו, אני נוהג להגיע לאזור ונהנה מההמולה החגיגית שמתרחשת שם. השנה כמעט ולא היה מסך אחד לרפואה. מסביב היה ריק כל כך, שלא לומר עגמומי.
בשלב זה, הסביר עמי, שהערב שבו בחרנו לסייר בעיר נחשב לשיאו של צום הרמדאן, או כפי שהוא מכונה - "ליל הגזרות" או "הגורל", ובערבית - לַילת אל-קדר (لیلة القدر) שאותו נהוג לציין שלושה ימים לפני סיום הרמדאן.
כפי שמוזכר בסורה 97 - זה הלילה שבו נגזר גורלו של המאמין המוסלמי לשנה הקרובה. זה גם הלילה שבו נפתחים השמיים לכולם. את הלילה החגיגי נהוג להעביר במסגד אבל השנה, כאמור, הכל השתבש וכל זה יומיים לפני שמשרד הבריאות התיר את פתיחת בתי התפילה.
בלילת אל-קדר, על פי האמונה, הורד הקוראן מהשמיים. בקוראן אף נכתב שליל הגורל טוב יותר מאלף חודשים, ולכן התפילה בו חשובה במיוחד, ובשנים כתיקונן הוא נחשב ללילה העמוס ביותר במתפללים בהר הבית. אגב, ישנם הסבורים כי רעיון זה של לילה ובו שמיים פתוחים - מקביל לתיקון ליל שבועות ביהדות. השנה, ההפרש בין לילת אל-קדר ושבועות הנו כשבוע בלבד.
צפו: סיור בעיר העתיקה בימי הרמדאן
(צילום: חנן בר אסולין)
המשכנו לשוטט בעיר העתיקה. בעלי החנויות מחויכים, יושבים עם חברים ומשפחה סביב שולחנות, אוכלים, צוחקים וקצת מקטרים, ובצדק, על הקורונה ששיבשה את שגרת הרמדאן.
בתחילת השבוע, חל חג שבירת הצום - עיד אל-פִיטֵר (عيد الفطر) המכונה גם "החג הקטן", המציין במשך שלושה ימים את סוף הרמדאן ותחילת החודש העשירי בלוח השנה המוסלמי. בחג זה, נהוג גם לתת צדקה (זַכָּאת אל-פִיטר - زكاة الفطر).
בתקווה שהשנה הבאה יחזרו השגרה והשמחה אל רחובות העיר העתיקה. אינשאללה. كلّ عام وانتم بخير.
לאתר של רון פלד על סיורים בירושלים
