"זה הטרקטור הכי גדול בארץ, תעלי", מאיץ בי אבי מבורך לטפס בגרם מדרגות הברזל הצר אל עבר תא המושב המקורה של הג'ון דיר הירוק והענקי שלו. "410 כוח סוס, צריך להיות חצי טייס כדי להפעיל אותו, הכל ממוחשב", הוא מתלהב ועל פניו השחומים מתלבש חיוך רחב כמפרש.
התירס שממנו מגיע הדוריטוס שלכם
במתחם החקלאי רחב הידיים של מבורך (58, “אבל צעיר לנצח”) במושב גבעת כ"ח שבחבל מודיעין יש קולקציית טרקטורים גדולים ומתקדמים, ושורה ארוכה של כלים חקלאיים שנגררים אחריהם - מדיסקוס שהופך את הרגבים, דרך קוצרת שמוטת הזרועות שלה נפתחת לרוחב של תשעה מטרים, וזה עוד לפני שנכנסים למפעל המיון והאריזה של גרעיני התירס והחומוס שהוא משווק מכאן לכל המפעלים הגדולים. "בפעם הבאה שאת פותחת שקית דוריטוס, תזכרי מאיפה הגיע התירס שממנו עשוי החטיף", הוא אומר, ולוקח חופן גרעיני תירס כדי ללמד אותי איך מבחינים בין תירס המיועד לפופקורן לבין תירס לקמח.
אז מתברר שגרעין התירס המיועד לפופקורן הוא עגול וקטן, וזן הצמח שעליו הוא גדל אינו מגיע לגובה רב. הזנים המיועדים לקמח תירס (שממנו עושים דוריטוס ושאר חטיפים) הם בעלי גרעינים גדולים ופחוסים, והצמחים מיתמרים בשיאם לגובה של שלושה מטרים. ואגב, אם תראו שדה תירס עם קלחים מצהיבים שלא נקצר, דעו שהוא הולך לפופקורן או לקמח תירס. את התירס למאכל מיידי קוצרים כשהעלים עדיין ירוקים. ומה עם התירס המתוק בקופסת השימורים? קומתו נמוכה יותר, והוא בעצם אותו תירס שאנחנו מבשלים את קלחיו ואוכלים. ויש כמובן גם התירס שממנו עושים את המספוא לבהמות.
ואל כולם מתייחס מבורך כאילו היו בניו, ומדבר בקול רך אל שורות הצמחים הירוקים-רעננים בשדה שבו אנחנו מבקרים, מרחק של עשר דקות מהמשק, בסמוך לכפר הנוער בן שמן. הוא רץ בין שורות התירס הנמשכות אל תוך האופק ואומר: "את רואה את הנהדרים האלה? בני חודש וחצי. זורעים אותם בתחילת מארס כאשר האדמה עדיין ספוגת גשם, כי התירס מאוד אוהב מים, ומצד שני חום בכלל לא מפריע לו, הוא טיפוס קשוח". קציר התירס יהיה באמצע הקיץ. בינתיים הצמחים לא גבוהים מדי.
"הורים וילדים שרוצים לראות וללמוד מקרוב איך תירס צומח מתוך האדמה ולא מתוך הארגזים והפחיות אצל הירקן, וגם רוצים לראות את אוסף הכלים החקלאיים הענקיים שלנו ולבקר בבית המיון והאריזה, מוזמנים לסיור" (משק מבורך, בתיאום מראש, 050-5293150). אפשר גם לקטוף ולאכול ישר מהשדה. ישר מהשדה? "בטח", הוא אומר. "מקלפים ואוכלים. הכי טעים בעולם זה תירס טרי שלא בושל, וכמה שהם יותר קטנים, ככה הם יותר טעימים ישר מהשדה. כדאי לחפש את הזן שנקרא סוויט מיט".
שדה התירס של מבורך נמצא בקרבת כביש 443, ומעבר לו לכיוון צפון-מזרח רואים במרחק את תל חדיד, שאליו נטפס בהמשך. כאשר אנחנו פוסעים על פני הרגבים הבקועים, באדמה החקלאית שבה גדל, מבורך נרגש ("לא רחוק מכאן אני זוכר כילד את המחצבה. סלעים התנופפו מעל הראש שלנו במנופים שחצו את הכביש"). הוא חוזר אל שורשיו, אל הוריו, אביו שלום ז"ל ואמו מרגלית, שעלו מתימן כילדים והגיעו היישר למושב גבעת כ"ח, שנקרא על שמם של 28 חיילים שנהרגו על אחת הגבעות כאן במלחמת השחרור. על הגבעות הללו הוא רוכב היום באופני השטח שלו יחד עם בנו, שחוגג השנה בר-מצווה.
"אני בכלל חלמתי להיות אקרובט", הוא מספר. "אני רקדן, ויש לי עבר גם בלהקת בת שבע וגם בהצגות שבהן שיחקתי, אבל מהר מאוד הבנתי שאודישנים זו לא פרנסה בטוחה, ונכנסתי לעסק של אבא שלי, שהתחיל כרפתן וחקלאי, ובהמשך חכר עוד ועוד אדמות כדי לגדל גידולים שונים ולשווק אותם וכן לתת שירותי עיבוד קרקע, חרישה, זריעה וכו' לחקלאים באזור".
היום העסק משווק חומוס, תירס וחיטה לחברות המזון הגדולות, ומפעיל מכון מיון של קטניות, שגם בו ניתן לבקר במהלך הסיור שעושים עם מבורך, ולראות מקרוב איך מכונות הענק קולטות את הגרעינים, מנקות וממיינות אותם, ושופכות אותם ממשפכים גדולים אל תוך שקי הבד הנושאים אותם הלאה.
מה האתגר בגידול תירס?
"להימנע כמה שיותר מעשבים שוטים, שמפריעים לתירס לממש את עצמו ובעצם צורכים במקומו את הדשן ואת המים מתוך האדמה", הוא עונה, ואני חושבת שזה ממש כמו עם המחשבות שלנו – צריך לגרש את הרעות והשוטות, אלה ששותות לנו את התודעה, ולהישאר רק עם המחשבות שמזינות אותנו בטוב.
מבורך צוחק כשאני אומרת לו את זה, ומשיב שבעיניו להיות חקלאי זה כמו לקחת קנבס לבן וריק ולהתחיל לצייר עליו. "קודם חורשים, ואז פותחים ערוגות, ואז מתחחים את הקרקע, ובהמשך זורעים, ואז נותנים לקסם האדמה לעשות את שלה, כפי שנותנים לצבעים להתייבש על הבד, ובעצם בכל פעם מוסיפים עוד שלב ועוד שכבה לציור, ולשדה", וההשוואה הזו ממש עושה אותו מאושר, כי הוא רואה בעצמו אמן של תירס.
"העבודה בחקלאות היא אחת הכי קשות שיש. סיזיפית ממש. יש מאות זנים של תירס בעולם, ובארץ מגדלים 15 מתוכם, והדבר שהכי חשוב לי זה לגדל את התירס הכי טעים שאני יכול. כי בחקלאות אין מקום לבינוניות. חייבים להשקיע בגידולים עד הסוף כדי להגיע לרמת היבול הגבוהה והטובה ביותר, ולקצור את הכי טוב, אחרת אין סיכוי להתפרנס. זאת עבודה קשה, אבל לא הייתי רוצה לעבוד בשום עבודה אחרת. חוץ מאשר להיות אקרובט או רקדן", הוא אומר ודופק פירואט מושלם כאילו היה קלח תירס בדמות אדם.
יחד עם מבורך אנחנו גם מבקרים במקומות שהוא אוהב מסביב לשדות שלו.
קפיצה לטוסקנה ביקב וילה וילהלמה
אל יקב וילה וילהלמה, שנמצא במושב בני עטרות, אנחנו מגיעים דרך השדות של מבורך. הוא מסביר לנו במהלך הנסיעה: "כאן זה הדלעות שרק זרענו, וכאן בהמשך כבר החיטה. את הירוקה קצרנו והצהובה מחכה להפוך לחבילות חציר".
וילהלמה היא המושבה החמישית של הטמפלרים בארץ, וכאן שוכן גם היקב הנושא את השם וילה וילהלמה. שיטוט בו מדמה קפיצה לטוסקנה. כר דשא רחב ידיים ומטופח מקבל את פנינו, עם כיסאות ושולחנות צבעוניים כמו שלל הפרחים שמסביב, ובבית הקפה בקומת הכניסה החיצונית ישובים מספר סועדים — חבורת נשים צעירות שהגיעה לסדנת יין, זוג שברח מהמולת היום, ועוד אחד שמגיע לקחת סל פיקניק ולהתמזג עם הנוף.
מבורך מספר שהוא אוהב לבוא אל היקב, ששייך לחברו מילדות, מוטי גולדמן ("האבות שלנו עוד ישבו כאן יחד"), גם מפני שזה קרוב, וגם כיוון שכאן הוא יכול לעצור את המחרשות הדוהרות במוח, ופשוט לשבת ולחשוב עם כוס יין לבן צונן שגילי, רעייתו של מוטי, מוזגת – שרדונה ששהה 16 (!) חודשים בחבית ויש לו טעם מעט מעושן ועגול-עגול. "אני נטוע פה. פעם הייתי נוסע ליקבים רחוקים, מחפש מקומות. בשנים האחרונות אני פה. האזור נספג בי, בטיולים עם אבא, בטיולי האופניים שלי בשדות עם הבן שלי היום", הוא אומר ומציע שאטעם גם את המוסקט היבש של היקב, שנוטף ארומה משובחת, כמו גם את הרוזה, שעשוי מענבי קברנה והוא עמוק בצבעו ובטעמיו.
בני עטרות, מספרים לנו אבי ומוטי, הוקם על ידי פליטים יהודים שעשו את דרכם מירושלים לשפלה בשנת 1948. משפחתו של גולדמן הגיעה לכאן בשנת 1966. "אבא היה פלח, גידל חיטה וקש בעמק יזרעאל, וכשהוא בא לפה הוא פתאום היה צריך ללמוד לגדל מטעים", מספר מוטי.
ולא המשכת את דרכו? "לא. עברתי לגפנים". צריך אומץ לגדל פה גפנים ליין. הן צריכות מזג אוויר קר ושטח הררי.
"בחקלאות צריך לדעת גם לשבור מוסכמות. פעם גידלו בננות רק באזורים מסוימים, היום מגדלים בכל מקום בארץ. כשהתחלתי עם ענבי היין אמרו לי, מה פתאום, זה לא יתפוס פה. והנה, יש לי יקב ואני מייצר יין מענבים שאני מגדל כאן", הוא מצביע לעבר הכרמים ומשוויץ שאצלו ביקב עובד היינן הוותיק ביותר בישראל — עמרם סורסקי בן ה-83.
היקב של מוטי מארח סדנאות יין וסיורים בשטח וביקב המטופח, שבמהלכם שומעים סיפורים היסטוריים על תולדות הטמפלרים במקום ובארץ בכלל, כולל סיפורים על המושבה שרונה, שגם היא טמפלרית, וכמובן טועמים מהיינות. שווה גם להסתובב במושב, שחלק מהבתים בו עומדים עדיין מימי הטמפלרים, ושני הרחובות הראשיים שלו מייצרים צורה מדויקת של צלב, לא במקרה.
היקב פתוח כל יום לטעימות, סדנאות, איסוף סלסילות פיקניק ועוד. ההגעה בתיאום מראש: 050-9712193.
חוות ילדי הטבע בבני עטרות
"איך את עם זוחלים?" שואל אותי מבורך רגע לפני שאנחנו נכנסים ל"חוות ילדי הטבע" בבני עטרות. שם, מאחורי מחיצות זכוכית, נחים נחשי ענק, איגואנות, חומטים, צבי ביצה ועוד אי אילו בעלי חיים עם דם קר, לצד אווזים ותרנגולים, ארנבים ותוכים, גדיים, חמורים, סוסים וכלב אחד, שמסתובבים פה חופשי, ובטח פיספסתי עוד כמה חברים על ארבע ועל שתיים, או על גחון.
"הילד הווזווז הזה", מחבק אבי את יאיר ניר (29), שמנהל את המקום יחד עם יקיר, אחיו הבכור, "הוא לקח תחביב, חלום ילדות, והפך אותו לעסק. אני הייתי עם אבא שלו בכיתה, ואיתנו למד גם מוטי מהיקב. אני מכיר אותו מילדות, והיום אני בא לפה עם הילדים שלי ללטף חיות ולהירגע".
האחים לבית ניר מספרים לי איך הקימו את החווה, שהיא היום בית הגידול מהמובילים בארץ לזוחלים, ומגיעים אליה כל חובבי הז'אנר, כולל משפחות עם ילדים שמגיעות לפינות הליטוף. "כשהיינו ילדים התאהבנו בזוחלים והבאנו אותם הביתה. אבל החבאנו מההורים. איפה החבאנו? בארון הבגדים, במגירות של השולחן. בספרייה. היו לנו סליקים של זוחלים. יום אחד צרחות מהאמבטיה. הסתבר שברח לנו עקרב אחד, שטיפס על הרגל של אמא. היא איימה להעיף אותנו ואת החיות מהבית, אבל בסוף התפשרנו על זה שלא נחביא יותר ושהכל יהיה גלוי".
לפני שלוש שנים השניים מצאו מחברת, שבה כתבו בילדותם שהם חולמים להקים עסק לזוחלים. "מה שהקמנו כאן יותר גדול אפילו מהחלום", הם מתגאים בחווה הייחודית והקצת משוגעת שלהם. "ברור שאנחנו משוגעים, אבל ככה זה חקלאים, או מי שעוסקים בבעלי חיים. אין חופש, אין יום כיפור. חייבים לבוא לתת אוכל לחיות".
"תמשיכו ככה ילדים, תגיעו רחוק", אומר להם מבורך בחיוך חם.
החווה פועלת בימים א'-ה' מ-9:00 עד 17:00, ובשישי עד 15:00, בתיאום מראש: 03-5322726.
לכאן מבורך בורח - מצפה תל חדיד
מצפה תל חדיד הוא עיר המקלט של מבורך כאשר מתחשק לו להתבונן מלמעלה גם על החיים וגם על השדות שלו. "את רואה שם רחוק", הוא מצביע לנקודה באופק שרק הוא מזהה, "שם הכלים הענקיים שלי, והאנשים שלי שעובדים בשטח".
מכאן הנוף נראה כמו אחד מציורי הקנבס שהוא מדבר עליהם. תל חדיד נמצא מזרחית לכביש 6, והוא נקודת תצפית מצוינת על כל אזור השפלה הקרוב ועד גוש דן. הוא יעד מתאים מאוד לרכיבה על אופניים, והאזור מחובר ליער בן שמן שמדרומו. "אני והבן שלי רוכבים כאן על אופני שטח מקצועיים. מביאים גזייה, קפה, ושותים את הנוף והרוח", אומר מבורך.
עגלת השקשוקה של רותם
הטיפוס למעלה עשה לנו תיאבון, ואנחנו יורדים מתל חדיד עד הצומת עם כביש 444, שם נמצאת עגלת השקשוקה של רותם, שעומד כאן ונותן במחבתות. "אנחנו באים לפה עם הפועלים כדי לאכול", מספר מבורך. "הכל כאן טרי וטעים ומוכן על המקום.
שקשוקה, שניצלים, חביתות ירק, ערוק (קציצות). יש רוכבים שמגיעים על הבוקר אחרי רכיבת האופניים ומתנפלים על העגלה, ויש כאלה שעוצרים לארוחת צהריים. רותם ידוע בכל האזור".
פתוח כל יום מ-8:00 ועד שעות אחר הצהריים. בשבת סגור.
הפונדק של ג'ק
לפונדק הוותיק בכניסה למושב בית נחמיה קראו פעם פונדק הוורדים. בזמן הקורונה קנה את המקום השף מאיר קרנש, ויחד עם השותפים שלו עבד כאן יום ליל. הם לא השאירו אבן על אבן והפכו את הפינה הקסומה הזו לפונדק של ג'ק — לכאן מגיע מבורך כדי "לאכול ארוחת צהריים במזגן, כשאני לא רוצה לאכול בעגלה על הדרך".
קרנש, שיוצא מהמטבח לשוחח איתנו, מדבר על החזון שהיה לו להרים פונדק דרכים שישרת את הנהגים שעוברים כאן בדרך, "כמו בארצות-הברית או באירופה, שיוכלו לעצור, לאכול על כיסאות מעץ, בלי להזיע. התפריט מציע תבשילי קדרה, בשרים על האש, חביתות ושקשוקה וסלטים טריים שמוכנים על המקום, וגם פיש אנד צ'יפס, ונקניקיית עגל עטופה בבצק תירס". בערב המקום הופך להיות פאב מקומי עם שתייה ומשהו קטן ליד. "האזור צמא למקום כזה", מבורך מעיר.
פתוח א'-ה' 7:30 - 23:00, שישי עד 15:00, כשר, 03-6382033.
הכפרייה בבית נחמיה
הכפרייה במושב בית נחמיה היא עסק משפחתי מקסים, שמבורך מביא אותנו אליו בגאוות מקומיים. הקים אותו איתמר עמר בן ה-19, שסחף לתוך העשייה את הוריו. "במהלך הסגר השני באתי עם הרעיון להורים, והם מאוד שמחו ונתנו לי רוח גבית", מספר הנער הנמרץ, ומוביל אותי בין המדפים והמקררים.
יש כאן סחורה טרייה ובוהקת של חקלאי האזור, שמאוד גאים למכור כאן את התוצרת שלהם. יש גבינות נפלאות של המחלבות המקומיות: מחלבת עברי, מחלבת גל ומחלבת כפר טרומן, יש גם יינות ואלכוהול, חלבות מיוחדות, וגם סלי פיקניק מושקעים שמכינים כאן לפי בחירה.
א' 12:00-19:00, ב'-ה' 9:00 - 20:00, שישי 8:00 - 14:00, 053-3804575.
לאכול תירס ישר מהשדה? "בטח", הוא אומר. "מקלפים ואוכלים. הכי טעים בעולם זה תירס טרי שלא בושל, וכמה שהם יותר קטנים, ככה הם יותר טעימים ישר מהשדה"
"אל יקב וילה וילהלמה, שנמצא במושב בני עטרות, אנחנו מגיעים דרך השדות של מבורך. הוא מסביר לנו במהלך הנסיעה: “כאן זה הדלעות שרק זרענו, וכאן בהמשך החיטה הצהובה שתהפוך לחציר"
