ביקור בבית הקברות הפרוטסטנטי בהר ציון
(מילות מפתח: בית הקברות הפרוטסטנטי בהר ציון)
רבים מאיתנו ביקרו בהר ציון בירושלים, שם, בין היתר, נמצאים המבנים שבהם על פי המסורת קבור דוד המלך ונערכה הסעודה האחרונה של ישו. מקום מעניין נוסף בהר הוא בית הקברות הפרוטסטנטי, שבו נטמנו גדולי בוניהָ ושומריהָ של העיר, חוקרי ירושלים, חללי מלחמת העולם הראשונה, שוטרים בריטים, יהודים מומרים, נזירות, וגאון אחד שגופו כאן אבל ראשו בלונדון. אלה ורבים אחרים מספרים את סיפורה של ירושלים במאה ה-19 עד לשלהי המנדט הבריטי בירושלים.
סיפורנו מתחיל במחצית הראשונה של המאה ה-19, אז הגיעו לירושלים ארגונים שונים במטרה לשבת בארץ הקודש ולהכין אותה לקראת המילניום הקרב, בעוד כ-150 שנה. היו אלה בעיקר גופים פרוטסטנטיים שהאמינו כי המשיח (ישוע) נמצא בדרכו להגשים את נבואת אחרית הימים בעיר שחוברה לה יחדיו. עזרה להם העובדה שהשלטון העות'מאני בארץ הקל על הגעת זרים ומבקרים לארץ הקודש כחלק מהרפורמות הפנימיות באימפריה.
כך הוקמה בירושלים של 1841 הבישופות האנגלית-פרוסית, נוצרית-פרוטסטנטית, שהורכבה מבריטים ומגרמנים יחדיו. בראשם עמד הבישוף הראשון אלכסנדר, שאת קברו המעוטר גם בשפה העברית עוד נפגוש. לימים הוא יוחלף על ידי הבישוף גוֹבַּאט. בשנת 1847 רכש האחרון חלקת אדמה בדרום-מערב הר ציון ובנה בה בית עלמין לחברי הקהילה בירושלים. שנים בודדות לאחר מכן הוקם בית ספר על שמו של גובאט. כיום שוכן במקום קולג' אמריקני ללימודי ארץ ישראל במתחם מוריק ושקט בנוי אבן.
יצאתי עם חברתי הסופרת ומורת הדרך ד"ר שירלי גרץ, שחוקרת את קהילת הפרוטסטנטים, לסייר בבית העלמין ולשמוע על הסלבס הירושלמים של פעם. מגג הקולג' האמריקני ניבט נוף מרהיב אל חצר המתחם, לדרומה של העיר ולכיוון מערב. משכנות שאננים, מלון המלך דוד, הסינמטק, גיא בן הינום ובריכת הסולטן נמצאים ממש למרגלותינו. למבנה זה הגיע הרכבל המפורסם ששירת את צה"ל משנת 1948, בזמן שהעיר הייתה חצויה בין ירדן לישראל. בחצר המתחם נמצאת הגלגלת שאחותה התאומה נמצאת במתחם מלון הר ציון, מעל לסינמטק, בצידו השני של גיא בן הינום.
מהגג הזה צפיתי בהופעתו של סטינג בשנת 1994, ושנה לאחר מכן בהופעה של ניל יאנג בבריכת הסולטאן עם להקת פרל ג'ם. מכאן גם זכיתי לצפות בג'ו קוקר המנוח. המיקום והזווית, כמו גם הסאונד, היו מושלמים. נסו לדמיין את סטינג שר על רקע חומות ירושלים את שירו Mad About You, המתאר את סיפור אהבתם של דוד ובת שבע ממש כאן לפני כ-3,000 שנה. אלה היו חיי סטודנט בירושלים בשנות ה-90 העליזות של המאה שעברה.
בית קברות למתחילים
במסגרת תפקידי בזמן השירות הצבאי בעיר העתיקה, לפני כ-30 שנה, הגיע לידיי ספר מבריק של העיתונאי וההיסטוריון מירון בנבנישתי ז"ל. הספר סוקר בצורה מבריקה את בתי העלמין של ירושלים. הפרק הראשון מתאר את בית העלמין הפרוטסטנטי. "בית קברות למתחילים", כינה אותו בנבנישתי.
לאחר שקיבלנו את המפתח ופתחנו את שער בית העלמין (בתיאום מראש בלבד), התייצבנו ליד מצבתו של מייסד המתחם, הבישוף סמואל גוֹבַּאט, שנולד בשווייץ ב-1799 - בדיוק בשנה שבה ביקר נפוליאון בארץ הקודש. גובאט החל דרכו כמיסיונר באתיופיה. בשנת 1846 מונה לבישוף הפרוטסטנטי של ירושלים, תפקיד שבו שימש מעל ל-30 שנה. במהלך כהונתו הקים בתי ספר ברחבי הארץ כמו גם כאן, במתחם שבו אנו עומדים. מטרים בודדים מקברו של גובאט טמון קודמו בתפקיד והבישוף הראשון, יהודי מומר בשם מיכאל שלמה אלכסנדר. על מצבתו כתובים גם פסוקים בעברית.
על דבר אחד אי אפשר להתווכח, מגוון מצבות האבן בשלל הצבעים, הצורות והגדלים, מצטלם כל כך טוב שאפשר לבלות כאן זמן רב בשיטוט ובחיפוש זוויות כאלה ואחרות.
מי הוציא גימ"לים בשנלר?
עשרה מטרים דרומה מגובאט, סמוך לשביל המרכזי, שוכן מקום מנוחתו של יוהאן לודוויג שנלר, מיסיונר גרמני שחי בירושלים. לרבים השם שנלר מוכר, במיוחד לכל מי שגר או שירת בצבא באזור ירושלים.
שנלר הגיע לירושלים עם רעייתו ב-1854, במהלך כהונתו של הבישוף גובאט. למרות הכישלון בשיקום המיסיון שאליו נשלח, ולאחר שהתגברו בני הזוג על מות בנם, החליטו להישאר בעיר ובה נולדו ילדיהם הנוספים.
בשנת 1860 חילץ שנלר מלבנון כמה ילדים נוצרים מרונים ששרדו טבח, והקים את "בית היתומים הסורי" שלימים הפך למחנה שנלר, בסיס צבאי של צה"ל. בשנת 2008 הפך המבנה למתחם מגורים. את מצבתו הגבוהה והמסיבית של שנלר קשה לפספס.
אוטודידקט ומגה-סלב עם שִיק ייחודי
אין ירושלמי שאינו מכיר את "בית תבור" שברחוב הנביאים 58 בירושלים, ואם יש כזה, שיתבייש. כיום זהו מבנה המשמש קולג' שוודי ללימוד תיאולוגיה, אבל מי שייסד אותו וחי בו היה אחד מגדולי חוקריהָ ובוניהָ של ירושלים - ד"ר קוֹנְרָד שִׁיק.
רשימת תאריו וכישרונותיו של שיק, יליד גרמניה, ארוכה. ארכיאולוג שהיה שותף בין השאר לגילוי כתובת השילוח בעיר דוד, קרטוגרף שצייר מפות של ירושלים ובנה דגמי עץ של העיר (רוצו לבקר במוזיאון הדגמים של שיק בכנסיית המשיח בשער יפו, מול מגדל דוד), אדריכל שתכנן בין השאר לא פחות מאשר את שכונת מאה שערים, מבני בתי ספר ומנזרים בארץ, היסטוריון, חוקר ארץ ישראל. אבל מעל כל אלה הוא היה חובב ירושלים מושבע, שתרם ועשה רבות בעיר ולמענה. ציון היא מילה נרדפת לירושלים, כך שלהגיד על שיק ציוני בדרכו הוא, אינו חוטא לאמת.
בשנת 1896, חמש שנים לפני מותו, קיבל שיק תואר ד"ר של כבוד. רעייתו, פרדריקה, מתה שבועיים אחריו ונטמנה צמוד אליו כאן בבית הקברות. בשל קשריו הרבים של שיק עם הקהילות הנוצרית, היהודית והמוסלמית בעיר ותרומתו הנדירה לעיר, הגיעו רבים להתאבל על לכתו של איש נדיר זה.
סיפורהּ של נזירה
קרוב למצבתו של שיק, מהצד השני של השביל, טמונה שרלוטה פילץ שנולדה ב-1819 בגרמניה, כילדה שביעית למשפחה ברוכת ילדים. פילץ גילתה באקראי את הדיאקוניסיות (מסדר אחיות פרוטסטנטי), ובשנת 1853 עברה את הבחינות הממשלתיות וזכתה בתעודת כמורה.
כבר באותה שנה נשלחה פילץ לירושלים והצטרפה לאחיות האחרות, שהקימו בעיר בית חולים ובית ספר גרמני. עד מהרה הפכה פילץ למנהלת שני המוסדות. בתור מנהלת היא הצליחה להגדיל את השפעת בית הספר על ילדי ירושלים, ואף הגדילה את בניין בית החולים על ידי בניית אגף חדש, הכול בזכות מסע תרומות מוצלח שערכה בגרמניה מולדתהּ.
בכסף שנשאר ממסע התרומות היא קנתה חלקת אדמה מחוץ לעיר העתיקה, באזור שנחשב אז רחוק ומסוכן (מרכז העיר כיום, קינג ג'ורג' פינת בן יהודה), ובנתה שם ב-1868 בית ספר ופנימייה לנערות יתומות המוכרים לרובנו בשם "טליתא קומי". המבנה נחשב לאחד המבנים הראשונים מחוץ לעיר העתיקה. פילץ הלכה לעולמה בשנת 1903, וקבורה כאן למנוחת עולם.
ראשי במזרח ואנוכי במערב
בחלקו הדרום-מזרחי של בית העלמין, שאליו עולים בכמה מדרגות, בולטת מצבה אחת שחורה בין מצבות לבנות סביבה, מצבה עשויה גרניט אשר הובאה במיוחד מסיני, ועליה חקוקות שתי מילים באנגלית - פלינדרס פיטרי. אין שנים, רק סימן הירוגליף מצרי ☥ המסמל חיים/אלמוות.
הכירו את פרופ' וויליאם מתיו פלינדרס פיטרי, שנחשב לחלוץ הארכיאולוגיה הארצישראלית, גאון וקצת מוזר בלשון המעטה - ומיד גם תבינו מדוע. פיטרי נולד ב-1853 בדרום-מזרח לונדון, סמוך לגריניץ'. הוא חפר כעשר שנים במצרים בהיותו אג'יפטולוג, ופיתח שיטה לתיארוך של תילים על פי שכבות ולזיהוי תיארוך של חרסים, המשמשת עד ימינו.
מספרים עליו כי גם בימים חמים במדבר המצרי לא ויתר והקפיד ללבוש את חליפתו, ערך שולחן מעץ מהגוני כהלכתו עם סכו"ם עשוי כסף, וכך ערך סעודות כמיטב המסורת הבריטית שממנה הגיע. אולי עבור חלקנו ללבוש חליפה בזמן ארוחה בלב מדבר נשמע הגיוני, אבל הוא גם נהג לחפור שם כשהוא עירום כביום היוולדו. עוד מספרים כי במהלך החפירות הוא בנה מקופסת ביסקוויטים מצלמה ששימשה אותו בעבודתו, ולא פעם בשביל לחסוך זמן שרטט עם שני עפרונות, אחד בכל יד, במקביל. טיפוס מרתק ללא ספק.
כאשר קיבל קריאה מהקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל (P.E.F), הגיע אל ארץ הקודש במטרה ליישם את שיטתו בתיארוך ובזיהוי התילים המקראיים שבנגב. לימים, בשל שוד שעבר, חזר לחפור במצרים, ושב אל הארץ רק לאחר הכיבוש הבריטי.
בשנת 1937 פרש ועבר לגור בירושלים שבה מת, וכאן נקבר. אלא שכמו כל סיפור בחייו של פיטרי, גם סיפור מותו נשמע הזוי. בטרם פגש את בוראו ביקש מאשתו כי כאשר יקרה הדבר, תכרות את ראשו ותשלח אותו בצנצנת פורמלין ללונדון לבדיקה, אולי כדי לחקור את סוג גאוניותו או כדי לסווג בצורה אבולוציונית בני אדם על פי צורת הגולגולת. המציאות בפועל השתבשה משום שפיטרי מת בתחילת מלחמת העולם השנייה, מה שסיבך את האופרציה. גם הניחוח של תורת הגזע באותם ימים עלה לכותרות, וראשו נשכח אי שם במרתפי המכון הבריטי לניתוחים בלונדון. בשנת 1989 הסיפור קיבל תפנית הזויה, וכששמעתי עליה מפיו של הארכיאולוג ד"ר שמעון גיבסון לא ידעתי אם להאמין - או לנקות את אוזניי ולהקשיב שוב לסיפור.
וכך היה: גיבסון חפר שנים רבות בירושלים, ואף עבד כאוצֵר ב-Palestine Exploration Fund בלונדון בשנות ה-80 של המאה שעברה. בשנת 2012 נכחתי בבית העלמין כאן בהר ציון בכנס לציון 70 שנה למותו של פיטרי. גיבסון סיפר כי בשנת 1989 קיבל טלפון מד"ר קרולין גריגסון, אוצרת שעבדה ב-Royal College of Surgeons שבלונדון, שהציעה לו להגיע ולראות ראש בצנצנת עם פורמלין. לא היו בטוחים שם שזה פיטרי.
גיבסון לא היסס לרגע, שכן אין ארכיאולוג שלא מעריץ את פיטרי. חמוש בצילומים שונים ומזוויות שונות של פיטרי המנוח הוא יצא במטרה לבצע מסדר זיהוי הזוי, כמעט 50 שנה אחרי מותו של פיטרי. הצנצנת הובאה על ידי אסיסטנט, והראש הוצא לתוך צלחת והוצג בפני גיבסון ההמום. האסיסטנט שאל את גיבסון אם הוא רוצה לצפות בחתך הצוואר של פיטרי. גיבסון שלף צילומים מחייו של פיטרי, ומשהו אחד ובסיסי לא הסתדר לו: פיטרי בסוף חייו היה בעל שיער מלא, בדיוק כמו הראש הכרות שהונח מולו, אבל שערו היה לבן ואילו השיער שעל הראש בצלחת היה חום. ייתכן שהשוני נובע מהחומרים הכימיים שבהם שרה הראש במשך 50 שנה.
ועדיין, מסדר הזיהוי טרם הושלם. הצלקת בצד הימני של המצח בולטת כמעט בכל צילום של פיטרי, ואכן היא הופיעה במקומה גם בראש שעל הצלחת. האף נראה מוזר, אבל כנראה בשלב כלשהו הראש נטה על האף בצנצנת והשנים עשו את שלהן. הזיהוי הושלם.
יצרתי קשר עם גיבסון, ששלח לי את צילום ראשו של פיטרי בצלחת. לדבריו, לא ידוע מי צילם את הראש, והוא קיבל את הצילום מחוקר ירושלים אלי שילר ז"ל, שקיבל אותו מפרופ' זאב וילנאי ז"ל.
ארכיאולוג דגול, רצח מתועב
המשכנו הלאה אל מצבתו הצנועה של הארכיאולוג הבריטי ג'יימס לסלי סטרקי, שקנה את עולמו כאשר עמד בראש משלחת החפירה לתל לכיש ומצא בה את מה שיזכה, עד ימינו, לכינוי "מכתבי לכיש". את דרכו המקצועית החל תחת פלינדרס פיטרי בחפירות במצרים, ועבר יחד עימו בשנות ה-20 של המאה שעברה לחפור בארץ ישראל. את חפירות לכיש ניהל בין השנים 1938-1932.
בעשרה בינואר 1938 נסע מלכיש לירושלים לטקס הפתיחה של מוזיאון רוקפלר. הימים ימי המרי הערבי, מאורעות תרצ"ו–תרצ"ט (1939-1936). בכביש בית גוברין-חברון הוא נעצר על ידי כנופיה ערבית שזיהתה אותו כיהודי, על אף שלא היה כזה. מאוחר יותר נמצאה גופתו עם שני קליעים בראש. אבל כבד ירד על קהילת החוקרים בירושלים, וטקס החנוכה נדחה. מצאתי שני קטעי עיתונות מאותם ימים, ומתברר ששני רוצחיו נמצאו והוצאו להורג מאוחר יותר. בספריית הקונגרס האמריקני איתרתי גם צילום מטקס קבורתו, ממש כאן בהר ציון.
פנתיאון ירושלמי זה כאן
בבית הקברות בהר ציון קבורים עוד רבים מתושביה של ירושלים שיכולנו לספר עליהם ולהרחיב על פועלם. בנוסף, טמונים כאן חיילים מצבא הוד מלכותה שמצאו את מותם בארץ הקודש במהלך המנדט הבריטי, ובהם גם החיילים שנהרגו בפיצוץ מלון המלך דוד ב-1946.
אסיים בקטע משירו של רוברט גרייבס, משורר אנגלי המסכם בצורה מופלאה ביקור בבית עלמין באשר הוא:
"להחזיר מת לחיים זה לא קסם גדול.
מעטים הם אלה שמתים לחלוטין.
נשוף על גחליו של איש מת, ולהבה חיה תוצת".
