התקופה האחרונה הייתה טראומטית ליהודים ולערבים בערים המעורבות. פתאום, בהבזק של רגע היה נדמה שהיכולת לחיות חיים משותפים מתנפצת מול עיננו. אבל אולי, דווקא עכשיו, זה הזמן ליצור שוב את הגשר המחבר בינינו ובין הרוב הדומם בכפרים הערביים ובערים המשותפות. קצת לפני המאורעות ביקרנו בכפרים הבדואים בגליל: טבאש, כעביה ובית זרזיר והתפלאנו למצוא משפחות יהודיות שחיות שם.
יישובי הבדואים בצפון, שונים מאוד ממה שרואים בנגב. את האוהלים והפחונים החליפו בתים גדולים, ואת הפרנסה מרעיית עדרי העזים החליפו עבודות בניין ותיירות.
בטבאש פגשנו את אירית ויזהר גוריון שגרים במקום כבר 25 שנה והקימו מתחם אירוח מקסים. אחרי שישבנו לארוחת בוקר ושמענו את הסיפור שהביא אותם לקנות אדמה ולהקים את ביתם בלב הכפר, לקחה אותנו אירית לסיור בין השכנים שהפכו בני משפחה. פגשנו את מוכתר הכפר שזוכר עדיין את אלכסנדר זייד, אכלנו במסעדה נפלאה של שף בדואי שמכין מאחורי המסעדה מדפונה בדואית אמיתית, עופות הקבורים בחבית על גחלים לוהטות ומכוסה בחול ונשלפת ברגע שהאורחים מגיעים, ביקרנו שיפוצניק שהוא אמן פיסול במתכת, והתארחנו בטקס קפה באוהל שבו האש דולקת כל הזמן.
שבט אחים
את ההיכרות עם הבדואים עשו אירית ויזהר בסיני ובנגב במסעות רגליים ושהיות ארוכות במדבר וכשהתחילו לחפש בית קרוב לטבע ולאדמה הגיעו לטבאש. "מכל כיוון ניסו להניא אותנו מהרעיון. אבל הכפר נראה לנו מקסים, בדיוק מה שחיפשנו. נפגשנו עם מוסטאפה המוכתר, שעשה לנו 'ועדת קבלה בדואית'. מוסטפא בירר על המשפחות שלנו, בדק את מקום העבודה שלנו, ביקר אותנו. ולאחר מספר חודשים אישר למכור לנו אדמה".
היום מוסטפא הוא כבר בן 83 אבל עדיין מאמץ את המשפחות היהודיות בכפר ומספר את סיפורו לאורחים של אירית. הוא היה זה שארגן את הסולחה בין משפחת זייד למשפחת טבאש, שממנה יצא רוצחו של אלכסנדר זייד. והוא זה שבחזונו ראה יהודים ובדואים חיים ביחד ונתן את ברכתו למשפחות היהודיות לבוא ולהתיישב לצד בני טבאש.
כששואלים את אירית איך החיים בכפר והאם אין להם חששות היא מחייכת. "כשהגענו הייתה פה עוד משפחה אחת של יהודים ובעיני זה נורמלי לחיות ככה. כולנו בני אדם, הגענו מאותו המקור ונשוב לאותה האדמה. כולנו רוצים חיים שקטים ונעימים ואנחנו לא מתנשאים על השכנים בכפר, אלא חיים איתם לגמרי בגובה העיניים. מסתבר שזה מוכיח את עצמו כבר שני עשורים וחצי. במהומות 2000 קיבלנו טלפונים היסטריים מהמשפחות במרכז שביקשו שנעזוב עד יעבור זעם, כמובן שהיסטריה זה משהו שמחלחל, וקצת דאגתי. עוד באותו הערב הגיעה משלחת מהכפר שבאה להגיד שאנחנו תחת חסותם ואין לנו מה לדאוג. הם מחויבים לשמור עלינו. וכך גם באירועים שהתרחשו לפני חודש. באותו ערב ישבנו עם השכנים וחגגנו את עיד אל־פיטר, אלימות היא לא דרכם".
גם יועץ התיירות גיא מלל אומר שבעקבות האירועים האחרונים תושבים יהודים ובדואים מעמק יזרעאל והסביבה יצאו במחאה נגד האלימות במטרה להדגיש את חשיבות הקיום המשותף בעמק, והניפו את דגלי המדינה. הקיום המשותף בעמק מאפשר שיתופי פעולה רבים בין התושבים הבדואים והיהודים ושילוב מסלולי טיול ואירוח בהם שותפים בין השאר יזהר ואירית ורבים אחרים.
בשטח הרחב שלהם הקימו אירית ויזהר את מתחם האירוח "שבט אחים". במתחם חאן רחב ידיים, קרון עתיק משוחזר שהפך לחדר אירוח קסום, סטודיו, אוהל טיפי, זולות מגניבות המאפשרות אירוח סדנאות ואירועים מול הנוף. ואירית לוקחת לסיורים בכפרים ומאפשרת לפגוש מקרוב את החיים הבדואים.
שבט אחים, טבאש. אירית 0526941141
עין יבקע
מטבאש אנחנו יורדים לעין יבקע, מעיין יפהפה שמימיו נובעים כל ימות השנה, וממלאים בריכה גדולה מאוד באורך של כ-25 מטר. לצד הבריכה חומת אבן עתיקה מימי הרומאים. המעיין הוא אחת התחנות בשביל הסנהדרין, טרק של 70 ק"מ העובר בנקודות ציון בתולדות הסנהדרין. השביל מתחיל בבית שערים, עובר דרך האתר הארכיאולוגי של אושא העתיקה, ציפורי, שמורת הארבל ומסתיים בעיר טבריה. לא רחוק מהמעיין נמצא שדה מלא שברי חרסים ואבנים מהתקופה הפרה היסטורית, המעיד שההתיישבות במקום החלה לפני זמן רב.
אומן הברזל
מהמעיין אנחנו עולים אל הבית של עומאר, שהפך במשך השנים את הבית שלו למוזיאון לפסלי הברזל שהוא יוצר במחסן הקטן שלו מאחורי הבית. אל מול הנוף העוצר נשימה, על עץ ענק, בנה עומאר מעין בית עץ שבו הוא מקבל אותנו בתמרים וקפה. "עבדתי במסגרות כל החיים ואני אוהב את זה", הוא מספר. אבל אחרי העבודה כשהוא צריך להרגע הוא יורד למחסן אליו הוא אוסף מוטות, ברגים וגרוטאות ברזל, מעשן סיגרייה ומתחיל לעבוד. "יש לי מגנט בידיים, כל מה שברזל נדבק לי ליד", הוא אומר בחיוך ולוקח אותנו לסיור בחצר שעמוסה בפסלים בכל הגדלים שהוא יוצר. שווה בהחלט ביקור ואם תתעקשו הוא ימכור לכם את הפסל שאהבתם או אפילו יכין לכם במיוחד.
עומר טבאש 052-877-1182
טאבון פאטמה
לפני עשר שנים חזר איציק ג'ואמיס (לאבא שלו, פנסיונר של הצבא, היה חבר ליחידה בשם יצחק שנהרג בלבנון והוא קרוי על שמו) לכפר שלו בית זרזיר, אחרי שנים שבהם הסתובב בעולם. אחרי השירות הצבאי הוא עבד באבטחה באיטליה, אבל התשוקה לאוכל בערה בו והוא הלך ללמוד לבשל. לפני שש שנים, לאחר שחזר ארצה, הוא פתח את טאבון פאטמה שבה הוא מגיש אוכל בדואי מעולה.
במבט ראשון זה מזכיר כל מסעדה ערבית, עם פלטת סלטים, החומוס והשיפודים אבל כשמתחילים לאכול מרגישים את ההבדל. הסלטים נפלאים ומכינים אותם במקום בכל בוקר מחדש. אבל גולת הכותרת היא המדפונה. בחצר המסעדה מתחת לסככה רחבה, קובר ג'ועמיס בחול, ארבע חביות ענקיות שבתחתיתן גחלים לוהטות ובפנים עופות מתובלים וירקות שניצלים כארבע שעות. ואז כשמגיע הרגע, גואל ג׳ועמיס את העופות ומוציא אותם מהאדמה לעיני הסועדים שמצטופפים סביבו. מדובר בחוויה לעיניים ולבלוטות הטעם. המדפונה מוגשת רק בהזמנה מראש.
כביש ראשי, זרזיר. 050-9494969.
הקפה של אבו ויפקי
ופקי סלמנה משבט כעביה, מורה בבית ספר תיכון ומורה דרך החל לארח בחצי שנה האחרונה בביתו בכפר, לטקס קפה. באוהל גדול שבו דולקת האש 24 שעות ביממה ומחממת את הקפה הוא חולק עם האורחים את מסורת הקפה הבדואית, שלה חשיבות גדולה בתרבות המסורתית. ויפקי קולה לעיני האורחים את הפולים, כותש אותם (קול כתישת הקפה אצל הבדואים הוא גם הזמנה לשכנים לבוא לשתות קפה - כחלק מהמסורת), ומבשל את הקפה על האש. את הספל הראשון מוזג ויפקי לעצמו כדי לבדוק אם הקפה טוב, וכדי לתת ביטחון לאורח שהכל בסדר. את הספל השני הוא מגיש לאורחים לשתיה בלגימה אחת. הקפה חזק, מריר וטיפה חמצמץ. בהמשך יש עוד שני ספלי קפה קטנים, השלישי משמעותו שהאורח תחת חסותו של המארח והפינג׳ן הרביעי הוא פינג׳ן אל כיף, שמשמעותו שהכל כבר בסדר. ובאמת, הכל נפלא באוהל של ויפקי.
ויפקי 054-228-0909
ג'לילה - אירוח בדואי ביתי
אנחנו מסיימים את היום על המרפסת הצופה לנוף הגליל בביתה של ג'לילה מזאריב בבית זרזיר. אישה מעוררת השראה, מורה למדעים במקצועה בבית הספר היסודי בזרזיר שבשנים האחרונות מארחת אנשים לארוחות אצלה בבית ובתוך כך משנה את התפישות השגויות כלפי החברה הבדואית. כשבעלה, קצין בצבא, החליט לפני 3 שנים לקחת אישה נוספת היא החליטה שזה לא מקובל עליה והחליטה להתגרש, דבר חריג בחברה שבה היא חיה. כאם חד הורית היא הייתה צריכה עוד הכנסה והחליטה להפוך את הבישול, שהוא כמו תרפיה בשבילה, לעסק שמעסיק גם בשלניות מקומיות.
ג׳לילה מכינה מאכלים מהמטבח הערבי שהוא עשיר יותר לדבריה מהמטבח הבדואי. "ההשקעה לא היתה במטבח כי נשים הביאו את העצים והמים ועשו את העבודות הקשות. למשל עלי כרוב ממולאים - זה לא משהו שהיה בחברה הבדואית כי לא היה זמן להשקיע במילוי של עלי כרוב. במטבח הערבי המסורתי האישה הייתה יושבת במטבח ומגלגלת אחד אחד, זה 3 שעות להשקיע. האישה הבדואית הייתה חותכת את הכרוב, מבשלת את האורז ומערבבת ותוך 10 דקות האוכל מוכן. זה אותם מרכיבים רק החיים אילצו אותם לעשות את זה אחרת". ג׳לילה מגישה שלל מנות בינהן צוואר כבש ממולא, מנסף אורז עם בשר וצנוברים, תבשיל קישואים ועגבניות, עלי גפן ועלי כרוב ממולאים, סלטים לפי עונות השנה, הכל עשוי בתיבול עדין ובטוב טעם, והמנה העיקרית היא הסיפור שלה וההסבר על החברה הבדואית והשינויים שעוברות הנשים הבדואיות בצפון.
ג'לילה 0528992511 בהזמנה מראש.
