"החדר שלך הוא במתחם האדום", הודיעה צעירה אנרגטית, שנעליה פיצחו בקלילות ענפים יבשים על גדת הנהר. רגע לפני כן היא קיבלה את פניי במאהל הכניסה של "דיסקו ואלי" - גלמפינג לוהט שמשתרע על 100 דונם של הירדן ההררי.
לא שידעתי איפה זה הירדן ההררי עד אותו רגע, או מה זה גלמפינג. הצעירה הצעידה אותי בהתלהבות ששמורה לרש"גדים בצופים. מאיפה הם מוצאים את הבחורות שנראות כאילו השתחררו הרגע מהנח"ל אבל במקום להיזרק בחושה בסיני (מה שבלתי אפשרי כרגע) הן עולות על מדי מוטיבציה וגורמות לך להרגיש קשישה לא מעודכנת? אני תוהה אם גם אני הייתי כה שירותית ומסבירת פנים בגילן ומגיעה למסקנה שלא, ממש לא. קשה להיות נעימה לבריות כשאת נתונה בעקבים ומנסה לא למעוד.
המילה "גלאם" קצת הטעתה אותי לחשוב שכרכרה תסיע אותי אל האופק, או לפחות עד לאוהל הכמעט אחרון במתחם. ובכן, טעיתי. הכרכרה נשאה את התיקים שלי, ואילו אני פסעתי בעקביי על פני כ-40 אוהלים, שני תאי שירותים (שעוד נחזור אליהם) ומרבצי ישיבה פסטורליים עם ערסלים מתנדנדים ברוח.
המקום תוכנן ככה שמשפחות עם ילדים קטנים יהיו קרובות לכניסה, אחריהם חבר'ה גדולים יותר, ולבסוף זוגות, שיוכלו להתפנק באווירה רומנטית עד שיאבדו את הקובייה של השש-בש וירצו להתמנגל עם השאר.
בכלל לא רציתי לצאת. אני שונאת קמפינגים, מתעבת אוהלים, מתגרדת רק מהמחשבה על יתושים וצריכה את הפן שלי צמוד. אני בחורה של בתי מלון, רצוי כמה שיותר כוכבים, ולא כוכבים בשמיים - זה אולי רומנטי אבל אני צריכה תקרה מעל הראש. בז', צריך לצבוע את התקרה בבז'.
וכך נראה אוהל גלמפינג במצפה רמון
(צילום: Haapy glamper Israel)
הפעם היחידה בחיי שנכנעתי ללחץ לא מתון הייתה כשהגדולה הייתה קטנה ועשינו טיול משפחות לחורשת טל. התלבטנו אם לקנות אוהל אבל היינו תפרנים וחבר הציע שניקח את האוהל שלו, שממילא שוכב בבוידעם כבר שנים. היינו צריכים לזהות את תמרור הסכנה המבהב, אבל היינו, כאמור, תפרנים.
הגענו לחורשה, פרשנו את האוהל, השכבנו את הגדולה שהייתה קטנה, ולפתע הרגשנו דקירת מחט. ועוד אחת. הכאב היה קטלני. בעיניים מבועתות קלטנו נמלה קטנה אדומה ועוד אחת ועוד מיליון. האוהל שרץ נמלי אש אדומות. תפסתי את הילדה וטסנו מהאוהל כאילו ירו אותנו בתותח קרקס. בעלי דאז הטיס את עצמו לחפש חומרי ריסוס. הנמלים לא נשארו בסוף באותו אוהל, הטראומה כן.
בחזרה להווה: הגעתי לאוהל האדום, שהתאורה הפכה אותו לבורדל סקסי. גם אם יש שם נמלים אדומות אין סיכוי שאצליח לראות אותן. הסטתי את וילון הכניסה ומשב של כפור קיבל את פניי. מזגן עוצמתי קירר חדר מרווח במיוחד ומאובזר בשטיח, במדפים על הקיר ובשקעי חשמל לטובת הסלולרי והפן. מצעים לבנים בוהקים כיסו את המיטה הרכה ועל הציפיות הונחו לבבות משוקולד לבן. אספתי את השוקולדים בחדווה ונתתי ביס, כדי לגלות שמדובר בסבונים. לפחות אני נקייה מבפנים.
פה לא מנפנפים
בשנה האחרונה החלו לפרוח מתחמי גלמפינג לטובת מטיילים מפונקים כמוני, שרוצים להרגיש טבע פלוס בונוסים. בחלקם הגלאם מזויף כמו אישה עם יותר מדי מייקאפ, וחלקם אכן נותנים תחושה של יוקרה בכל הנוגע לטיולי שטח.
"דיסקו ואלי" הוא גלמפינג מאובזר, רחב ידיים, עם חלקת נהר פרטית שנושקת לרמת הגולן ותוכן מוזיקלי ייחודי. הוא הגיח לאוויר בדיוק כשהגיעה הקורונה ונאלץ להתאים את עצמו למציאות חדשה של חוסר ודאות. בעלי הבית של המתחם סירבו לראות את כל ההשקעה שלהם יורדת לטמיון והרחיבו את הספייס בין האוהלים, כך שמאה איש יכולים להסתובב במתחם סגור של מאה דונם ולהתעטש לאן שבא להם בלי לפגוע בזבוב.
שער ברזל מונע כניסה של אורחים שאינם רשומים, ואי-אפשר להגניב פנימה חברים ככה בשביל לעשות על האש בכיף. פה לא מנפנפים, יש שלוש ארוחות גורמה ונשנושי פירות כחלק מהתפריט, ושתייה קלה וחריפה במחירים סבירים. האוכל מצוין, ואם לא הייתי מתביישת הייתי עושה סיבוב בופה שלישי, אבל גם לא נעים וגם צריך להידחק לבגד ים תכף.
מי הירדן קרים בצורה פסיכית. אני תופסת אבוב שמנמן כמוני ומכניסה בוהן מבוהלת פנימה. קר. אני מכניסה את שאר האצבעות. קפוא. "תנשמי לאט, כמו ביוגה של הבוקר", אני אומרת לעצמי, וזה באמת היה עוזר אם רק הייתי הולכת ליוגה.
מדי בוקר מתקיים "מורנינג בליס" - שיעור יוגה, טאי-צ'י וסוגי ספורט שהם גם לנפש, אלא שהגוף-נפש שלי מעדיפים לישון בשעות האלה. אני מנסה לתרגל נשימות כמו בלידה, אבל לכי תזכרי משהו שקרה לפני כמעט 20 שנה. אני ממלמלת את השיר של טונה "גם זה יעבור" ובאמת זה עובר.
אחרי עשר דקות אני כבר לא מרגישה את הקור. למעשה, אני לא מרגישה כלום. הגוף שלי בשוק פריז. החברים שלי עולים על סירת גומי ומתחילים לחתור, נזהרים שאף רסיס מים לא יתיז על גופם הענוג. אני מנסה לעלות על הסיפון, תופסת את החבלים מסביב לסירה, שולחת רגל למעלה, ומתהפכת על הגב. אני מנסה שוב, אבל החול של נהר הירדן בוצי וטובעני וחלקלק כמו יזם נדל"ן. החברים מתפקעים מצחוק ואני נשבעת לנקום. אני מחליקה מהאבוב ושוב מתהפכת. אין בי טיפת גלאם, אבל מרוב מאמץ כבר לא קר לי.
בסוף אני מצליחה ומתיישבת באמצע הסירה. זה מחזיק מעמד שלוש דקות שבהן אני מרגישה דחף מטופש לקפוץ מהסירה ישירות לתוך האבוב. בדמיוני זו הולכת להיות קפיצה מהסרטים, מושלמת, מדויקת, ובה הישבן שלי יתלבש בול לתוך הגלגל. החברים מנסים להניא אותי מהמהלך המטופש אבל אני יודעת שאני אצליח. אני בוחנת את הגלגל, מחשבת את הזווית המדויקת לקפיצה ו... צונחת ישירות לתוך המים, בולעת חצי נהר, ומפספסת את האבוב בקילומטר.
החברים שלי מייבבים מרוב צחוק. האורחים נקרעים. מישהו מעלה סרטון שלי ליוטיוב תחת הכותרת "מבוגרות עושות בושות". אני בורחת לשירותים עד שתחלוף הבושה. חדרי הנוחיות נוחים להפליא, ממוזגים, קרירים, נקיים, וברקע מתנגנת מוזיקה. לא בא לי לצאת, אולי אעביר פה את הסופ"ש.
לכל סופ"ש מוזיקה משלו
"דיסקו ואלי" הוא חממה לחובבי מוזיקה. הסגנון משתנה מאירוע לאירוע, ודי-ג'ייז מנגנים בלייב מוזיקה שנבחרה בקפידה דרך רמקולים מטורפים עם סאונד היסטרי. כל סופ"ש מוקדש לתוכן מוזיקלי אחר: מוזיקת עולם, פופ, טכנו, וודסטוק, רוקנרול ועוד.
"'דיסקו ואלי' זו מסיבת טבע ביום", מסביר אילן פקטור, שמנהל יחד עם דניאלה אשתו את המתחם. פקטור EXP שבניהולם היא חברה-בת של אמריקן אקספרס GBT, ומפעילה את המתחם יחד עם הבעלים והשותף ירון לוי, שהוא יו"ר אמריקן אקספרס GBT.
פקטור היה מורה להיסטוריה ואזרחות בתלמה ילין ובתיכון אלון ברמת השרון, כשהבין שהוא זקוק להשלמת הכנסה והתחיל להריץ בארץ מסיבות טראנס. עד אז שלטה מוזיקה עם מילים, ופתאום הגיעה מוזיקה אלקטרונית והביאה איתה שמות כמו טייסטו, דיוויד גואטה וסקאזי.
פקטור פתח חברת הפקות יחד עם דניאלה וככל שהתברגן היה אחראי על אירועים כמו האופרה במצדה, פסטיבל התמר, פסטיבל הג'ז באילת, שוק הפרחים של תל-אביב, מרוץ הלילה של נייקי בתל-אביב ועוד.
"'דיסקו ואלי' זה שם של מקום קטן שהיה פופולרי בשנות ה-90 בגואה, מקום שמסמל שמחה וחופש", אומר פקטור, שרוב הזמן יושב על כס המלכות שלו כשהוא נטול חולצה, מתחת לעמדת הדי-ג'יי. "אנחנו הישראלים אוהבים לשמוח ולרקוד, והשאלה 'אתה בא לדיסקו?' הפכה למטבע לשון. 'דיסקו ואלי' זה כפר נופש של מוזיקה ושמחה".
ובאמת, כולם מסביב נראים הפי. צוות העובדים מקסים בצורה יוצאת דופן, דניאלה מסתובבת בינינו עם חיוך שלא נגמר כאילו היא מארחת אותנו בסלון ביתה, ואילו שומר המתחם, שמתגורר באוהל טיפי ענק בקצה הכפר, מגיש לאורחים קפה ביום ותה בלילה. בזמנו החופשי הוא גם מלמד את הילדים לקלוע לוכדי חלומות מעלים וענפים.
אני שואלת בלחש אם הכניסו סם אהבה למים בנהר הירדן. דניאלה צוחקת. "עשינו משהו יותר חזק", היא לוחשת בחזרה, "אין WiFi". האסימון נופל ברעש. פתאום אני מבינה למה כולם כל כך נינוחים ותקשורתיים - אנשים אשכרה מסתכלים זה לזה בעיניים ועושים דברים יחד. אולי זה הסוד לחיים קצת יותר מאושרים: קחו אנשים טובים וקחו מהם את הסלולרי, תנו להם בתמורה מוזיקה טובה, תנאים טובים, אוכל טוב, מזגן ותחושת חופש, ולכמה רגעים הם ישכחו מכל מה שקורה בחוץ וירגישו טיפה יותר גלאם.
