סתיו שפיר ושילה דביר הולכות בשביל בג'יסר א זרקה
(צילום: אסף מגל, עריכה: תמר אברם)
לפני כמה חודשים נסעתי עם חברים להרי אילת. ביום האחרון קמנו בשלוש לפנות בוקר והתחלנו לטפס את הר צפחות בחשכה, עד שזריחה יפהפיה עלתה באופק, מאפשרת לנו לראות נוף נדיר שכולל את מצרים מדרום, ירדן במזרח וערב הסעודית הרחק.
אחרי הקפה של הבוקר, עם הים האדום ממול, ירדנו לכיוון אילת, ובסוף המסלול, נקודת ההתחלה או הסיום של שביל ישראל, תלוי מאיפה צעדתם - פגשנו חבורה מבוגרת יותר של מטיילים, מחויכים כמו בסיום התיכון. "היום השלמנו את החלק האחרון של שביל ישראל", הם סיפרו בגאווה, "אחרי עשר שנים שאנחנו מטיילים בו". הם הכירו בצופים, לפני יותר מ-40 שנה. התברר שגם ההורים הפרטיים שלי, בני אותו שבט, צועדים איתם מדי פעם. גם הם, כמו הצעירים שרק סיימו את השביל כטיול אחרי צבא, מגדירים את עצמם "שביליסטים". כמעט כל מי שאני מכירה כבר עשה בשלב כזה או אחר בחייו את השביל. כמסע שחרור, או בנקודת החלטה לקראת שלב חדש בחיים. שביל ישראל הפך להיות המסע הישראלי שלנו. החלום של אורי דביר, האיש שסימן אותו, הוגשם. אלפים צועדים כל יום בתוך המורשת שלו - איזה דבר גדול להשאיר מאחוריך.
אורי היה ממקימי החברה להגנת הטבע, והאיש שהמציא את סימון השבילים בישראל, השיטה שעל פיה מסומנים כל שבילי הארץ. אלה מרכיבים את 19 המפות הטופוגרפיות, שגם היום עדיין מתחרות יפה באפליקציות המסלולים. מבחינתי, המפות האלו הן חלק מסמלי המדינה. זו היתה משימת חייו. עד שנותיו האחרונות הוא המשיך לתקן ולשפר כל שביל, בניסיון ליצור את הדרך המושלמת. יודע שבכל שביל כזה, יצירה שנולדת במפגש בין הטבע לבין האדם, ילכו המונים שיבנו כך לעצמם חוויות חיים חדשות.
7 צפייה בגלריה
אורי דביר. סתיו שפיר: "כל חיי טיילתי עם המפות שאורי סימן. להכיר אותו היה כמו לפגוש כוכב רוק"
(צילום: תומריקו)
7 צפייה בגלריה
דביר עם הנשיא ויצמן והשר לאיכות הסביבה בממשלת רבין, יוסי שריד, בטקס חנוכת שביל ישראל, 20 באפריל 1995
(צילום: אורן אגמון)
כמה ימים אחרי שהלך מאיתנו, בשיבה טובה, במיטתו, כתבתי עליו. זה היה אחד המאמרים האחרונים שפרסמתי כעיתונאית. ימים ספורים לאחר מכן הנחנו, כמה חברים ואני, אוהלים בשדרות רוטשילד בתל אביב, והמחאה החברתית הגדולה של 2011 החלה. אני מיהרתי להתפטר מעבודתי כדי להתמקד בעשייה החברתית, וגם לטיולים נותר פחות זמן
סבא של אלפי נכדים מאומצים
אי שם לפני הצבא, יצאתי לשנת שירות בטבריה, כמתנדבת בחברה להגנת הטבע. במהלך השבוע היינו מדריכים בבית ספר, ובשבתות גררנו את התלמידים שלנו למסעות מסביב, להר הארבל ולמעיינות בגולן, ממשיכים את הלימוד דרך הישרדות בטבע.
בוקר אחד ביקשנו מהם להתגייס למשימה מיוחדת: לפתוח את השביל סביב הכנרת, לקראת הפיכתו לשביל מסומן. באותה עת הוא עוד היה חסום: חלק מהחופים היו סגורים למבקרים בגלל הסכמים ישנים, ולא היתה דרך אחת להקיף את כל הימה הגלילית.
כולנו התגייסנו באותו היום למשימה בחדוות ניצחון: פריצת הדרך הרגישה כמו מעשה חלוצי. לקחנו ציוד והתחלנו לנכש עשבים ולפנות זבל וגדרות, בעודנו מספרים להם ולעצמנו שיום אחד יהיה מסומן שם שביל, ויראו אותו על גבי המפה, וזה יהיה לגמרי שלהם וכך הוא יירשם בספרי ההיסטוריה. התלמידים היו גאים מאוד, אבל אני עוד יותר. גדלתי בבית שמטיילים בו בכל סוף שבוע בשבילי הארץ - עד כדי איסור על נסיעה לחו"ל לפני שצועדים בכל השבילים הקיימים.
אבל דרכים חדשות, כאלה שעוד לא הלכו בהן, היו תמיד השאיפה האמיתית. זו הייתה הפעם הראשונה שיצא לי להגשים משהו קטן מהחלום הזה. שנה אחר כך, מצאתי את עצמי נוסעת בג'יפ הלבן של האיש שסימן הכי הרבה שבילים בארץ במו ידיו. נסענו, אורי ואני, עם קופסאות הצבע והמכחולים, לתקן סימון שעובר בדרך בורמה, שביל שאורי הרגיש שצריך לשפר.
הוא היה מלא סיפורים על היסטוריה וסביבה, וגם על מקומות יפהפיים בטבע שאסור לסמן, כדי שחלילה מטיילים לא יגיעו ויהרסו אותם. הם היו הסוד של הטיילנים האמיתיים. ישבתי לידו באוטו, משתדלת להעמיד פנים שלוות מהמעמד, אף שהיה זה בשבילי כמו לפגוש מוזיקאי נערץ. כל חיי טיילתי עם המפות שאורי סימן. מטיולי הבריחה מבית הספר התיכון ועד למסעות הניווט בצבא, הכרתי אותן על בוריין. השבילים האלו עיצבו הרבה מחוויות חיי.
ככה הגעתי למשרד הקטן של אורי, ברחוב השפלה בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב, מול בית החברה להגנת הטבע, וביקשתי להצטרף אליו כדי לכתוב רשימות לשבועון צה"ל במחנה, עם המלצות למסלולים. הוא אהב את הרעיון ונרתם לו: בכל פעם לקח אותי לשביל אחר, או הגיע לפגוש בהפתעה אותי באמצע טיול.
פעם אחת, בדרך חזרה מטיול, הוא שאל אם אהיה מעוניינת להגיש באופן רשמי מועמדות להיות הנכדה המאומצת שלו. מייד שאלתי איפה הטפסים ועל מה חותמים. הוא באמת היה בגיל של סביי, ואפילו גדל בשכנות לאחד מהם, בילדותו בתל אביב – ותמיד תהיתי אם יתכן שאיפשהו בעבר הם היו חברים טובים.
היתרון של אורי כסב מאמץ היה שהוא לא היה מהדאגנים: אם הסברתי לו שאני מתכננת להגיע בטרמפים, לבדי, לנקודת יציאה נידחת אל מסלול נידח עוד יותר, הוא רק היה מאחל לי בהצלחה ומבקש שלא אשכח לצלם לו תמונה בשטח. היו לו עוד אלפי נכדים מאומצים. תלמידים שעברו דרכו כשהפכו למדריכי טיולים בעצמם או לאנשי סביבה. לנכדים והילדים הביולוגיים היו שמורים פינוקים מיוחדים: ביחד עם אשתו, הם בנו רשת מחקר ואיתור, והיו מגיעים לפגוש אותם בהפתעה מוחלטת בנקודות בלתי אפשריות בשטח - בארץ ובחו"ל. בכל פעם שדיברנו הוא התפאר בהפתעה האחרונה שערך להם.
7 צפייה בגלריה
אורי ושילה דביר. שילה היא מורת דרך וממשיכה בדרכו של אבא אורי, אותו היא "פוגשת" בכל שביל שסימן
(צילום מתוך האלבום המשפחתי)
7 צפייה בגלריה
בזכות מפעל החיים שלו הפכה ישראל למדינה המסומנת והמטוילת ביותר בעולם, ביחס לשטחה. אורי דביר
(אייר: דניאל מורגנשטרן)
לאלתרמן יש שיר הלל למסעות ולטבע, "בדרך הגדולה". הוא מסתיים בשורות הנפלאות "להביט לא אחדל, ולנשום לא אחדל, ואמות ואוסיף ללכת". אם יש אדם שאפשר לומר עליו שהוא ממשיך ללכת גם אחרי מותו, הלוא זה אורי דביר
ממשיך ללכת הרבה אחרי מותו
לאלתרמן יש שיר הלל למסעות ולטבע, "בדרך הגדולה". הוא מסתיים בשורות הנפלאות "להביט לא אחדל, ולנשום לא אחדל, ואמות ואוסיף ללכת". אם יש אדם שאפשר לומר עליו שהוא ממשיך ללכת גם אחרי מותו, הלוא זה אורי דביר. ואם הוא עצמו אינו הולך בשביל, הולכות בו אלפי רגליים בכל יום. ממשיכות את דרכו.
בזכות המפעל שבנה, ישראל הפכה למדינה המסומנת ביותר בעולם ביחס לשטחה. בהרבה מדינות בעולם נולדו שבילים מפורסמים לטיול - שביל האפלצ'ים בארה"ב, קמינה דה סנטיאגו בספרד. אבל שביל שמתחיל בשלג, מול הרי לבנון, ואחרי כמה שבועות של הליכה בשפלה ודרך הים, הופך למדבר - הוא נדיר ביותר.
בשנות ה-80, יחד עם הטייל אברהם תמיר ז"ל, השביל הזה נהגה לראשונה - שביל ישראל. הוא סומן במקטעים עד שהגיע לאורך של 940 קילומטרים, מדן ועד אילת. סביבו נרקמו חיים ותעסוקה: הוסטלים ובתי הארחה שמיועדים למטיילים, בתי עסק שנבנו לתת שירות לתיירי הפנים והחוץ. השביל המשיך לצמוח גם אחרי פטירתו של אורי, ונראה שיש לו חיים של עצמו - הוא עוד ימשיך ויתארך ויתפתל ביחד עם השינויים שיעברו על החברה הישראלית. לאורי, סיפרה לי בתו, שילה דביר, כשנפגשנו, היה חלום שהשביל יעבור גם ביהודה ושומרון, בשיתוף פעולה בין ישראלים ופלסטינים. הלוואי שהשביליסטים הצעירים שצועדים בו היום, יהיו שיגשימו את החלום הזה.
אינני יודעת כמה מבני ובנות דורי מכירים את הסיפור של אורי. מבחינתי, מורשתו חקוקה לנצח בשלושה פסים צבעוניים על פני סלעים ועמודים בכל רחבי הארץ. לי הוא נראה דמות נצחית. גם היום, כשאני מטיילת באחד השבילים ורואה סימון מקולקל, יש לי דחף להרים אליו טלפון, או לבקש את רשותו לשלוף מכחול מהתרמיל ולתקן.
7 צפייה בגלריה
סתיו שפיר ושילה דביר ברחובות ג'יסר א-זרקא. דביר התעקש להעביר את השביל בתוך העיירה, שהמטיילים יכירו אותה
(צילום: אסף מגל)
7 צפייה בגלריה
שפיר ודביר עם דייג מקומי בג'יסר א-זרקה. "חשוב שלא יפחדו להיכנס לתוך היישוב, לגלות את היופי שלו"
(צילום: אסף מגל)
לאורי, סיפרה לי בתו שילה כשנפגשנו, היה חלום שהשביל יעבור גם ביהודה ושומרון, בשיתוף פעולה בין ישראלים ופלסטינים. הלוואי שהשביליסטים הצעירים שצועדים בו היום, יהיו שיגשימו את החלום הזה
יום או יומיים אחרי שהלך מאיתנו, בשיבה טובה, במיטתו, כשמשפחתו האהובה ניצבת סביבו, כתבתי עליו באתר Xnet. זה היה אחד המאמרים האחרונים שפרסמתי כעיתונאית. ימים ספורים לאחר מכן הנחנו, כמה חברים ואני, אוהלים בשדרות רוטשילד בתל אביב, והמחאה החברתית הגדולה של 2011 החלה. אני מיהרתי להתפטר מעבודתי כדי להתמקד בעשייה החברתית, וגם לטיולים נותר פחות זמן. אני יכולה רק לדמיין שאורי היה מאושר לראות את המחאה מתעוררת, לדעת שלדור הצעיר של ישראל יש צורך לעורר כאן שינוי, ולנווט את הדרך הלאה.
אנחנו, בכל מקרה, היינו יכולים ללמוד הרבה מאוד ממנו ומחבריו, שלא חיכו שיחליטו עבורם, אלא הלכו ויזמו ופתחו והפריחו, מסמנים, באהבה גדולה, את הדרך.
7 צפייה בגלריה
אם הוא לא הולך בו, אלפים הולכים בו במקומו. אורי דביר במעמד חנוכת שביל ישראל, 20 באפריל 1995
(צילום: אורן אגמון)
פורסם לראשונה: 17:57, 01.07.21
