בסוף המסלול שלנו, שהחל בגן לאומי תל לכיש ועבר בתחנות מלאות תשוקה של עשייה ויזמות, נדי כהן, החקלאי שלנו, לא ויתר על נסיעה לשדות, שנראה את הפריחה. שמיכת כלניות אדומה על האדמה, והן לא יודעות שכמה עשרות קילומטרים מכאן מלחמה בעזה, שחטופים צריכים לשוב לבתיהם וש-7 באוקטובר עדיין מדמם. הן רק יודעות שתיכף אביב ושזה זמנן לפזר אבקניהן ברוח.
9 צפייה בגלריה
החקלאי המארח: נדי כהן. גיל: 45. יישוב: מתגורר עם משפחתו במושב לכיש. מה מגדל: ענבי מאכל
(צילום: גדי קבלו)
נדי, שאם הייתי צריכה להגדיר אותו בשתי מילים הייתי אומרת "אדם ואדמה", חזר ללכיש, המושב שבו נולד, לאחר שהקים משפחה והעביר תקופת חיים בכפר בצפון הודו וגם כמה שנים כפעיל חברתי בעיר הגדולה, אבל אז הוא ואחיו, גיא, הייטקיסט שעבד באינטל, הבינו שהם רוצים לחזור לכרם המשפחתי שטיפחו הוריהם, שהכירו במעברה ברמלה בראשית ימי המדינה - אמא שושנה שעלתה מעירק ואבא מרדכי שעלה מרומניה ולא הסכים לדבר על "שם".
נדי וגיא התחילו מ-20 הדונמים המשפחתיים, ובכל פעם הוסיפו עוד חלקה ולאט-לאט כבשו ונכבשו בקסם שזכרו מילדות, כבני המושב שהפך שם נרדף לענבי מאכל, נדי גם מדריך כורמים בענבי טלי. כן, "ענבי טלי, מושב לכיש", גם אתם בטח מזמזמים עכשיו.
בלי גרעינים
הרכב של נדי עושה דרכו בין הכרמים, ואנחנו מבחינים שאלה של ענבי מאכל - שונים מאלו של ענבי יין. מיד רואים שיש להם אופי: הגפנים גבוהות יותר ונחושות יותר באופן שבו הן שולחות שריגים וקנוקנות התופסים מקום בשטח.
"הבנייה של כרמי יין נמוכה, כדי שהאנרגיה תלך לאשכול. בלילה אחד בוצרים 300 דונם. ענבי מאכל בוצרים הרבה יותר לאט, בכל פעם מחפשים את הפרי הכי יפה. זו המטרה שלנו - להביא למדפים את הפרי הכי יפה והכי טעים".
15 זני הענבים שמגדלים במשקים במושב מתחילים להגיע לשווקים כבר בחודש יוני וממשיכים עד דצמבר עם "ווינטר קינג" שהוא הזן האחרון לעונה.
אני אומרת לנדי שהמנעד המוגזם הזה (ולא רק הוא) מייצר בי געגוע לימי הילדות והתום, כשלענבים היו חרצנים ואפשר היה לזלול מהם רק בחודשי הקיץ בואכה תחילת הסתיו.
"ענבים זו בעיה. אוכלים-אוכלים, וזה מלא סוכר. אבא תמיד היה אומר שהוא עולה חמישה קילו בעונה. רק שאז העונה הייתה קצרה. היום אני מרשה לעצמי רק לטעום, למרות שאני מת על ענבים".
ומה קרה לחרצנים?
"מה שקרה לגרעינים של האבטיח. הם לא טעימים, וזה עניין של השבחה של שנים, שמגדלים ומייצרים זנים בלי חרצנים".
נדי וגיא, שהתחילו את 20 הדונמים שלהם עם זני המוסקט והסולטנינה, ובוצרים היום מ-140 דונם ומגדלים שמונה זנים, הם לא הבנים היחידים שחזרו לכאן "כדי להמשיך את חזון בן גוריון", כלשונו, ולעבוד את המשקים של ההורים. בנים ממשיכים רבים אפשר לפגוש בכרמים של מושב לכיש, כאלה שלקחו לידיים את המזמרות, הזיכרונות ושותפות הדרך.
"אם הייתי צריך לחזור לכאן כחקלאי עצמאי לא הייתי עושה את זה, כי מדובר בעבודה מאוד קשה. המעטפת המקצועית שיצרנו בין המשקים במושב תורמת לזה שאני מתרכז רק בדבר אחד - בגידול הענבים. עכשיו זה שיא עבודות החורף, עונה של גיזומים, של קשירת הגפנים שמתעוררות", נדי מספר ומזמין אותנו להתקרב לגפן העירומה כדי להבחין בשריגים שכבר פוצעים בירוק רך את זרועותיה החומות, סימן לאביב שבדרך. ואמן אביב לכל הארץ שלנו שהעבר וההווה והעתיד קשורים בה בקשר של ערבות הדדית, ושל היסטוריה שחוזרת על עצמה.
תנ"ך עכשיו
חבל לכיש מתחיל מגדר ההפרדה של דרום הרי חברון ונמשך עד לאשקלון. בתל לכיש הקדומה שכנה העיר המקראית לכיש, שהוקמה ונחרבה מספר פעמים בהיסטוריה והייתה שנייה בחשיבותה לירושלים. בשטח, משתרגים סיפורי התנ"ך בעדויות היסטוריות וארכיאולוגיות. ונדי לוקח אותנו לסיור בתל, שאליו הוא אוהב לעלות כדי להשקיף על הנוף ולקבל פרספקטיבה.
מרגש לחשוב שעל השביל שבו אנו הולכים כעת עברו פעם העולים לרגל לירושלים, ובתקופת אשור ונבוכדנצר שילמו כאן מס מעבר. היום השביל מונגש ומטופח וכן האתר כולו, וזאת הודות לעבודה של רשות הטבע והגנים. אנו מגיעים אל פסגת התל, משקיפים לנוף מרהיב של כרמים ויערות, ומבחינים בשורת כיסאות ארוכה שכל אחד נושא שם של מלך ששלט כאן (ביניהם אמציה, רחבעם, יהורם, אחז וגם מלכה אחת - עתליה).
גובה המשענת של כל כיסא מסמל את מספר שנות המלוכה. אחרי שבדקנו למי המשענת הכי גבוהה והתרשמנו משחזור שער העיר מימי חזקיהו, לקחנו עוד שאיפה מהנוף, שבהיעדר הנסיבות היה בהחלט יכול להיראות כאילו הוא לקוח מפוסטר של פרובנס - אנחנו חוזרים לרכב השטח של נדי שמקפץ בעליות אל עבר שייח' עלי, או בשמו המקראי של המקום המוזכר בספר יהושוע - מגדל גד.
אנחנו בדרך אל קבר שייח עלי - אם אתם בלי רכב שמתאים לנהיגת שטח, תחנו למטה ותעלו ברגל. מדובר בנקודת תצפית נוספת מרחיבת לב ונפש, ובמרכזה מבנה חרב ששימש בעבר למגורים ולתפילה, ונמצא בראש הגבעה. יש כאן גם שולחנות פיקניק שאליהם תוכלו להגיע עם הגבינות המעולות של חוות אלה הסמוכה, שנדי מסמן שאנחנו בדרך אליה.
עוד נשימה של הנוף, עוד מבט אל עבר המרחב שבין דרום הרי יהודה והר חברון במזרח, לבין גוש דן לעזה שממערב ("המרחב כולו פתוח, ברור ששומעים כאן את רעש הקרבות") ועוד מחשבות נוגות ואוהבות על הארץ הזו שיושביה היא אוכלת, “שמתקו לה רגביה ומלוחים כבכי כל חופיה ונתנו לה אוהבי כל אשר יכלו לתת", כפי ששרה חוה אלברשטיין למילותיו של נתן יהונתן.
רועי צאן מהודו
הדרך לחוות צדק עוברת לכיוון דרום לאורך גדר ההפרדה שחוצצת בין הרשות הפלסטינית והכפרים שבדרום הר חברון לבין הגבול של ישראל ויישובי חבל לכיש. בדרך צופים אל החיילים במחסום שהבסיס שלהם נמצא על הגבול, והמחשבות על החודשים האחרונים מציפות את התודעה והדמעות נקוות בצידי העיניים. אבל אנחנו סומכים על החיילים שלנו וסומכים על התקווה שתרים ראש, והנה אנחנו כבר בחוות אלה לחקלאות ביודינמית בת-קיימא, וטעימה ראשונה של יוגורט עזים שבבוקר עוד היה חלב ניגר - מרגיעה את הנפש.
עדר עזים משובח וקופצני יש כאן למשפחת צדק, וגם צמד רועים חדש - צעירים מהודו שקיבלו אישור עבודה בישראל, ומחליפים את הרועים הוותיקים שכבר לא יכולים להגיע מעבר לגבול.
עירית צדק, בעלת החווה, היא אשת אדמה נחושה וחייכנית, שהחזיקה את החווה כשבנה ובן זוגה לחמו בעזה, ומספרת על הימים המאתגרים של העבודה המאומצת, בלי הפועלים ובני המשפחה, אך עם הרבה עזרה ממתנדבי "צו 8 לחקלאות".
"הגיעו לפה בכל יום מוקדם בבוקר חבר'ה מתנדבים מכל הארץ, קיבלו הסברים על העזים והמרעה, יצאו לשטח ולעבודות החווה, חזרו לאכול פה צהריים ולהמשיך לעבוד. זו עבודה מאוד קשה לרוץ אחרי העיזים", היא מסבירה, ומשבחת את הרועים הצעירים מהודו שנושאים כעת במשימה. "הם חייכנים, חרוצים ונעימים מאוד", היא אומרת, ומניחה על השולחן קרש ועליו גבינות שנראות נפלא, פרי ידו של שמואל שקד, אחד מהגבנים הוותיקים בארץ. הברי כמהין מצוינת, הגבינות הקשות המיושנות נושכות את החך, הקממבר בעלת קליפה ריחנית, הפטה נימוחה ומדויקת והלאבנה עם שמן הזית שמחכה ללחם הטרי שעירית נסעה לקנות על הבוקר ממאפיית מלא בבאר־שבע. הכל טעים מאוד וכמובן שגם קנינו כמות נכבדה של גבינות הביתה, שחוסלו במהירות.
"זה אחד המקומות שאני הכי אוהב. הגבינות הכי טעימות שיש. אנשים לא מכירים את חבל הארץ הזה, אבל אנחנו חיים פה כמו בטוסקנה. חקלאים שמפרגנים אחד לשני, בלי טיפת אגו", אומר נדי.
חוות אלה, פתוח כל השבוע מזריחה עד שקיעה. 054-6431407.
כדור פלאפל לנפש
עוד לא ניגבנו את החלב מהשפתיים, ונדי כבר מאיץ בנו להתקדם לכיוון עגלת החומוס של דואי. בדרך הוא מספר איך הוא נהנה לחיות כאן ולעקוב אחרי חילופי העונות: "בחורף הגבעות ירוקות והכרמים חומים ובקיץ זה הפוך", וגם הסופר האהוב עליו, מאיר שלו ז"ל, והרומן הרוסי שלו משתרגים לשיחה. ונדי אומר שכשקרא את הספר היה בטוח שהוא נכתב על לכיש ולא על נהלל. "זה מה שעושה סופר טוב, גורם לך להרגיש שהספר קורא אותך ולא רק אתה קורא אותו", אני מציינת וגואים הגעגועים לכותב הנפלא שלו, איש "ידיעות אחרונות" שקולו כל כך חסר.
החומוס של דואי נמצא במושב שקף הסמוך, ועכשיו אנחנו עומדים מול העגלה שלו שתור ארוך משתרך לפניה, ומשקיפים על הדרך שעשינו - כביש 3415 לאורך תוואי הגדר. נדי משיג עבורנו בפרוטקציה כמה כדורי פלאפל לוהטים ונימוחים, זהובים מבחוץ וירוקים מבפנים, ומסביר שממול אנחנו רואים את העיר דהרייה ואת הכפרים בית עווא, עידנא, חלחול וחווארה - והשמות והאירועים מתערבלים אלה באלה, ונשימה קצרה ונפש פצועה ונוף ממכר ופלאפל מרפא. מסביבנו משפחות וזוגות, חברים מבוגרים וצעירים שמגיעים לנגב את החומוס המעולה של דואי, שלא יצא לנו לטעום כי לא היה לנו זמן לחכות את כל התור, אבל כשנחזור לפה זה יהיה גם בשבילו.
כדורי הפלאפל מתחסלים, וביציאה שתי צנצנות ענק סגולות של מחללה - חמוצי לפת וסלק עירקיים – קורצות לי ואני מבקשת רשות ודולה כמה יחידות. "דואי הוא עיראקי", מאשר נדי ואני מחייכת. יודעים פה מה טוב.
חומוס דואי, כדאי להתקשר לפני שמגיעים כדי לבדוק שעוד נשאר חומוס. לפרטים: 052-3920319.
דיינר שעושה שמח
נדי הוא בחור אופטימי (טוב, חקלאי חייב להיות אופטימי), ולכן נדמה לו שאנחנו עוד יכולים להכניס משהו לבטן, ולכן הוא מספר לנו שיש לנו עוד שתי תחנות טעימות - "הדיינר של ווילסון" ו"הפיצה של גלעד".
"אתם חייבים. הפיצה זה ממש כאן קרוב בשקף, והיום בדיוק שישי, יש גם כנאפה מעולה", הוא מפציר, אבל וואו, אלוהים היה לצידנו. הפיצה במקרה סגורה כי היה צפוי להיות גשום מאוד והחליטו לא לפתוח. "אבל אתם חייבים לטעום את הפיצה הזו", אומרים לנו כל מי שאנחנו פוגשים, ואנחנו כבר מבינים שאין ברירה, ונחזור.
ונחזור גם מפני שכמה דקות לאחר מכן כבר נעצנו שיניים בכריך הקורנביף של כפיר כהן מהדיינר, שהוא עגלת בשרים ותענוגות, ועבור הסנדוויץ' העבה שהכין לנו כפיר, שווה להגיע במיוחד.
"ואתם לא היחידים שאומרים את זה. אתם יודעים כמה אנשים נוסעים לכאן 40 ו-50 דקות בשביל הכריך הזה?" מאשר נדי.
כפיר לא תיכנן לפתוח בגלל הציפיה לגשם. ועכשיו יש לנו אותו רק לעצמנו בתוך האוהל הענקי שלצד העגלה כשהוא מניח על השולחן כריך ענקי בג'בטה פציחה שחצה באמצע. "כן, זה כריך אחד, יש אנשים שאוכלים שניים כאלה", הוא צוחק ועוקב אחרי המבטים המודאגים שלנו. תוך חמש דקות כל העסק מחוסל, ואנחנו נאנחים מעונג.
כפיר עבד הרבה שנים בטאטי, ואז ברביבה וסיליה ואייסברג ורולדין. וכשהחליט לעבור עם אשתו וילדיו למקום שקט, הפור נפל על חבל הארץ הזה, והמשפחות נקשרו. נדי וכפיר הם החברים הכי טובים, וגם הנשים וגם הילדים שלומדים יחד בבית הספר המקומי.
"זה לא פשוט לבוא למקום כפרי ולמצוא חבר", כפיר מחייך לעבר נדי שמשלים: "אם מחפשים אותי ולא מוצאים, יודעים שאני פה".
פה זה אומר כבר שלוש וחצי שנים מאז שכפיר החנה בחורשה את העגלה שלו והביא את טעמי העיר למושב. המבורגר ועוף קייג'ין, כריך קורנביף מטורף ואונטריב מפורק עם צ'דר וגם גלידה אמריקאית שהוא מכין. יש כאן אווירה, אנשים טובים, בירה צוננת ומוזיקת קאנטרי וכמעט כל מה שצריך כדי לחיות בשמחה בארץ הזאת.
אנחנו מרימים כוסית אחרונה לשלום החטופים שישובו בקרוב ולחיי החיילים שיחזרו לבתיהם ולמען הפצועים שישתקמו ונפש המשפחות השכולות שתמצא מזור, ומתפללים למחר חדש.
הדיינר של ווילסון, פתוח כל השבוע. לבדוק מראש. 058-6151013.
