סיפוריהן של נשים גיבורות שזורים בדברי ימי הארץ הזאת, ויום האישה שחל היום (ד') הוא הזדמנות לפסוע בעקבותיהן בשבילי הארץ. אז קחו תרמיל וסניקרס ובואו נצא לפגוש סיפורים ואתרים שמשלבים גבורה נשית עם עבודה חקלאית, חזון עם הגשמה, אהבת אדם עם אהבת אדמה ובעיקר ניזכר בשבריריותם ובחשיבותם של החיים המשותפים שלנו כאן.
רחל המשוררת בפרדסים של רחובות
מה אנחנו זוכרים מרחל המשוררת? בעיקר את אהבתה לאגם הלאומי, הכנרת. לא רבים יודעים או זוכרים שאת דרכה בארץ החלה דווקא בפרדסים של רחובות. היה זה ריח ההדרים המסחרר שהשאיר בארץ את הצעירה בת ה-19 שהגיעה מאירופה ונשבתה בקסם הארץ-ישראלי. צריך הרבה דמיון כדי לתאר את רחל השברירית שולחת ידה אל הטורייה, אבל זה בדיוק מה שקרה לאחר שהיא נשלחה על ידי חנה מייזל-שוחט, ממייסדות ומנהיגות תנועת הפועלות בארץ ישראל, לעבד את אדמת הפרדסים ברחובות, מושבת העלייה הראשונה.
עבודת האדמה כבשה את ליבה. היא עבדה בפרדס מינקוב, הראשון שניטע במושבה כבר ב-1904, עבודה קשה מאוד לעלמה בורגנית כמוה, אבל לא נשברה. "לצייר במגרפה ולנגן במעדר", היא קראה לזה. במקביל עבדה בגן הילדים במושבה, ובזכותם שיפרה את כישורי השפה שלה או בלשונה: "ללמוד עברית מפי העוללים". בפרדס מינקוב היא פגשה לראשונה את האנשים שיהפכו לחבריה הקרובים – נח נפתולסקי, בן ציון ישראלי וחיה זלצר – וגם את מי שנטע בה ביטחון לפרסם את שיריה, א"ד גורדון. לצד קשרי חברות עמוקים ועבודת אדמה היא חוותה גם אהבת נעורים ראשונה עם נקדימון אלטשולר, בן המושבה. לאחר שנה היא עברה ל"חוות העלמות" – חווה ללימודי חקלאות לנערות שהקימה מייזל-שוחט בחצר כנרת. לרחובות היא תשוב מאוחר יותר, חולה ומותשת ממחלת השחפת, רק כדי להיפרד מאהוב נעוריה אלטשולר.
במקום שבו החלה רחל את דרכה בארץ, מפעילה כיום המועצה לשימור אתרים את אתר הפרדסנות ע"ש מינקוב. פרט לסיפורה של רחל, שומעים המבקרים באתר את סיפורו של זלמן מינקוב, ומסיירים בין בית אריזה ובו תצוגה המשחזרת את תהליך הקטיף, המיון והאריזה בימי ראשית הפרדסנות, באר מים שעומקה כ-25 מטרים ולה משאבה ממונעת ששימשה להשקיית הפרדס, ותעלות השקיה. בעונת ההדרים קוטפים תפוזים וסוחטים מיץ טבעי. עוד באתר: חיזיון אור-קולי המספר את סיפור ענף הפרדסנות מתחילת המאה ועד ימינו, רכבת הנוסעת בין עצי הפרדס ועוד. מתאים מאוד למשפחות עם ילדים.
האלחוטנית מירה בן ארי בחולות ניצנים
את הקרב הקשה על ניצנים במלחמת השחרור תיעד בכישרון הבמאי אבי נשר בסרטו "תמונת ניצחון", שבו מופיעה גם דמותה של האלחוטנית הצעירה מירה בן ארי. קומץ לוחמי קיבוץ ניצנים חירפו נפשם בהגנה עליו תחת אש תופת מצרית, מצוידים במעט מאוד נשק מול טנקים ומשוריינים של האויב. בהם היו גם עשר נשים, שהחליטו להילחם במקום להתפנות עם הילדים. מירה בן ארי (גלסשייב) הייתה בהן.
היא נולדה ב-1926 בברלין והייתה ציונית וחברה באגודת "בר-כוכבא". ב-1933 עלתה עם הוריה לארץ ועשור מאוחר יותר סיימה את לימודיה בגימנסיה "בן יהודה" בתל-אביב. היא הייתה ממקימי קיבוץ ניצנים, נישאה לאליקים בן ארי, חבר הפלמ"ח, ובגיל 19 ילדה את בנם, דני. בתקופת המאבק על העלייה נשלחה לקורס אלחוטנים והייתה המקשרת בין ספינות המעפילים לבין המחכים להן על החוף.
ב-7 ביוני 1948, למרות מאמציהם ההרואיים של מגיני ניצנים, המצרים השתלטו על הקיבוץ – והמפקד אברהם שוורצשטיין החל לשאת ולתת עימם על תנאי הכניעה. מירה יצאה עם שוורצשטיין לכיוון האויב. כשקרבו אליהם שלושה קצינים מצרים, אחד מהם שלף את אקדחו וירה בשוורצשטיין, שנהרג במקום. בתגובה שלפה מירה את אקדחה והספיקה להרוג את הקצין המצרי לפני שנורתה למוות על ידי חבריו. היא הובאה למנוחת עולמים בקבר אחים בניצנים הישנה. בדצמבר האחרון העניק הרמטכ"ל אביב כוכבי למשפחתה מכתב הערכה על פועלה וגבורתה.
אתר ניצנים הישנה, שמופעל על ידי בית ספר שדה שקמים, מציע ביקור ב"ארמון" – הבניין שבו הוקם הקיבוץ, כולל מיצג אור־קולי מרגש על קרב ניצנים. סביב הארמון עמדות מימי מלחמת העצמאות, מצבות זיכרון ואנדרטת "יד לאישה הלוחמת". בתיאום מראש ניתן להגיע לסיורי תש"ח, לסיורי נוף וטבע בשמורת חולות ניצנים ועוד.
הילדה גאולה פרדקין במקווה ישראל
לפעמים ילדים הם סוכני השינוי היעילים ביותר. גאולה פרדקין נולדה ב-1914 ברוסיה והגיעה עם הוריה להתיישב בבית הספר החקלאי מקווה ישראל. מאז הקמתו ב-1870 ולמשך עשרות שנים, רק בנים הורשו ללמוד בבית הספר הנחשב – עד שגאולה הודיעה להוריה שהיא לא מתכוונת ללמוד בשום מקום אחר. אביה, שמריהו, היה אחראי על הגידולים החקלאיים בכפר, ואמה, גיסיה, הייתה אחות ואחראית המרפאה. הימים ימי העלייה השלישית, שראתה בעבודה ובעיקר בשוויון בעבודה בין נשים וגברים ערך עליון. גאולה, שהפנימה את הערכים האלה, דרשה להיות שווה בין שווים.
10 צפייה בגלריה
גאולה פרדקין, התעקשה להיות הבת הראשונה בבית הספר
(צילום באדיבות ארכיון מרכז המבקרים מקווה ישראל)
אליהו קראוזה, המנהל המיתולוגי של מקוה ישראל, סירב, אבל גאולה ואמה לא ויתרו. בסופו של דבר קראוזה נכנע, והתנה את הסכמתו בשלוש דרישות: על גאולה להסתפר קצר כאחד הבנים, ללבוש את החולצה מעל המכנסיים ולבצע כל עבודה בחקלאות מבלי להתחמק. ב-1929 היא הצטרפה למקוה ישראל כתלמידה מן המניין – הנערה הראשונה אי פעם בבית הספר. היא ביצעה כל מטלה שהוטלה עליה וסיימה את לימודיה בהצטיינות. בבית הספר הכירה את טוביה לישנסקי, בנו של יוסף לישנסקי, מראשי מחתרת ניל"י, וזמן קצר לאחר סיום לימודיה נישאו השניים ונולדו להם חמישה ילדים. לאחר נישואיה הם גרו במושבים ירקונה ואביחיל, ביקנעם ובקיבוץ עין השופט, שם עבדה במשתלה והייתה יערנית, מדריכה ומורת דרך. היא המשיכה לעבוד במשתלה עד סמוך לפטירתה ב-2003.
מרכז המבקרים של המועצה לשימור אתרים במקוה ישראל מציע סיורים הכוללים את סיפורה של גאולה, וכן ביקור בשער ירושלים עם סיפור הפגישה בין הרצל לקיסר הגרמני ווילהלם השני, שדרת הדקלים המפורסמת, בית הכנסת הבולט בייחודו הארכיטקטוני, סדנת המכניקה שבה הומצאה מרגמת ה"דוידקה", וגן בוטני עשיר ובו אוסף עצים ושיחים נדירים בארץ ישראל.
עדה פישמן מימון במשק הפועלות הגדול
דמותה של עדה פישמן מימון שזורה בדברי ימיהן של הנשים העובדות והחקלאיות בארץ ישראל כמי שמשחר ימיה דאגה לזכויות נשים ולקידום מעמדן. היא נולדה בבסרביה ב-1893 למשפחה דתית. בגיל 19 עלתה ארצה, ובשנות ה-20 הגתה את הרעיון להקים משק שיכשיר נשים צעירות לעבודות שונות בארץ ישראל ולא ישאיר אותן עקרות בית. ביוזמתה נרכשו 500 דונם במה שהיום הוא כפר הנוער עיינות־נעמת שליד רחובות, ובינואר 1932 יצא לדרך "משק הפועלות הגדול" בראשותה, בקבוצה שמנתה לצידה עוד 11 נשים.
המסיירים בכפר הנוער מתחקים אחר סיפורו של המשק, שבו שילבה לימים פישמן מימון בין עשייה חקלאית ועשייה ציבורית כחברת הוועד הפועל של ההסתדרות וגם כחברת כנסת. בין השאר היא הייתה מיוזמות חוק שיווי זכויות האישה (תשי"א-1951). הסיור כולל ביקור במבנים ההיסטוריים של המשק והיכרות עם הערכים המרכזיים שליוו את הקמתו, תוך כדי הליכה משערי הכפר דרך השדרה היפה אל מבנה הרפת וצפייה בסרט על פישמן מימון. במבנה הרפת מסיירים בין כלי החליבה, עמדות הפרות ואפילו המיטות של החלוצות שישנו לצד הפרות בימיו הראשונים של המשק. המבקרים נחשפים לסיפורי בוגרי ובוגרות עיינות, ובהם היוצרת לאה נאור ושיריה המוכרים ("בואי אמא", מקהלה עליזה" ו"קרנבל בנח”ל"), ופוגשים את בנות ובני "אדרת" – מכינה קדם־צבאית הממוקמת ברפת ההיסטורית, ובה מתחנכים צעירות וצעירים דתיים וחילונים מכל הארץ, שמגשימים את חלומה של עדה לייצור מרחב חינוכי להכשרה וללקיחת אחריות בחברה הישראלית.
ניתן להרחיב את הביקור גם אל מבני המשק הראשונים, ובהם חדרה של עדה, שנראה כפי שהיה בזמנה ומלמד על צניעותה. פישמן מימון לא נישאה מעולם מתוך בחירה אידיאולוגית פמיניסטית. היא נפטרה ב-1973 ונקברה בקיבוץ דגניה ב'. ב-20 במרץ יתקיים במקום ערב "נשים יוצרות היסטוריה" עם אושרה יוסף פרידמן, סמנכ"לית הרשות לקידום מעמד האישה. חלק מהכנסות הערב יוקדשו לטובת מקלט לנשים נפגעות אלימות וילדיהן.
שרה אהרונסון ומוזיאון ניל"י בזכרון יעקב
בכל פעם שאני באה בשעריה של נחלת אהרונסון שבזכרון יעקב ומתהלכת בחצר ובחדרי הבית שכל כך הרבה היסטוריה אצורה בהם, קמים לתחייה לנגד עיניי סיפורי המחתרת שפעלה כאן, ואיתם עולות דמעות נוכח הגבורה והאומץ שאפיינו את אנשיה במלחמת העולם הראשונה.
את הסיפור רובנו מכירים בזכות ספרה של הסופרת דבורה עומר – "שרה גיבורת ניל"י". אהרונסון נולדה בזכרון יעקב ב-1890, חמישית משישה ילדים. הוריה, אפרים־פישל ומלכה אהרונסון, היו בין מייסדי המושבה. אחיה הבכור, אהרן, היה אגרונום, בוטנאי וגיאולוג, שקנה לעצמו שם עולמי בזכות גילוי חיטת הבר ("אם החיטה"). שרה למדה אגרונומיה ובוטניקה וסייעה לאחיה בחוות הניסיונות שהקים בעתלית.
בגיל 24 היא נישאה לחיים אברהם, סוחר יהודי עשיר, ועברה עימו לאיסטנבול. זמן קצר לאחר מכן הכריעו אותה הגעגועים והיא החליטה לחזור לארץ ישראל ולהשתלב במחתרת ניל"י, שהקימו אהרן וחברו הקרוב אבשלום פיינברג כדי לסייע לבריטים לכבוש את ארץ ישראל מידי הטורקים. במשך למעלה משנתיים היא הייתה מעורבת באין-ספור פעולות של המחתרת, כולל נסיעות בארץ לאיסוף מידע מודיעיני עבור הבריטים.
ב-1917, לאחר שאבשלום פיינברג נהרג בסיני ואחיה אהרן עזב את ארץ ישראל, ניהלה שרה את כל פעילות המחתרת עם יוסף לישנסקי. בסתיו של אותה שנה – לאחר שיונת דואר שנשאה הודעה מוצפנת לבריטים נתפסה בידי הטורקים, ולאחר לכידתו של חבר המחתרת נעמן בלקינד – נחשפה המחתרת. בערב סוכות תרע"ח פשט כוח טורקי גדול על זכרון יעקב ואסר את שרה ואת רוב חברי ניל"י. שרה עונתה קשות במעצר, אולם הטורקים לא הצליחו לחלץ מפיה דבר וחצי דבר על חבריה או על פעילות ניל"י. בתום ארבעה ימי עינויים הוחלט להעבירה לדמשק, ככל הנראה כדי להוציא אותה להורג בפומבי. לפני היציאה לדרך ביקשה שרה לעצור בביתה כדי להתקלח ולהחליף בגדים. כשנכנסה לבית הוציאה ממקום מסתור אקדח וירתה בעצמה. את מקום המסתור תראו כאשר תשוטטו בבית אהרונסון, וגם את חדר האמבטיה שבו שמה קץ לחייה. אהרונסון קבורה בזכרון יעקב לצד אמה.
המוזיאון המרגש שופץ באחרונה והביקור בו כולל צפייה במיצג אור־קולי חדש ומרשים. כמו כן ניתן לבקר בבתי המגורים של משפחת אהרונסון ולהתרשם מהריהוט וחפצי הבית המקוריים וממנהרת המילוט שנחפרה מתחת לבתים.
