אם שוטטתם פעם ברחובות הקטנים של תל אביב, בטח נתקלתם לפחות באחת מהן. ברחבי העיר, מהירקון ועד היכל התרבות, חבויות בתוככי בלוקי המגורים "גינות בלוק". לפי התכנון, בלב כל בלוק מגורים, בין כמה רחובות פנימיים, קמה גינה מרכזית שמטרתה להעצים את היופי והמרחב ולתת ערך מוסף לדיירים. באמצעות גנים אלה, שאף המתכנן, הבוטנאי והסוציולוג, סר פטריק גדס, שהגה את הרעיון ב-1925, ליצור בת"א מרקם עירוני שוקק, המציע גם איכות חיים של פרבר גנים אירופי, עם זרימת אוויר צח, קרבה לטבע ונגישות לשטחים פתוחים. 30 הגינות, שנשתמרו, מציעות מערך סודי כמעט של גנים פנימיים וגינות ירוקות, המקושרות ביניהן במערכת של רחובות צדדיים וסמטאות להולכי רגל.
גינות הבלוק של תוכנית גדס עמדו במרכז עבודת מחקר רחבה שהזמינה מחלקת השימור העירונית מהאדריכליות רות ליברטי-שלו ועדי הר-נוי. המחקר הפך לתערוכה "גינות הבלוק העירוני", שהוצגה בין דצמבר 2022 לספטמבר 2023 בבית ליבלינג בתל אביב (אוצרות: ענת לוי, שירה לוי-בנימיני). כחלק מהתערוכה הופקה החוברת "מדריך כיס לגינות בלוק" (הנמכרת בבית ליבלינג), המציעה מסלול אחד מתוך כמה מסלולים אפשריים בין גינות הבלוק הקסומות של העיר. בימים אלה מופקות חוברות ההמשך עם מסלולים נוספים ואף סיור קולי כחלק מפרויקט 100 שנה לעיר הגנים.
בחרנו כאן חמש גינות, כל אחת מיוחדת בדרכה, לאלה שירהיבו עוז לצאת אל הטבע התל אביבי.
גן הנביאים (כיום גינת דורה גימפל): קונצרט בטבע
מכל גינות הבלוק בתל אביב, גינת "דורה גימפל" בצפון העיר, במקור "גן הנביאים", היא הגדולה, הירוקה והמגוונת מכולן. היא גם הגינה הראשונה שנטעה העירייה בהתאם לתוכנית גדס. עבודות הפיתוח והנטיעות של הגן החלו בפברואר 1934 בראש הגבעה בשכונת קופלמן שבצפון העיר. לפי תוכניתו של אביגדור משל, הגנן הראשי של העיר, ניטעו שתי חורשות של אורן ירושלמי, שדרת פיקוס, שושנים, צמחי סלע וקקטוסים, וחורשת עצי תמר שהובאו מדגניה ב’. בהיקף הגן הוצבו עצי ברוש ושיחי יערה ובוגנוויליה. בשלהי שנות ה-30 נוספה בפינתו הצפון-מזרחית הפרגולה האלגנטית שקיימת גם כיום, וספסלים הוצבו לרווחת התושבים.
העיר נוטה לנגוס בשטחיה הירוקים במשך השנים, אך דווקא בגן הנביאים התרחש תהליך הפוך: הוא הורחב דרומה בשנות ה-40, ושוב בשנות ה-50, עד לשטח המכובד של כשישה דונם כיום. בזכות מיקומו על ראש גבעה ותכנונו כרחבות במפלסים שונים, שימש "גן הנביאים" בעשוריו הראשונים כ"אולם תרבות" ציבורי פתוח לשמיים. תל אביב הצעירה אירחה בו קונצרטים של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, קבלות פנים, ואפילו מסיבה רשמית לרגל הכתרת המלך ג’ורג’ השישי ב-1937. בזכות ההיסטוריה המכובדת, הגודל והעושר הבוטני מהווה גינת "דורה גימפל" פינה עירונית מוצלחת במיוחד, המספקת מפלט מהעיר הסואנת, בחיק הטבע ובלב העיר.
גינת רות: המלבן הירוק
הגינה נולדה על הנייר בתוכנית גדס, כמלבן בלב שבשבת רחובות. השנה 1925. שם עדיין לא ניתן, אבל ייעודו של המלבן היה ברור: הוא יהיה ירוק. זה לקח זמן. קודם לכן נולדה כיכר דיזנגוף. האדריכלית ג'ניה אוורבוך זכתה בתחרות לתכנון הכיכר ב-1934, וזמן קצר אחר כך החלו המגרשים הסמוכים לה להתמלא במבני מגורים. הכיכר נחנכה בינואר 1938, והמלבן בלב שבשבת הרחובות, שקיבלו את שמות גיבורות התנ"ך - רות, שולמית, אסתר ויעל - נקרא "רחבת רות־שולמית".
הוא עדיין לא היה גינה, אבל כבר היה בו קיוסק (שפועל עד היום!) ומבנה קטן בסגנון האדריכלות הבינלאומית (לטובת הטרנספורמטור החשמלי של מכון מים לתושבי האזור). חלפו עוד שנתיים עד שביטאון העירייה בישר כי 37 עצים ניטעו, ורחבת רות-שולמית הפכה לגינת נוי. לכל אלה היה אחראי אביגדור משל, הגנן הראשי המיתולוגי של העיר, שנטע בגן גם עצי תמר ואורנים, אך בעיקר עצי פיקוס, כטבעת המקיפה את השטח. שנתיים מאוחר יותר נוספו שיחי בוגנוויליה, שלוש מדשאות, ספסלים ושבילים מאבני ים.
"גן פלאים", כינתה את הגינה הרקדנית והכוריאוגרפית רנה שיינפלד, שגדלה סמוך לה בשנות ה-40: "בלב הגן הייתה בריכה מלבנית, ציורית, עמוסה בדגי זהב ופרחי מים, ובפאתי הבריכה היה גשר פיסולי. מוקסמים, הפלגנו במרחבי הגן הפלאי".
כיום, לבריכה אין זכר. בשנות ה-70 נבנה בגינה מקלט; בשנות ה-2000 הגינה שופצה והמדשאות נעקרו, אך הפיקוסים שמקיפים אותה עדיין כאן, וכיפת עלוותם נוסכת על המקום קסם מיוחד. גם הקיוסק ההיסטורי עדיין קיים ומוסיף לגן האהוב אווירה ייחודית, מקומית ושכונתית.
במשך השנים קיבלה הגינה מפעם לפעם שם חדש - ב-1948 כונתה "גינת הנרייטה סולד", ובשנות ה-2000 - "גן עדן", אבל מבחינת הציבור הרחב היא הייתה ונשארה "גינת רות" - קטנה ואינטימית, קרירה וירוקה, מפלט מושלם משאון הכרך. הגינה הכי גדסית בעיר.
גן ערן וכסלבאום: לזכר גיבור הסיירת
שביל צר וכמעט נסתר מחבר בין רחוב הירקון ההומה לבין גינת הבלוק הוותיקה, "גינת ערן". עצי זית ואשל בוגרים מצלים על הגן, שנחשף למבקר בהדרגה, בעודו פוסע לאורך השבילים ההיקפיים המשתפלים לצד מסלעות הכורכר וערוגות הגינון המרכזיות.
ראשיתה של הגינה בחורשת אשלים, שניטעה בשנים 1931-1929 על מגרש ציבורי בן שלושה דונם בקצה רחוב הכרם. כעשור לאחר מכן החלו עבודות להכשרתה כגינת נוי. החורשה דוללה, נסללו שבילים, ניטעו שיחים ונקבעו ספסלי ישיבה. הוקמה גם פינת משחקים לילדי השכונה.
לאחר קום המדינה זכתה הגינה לשם "גינת השלכת" ובה שיחק גם ערן וכסלבאום, שגדל ברחוב ארנון. בהיותו לוחם בסיירת מטכ"ל נפל ערן בתאונת אימונים באסון צאלים ב' ומשפחתו אימצה את הגן. בין שביליו הוצבו שתי אנדרטות בעיצוב הפסל דוד זונדלביץ' לזכר חמשת הרוגי האסון ולזכר ערן. "גינת ערן", על עצי הזית והאשלים שלה, אבני הכורכר התוחמות את השבילים ההיקפיים וערוגות הגינון המטופחות, שומרת עד היום על אופייה הייחודי. על אף שאינה גדולה, בזכות עושר הצמחייה הוותיקה והפרשי המפלסים, נוצרות בה פינות מופנמות המאפשרות למבקר ליהנות מטבע אותנטי בלב העיר.
גן האם: הכי סודית
לבלוק שבין רחוב נצח ישראל, גדעון, זמנהוף ושד' חן קראו בעבר "שכונת שכנים ב'" והתושבים פנו בינואר 1930 לעירייה כדי שזו תסייע להם בנטיעת עצים באחד משני המגרשים בשכונה. בקשת התושבים נענתה, וביוני 1936 בישרה ידיעה ב"ביטאון העירייה", כי "נפתחה לקהל חורשת האורנים בשכונת השכנים ב’ והועמדו שם עשרה ספסלים על משטחים של בטון ופחים לאשפה. הקהל מרבה לבקר בחורשה, בייחוד נשים וילדים".
כיום, כעבור כמעט 100 שנים, החורשה היא "גינת האם", הגינה הכי סודית בעיר, אתנחתא ירוקה מטרים ספורים ממרכז רחוב אבן גבירול הסואן. היא נקראת "גינת האם" לזכר הינדה שפיגל, בתרומת משפחתה מתל־אביב וממלבורן, אוסטרליה.
הכניסה אל הגינה היא משני מעברים: אחד הוא שביל צר מרחוב אבן גבירול, והשני הוא מעבר קצרצר מסמטת לטריס (ההמשך המזרחי של סמטת זמנהוף). עד שנות ה־80 עוד היה המגרש למעשה חורשה וכשהוסב לגינה, זכה לתכנון מוקפד. הגינה, המוקפת בחצרות אחוריות של מבני מגורים ואינה גובלת בכבישים, מציעה סביבה בטוחה לילדים, ומעניקה, על אף שטחה הצנוע, מרחבי שהייה מוצלים ושקטים להולכי רגל המבקשים מנוחה מהמולת הרחוב.
גינת חיסין: בסגנון אנגלי
גינת חיסין היא משולש צר וארוך, המעורסל בלב בלוק, בין שתי זרועותיו של רחוב חיסין השקט. הגינה ההיסטורית שמרה על צורתה וגודלה המקוריים ועל רבים מהאלמנטים הנופיים האופייניים לתקופת בנייתה.
מצד שדרות בן ציון מובילה אל הגינה סמטת הולכי רגל מוצלת (רחוב אברהם לב). הסמטה והגינה הן דוגמה מוצלחת ליישום עקרונות תוכנית גדס, לפיהם “משעולי גפנים וורדים” מקשרים בין העיר הסואנת שבחוץ לבין גן העדן השקט בלב הבלוק העירוני.
הקרקע נרכשה ב-1925, עם אדמות שכונת משכנות ישראל שמצפון-מערב לה. שמה הראשון של הגינה היה "גינת הבילויים", אך ב-7 באוקטובר 1958, במסגרת חגיגות יובל ה-40 לתיאטרון הבימה, שונה שמה בטקס בנוכחות ראש העירייה דאז חיים לבנון ל"גינת נחום צמח", ע"ש מייסד הבימה.
הגינה תוכננה, כפי הנראה, על ידי אברהם קרוון, שהתמנה ב-1941 לגנן הראשי של העיר (תפקיד שכיהן בו עד אמצע שנות ה-60). לקרוון, שגדל באנגליה, הייתה השפעה גדולה על שפת העיצוב והגינון העירוני. הוא הביא עימו לארץ את תרבות הגן האנגלי, הקרוב לטבע. הוא גם הכיר היטב את הצמחייה הארץ־ישראלית ושקד על פיתוח שפה מקומית של נטיעות מתאימות לאזור החוף. עצי האשל שניטעו בהיקף הגינה הם חלק משפה זו. זהו עץ המסוגל לשגשג בתנאי מליחות קיצוניים ולשרוד באקלים יבש כמעט ללא השקיה. בין שנות ה-20 לשנות ה-40 היו האשלים בין העצים המועדפים לנטיעה בעיר. כיום לא מקובל לטעת אותם בעיר, וחבל.
שפת העיצוב של הגינה צנועה, "של פעם": קירות התמך הנמוכים מאבן משתלבת ומערכת השיחים העשירה בהיקף הגינה חוצצים, יחד עם מעטפת עצי האשל והזית, בין הרחוב הסואן לחלקת הטבע שבפנים ומאפשרים לשוהים בגינה הקטנה להתנתק מההמולה העירונית ולמצוא מפלט בטבע הסובב אותם.
