הוא ציפה לסופ"ש בפריז, אז נסענו לתל אביב
"מה יש לאהוב בה? יש להם רק לחות ופקקים", תוהה האיש שגר במטולה, בדרכו לחגוג איתי ועם עצמו יום הולדת בעיר הגדולה. בשלב הזה אני מתחילה לחשוד שהוא ציפה לסופ"ש בפריז, בכל זאת יום הולדת 55. אבל, לא אמרתי נואש ותכננתי יומיים עם לו"ז מהפכני. כזה ששמים את הרכב באיזה חניון ומאותו רגע מתהלכים יד ביד בקצב רגלי מתון על רקע פוטוגני בעיר הלבנה-צבעונית שנקראת גם תל-אביב.
סיפורנו מתחיל בשעת בוקר סבירה שבה אמרתי לו לשים בווייז: "המושבה האמריקאית - גרמנית בתל אביב". כשהוא מרים גבה אני מבינה שזו פעם ראשונה שהוא שומע שיש כזאת, אז אני משחקת אותה כאילו לא גיליתי את זה בעצמי שלשום. מאחר שעשיתי גוגל אני מעדכנת אותו שמדובר בשני רחובות צולבים: רחוב אוארבך ורחוב בר הופמן ושאפשר לצפות לבתים מעוצבים בסגנון בנייה שלא יבייש את ניו אורלינס, ושכל הטוב הזה מונח לו בפוטוגניות מוגזמת בקו התפר בין יפו לתל אביב, אז קדימה לדרך.
יש לנו שעתיים וחצי נסיעה ונשבענו שלא נדבר על הבנות, אז אני ממשיכה בידענות מתפרצת וחולקת איתו את המידע המרתק להלן:
המושבה האמריקאית הוקמה בספטמבר 1866 על ידי נוצרים מורמונים מארצות הברית. בפועל דמיינו 157 איכרים, נגרים ובעלי מלאכה שמגיעים לכאן בספינה ייעודית היישר ממדינת מיין. בראש הקבוצה עומד כומר והוא הכוח המניע של חזון קבוצתי חד-משמעי: המושבה תכשיר את הקרקע לשיבת היהודים לארץ ישראל, דבר שיחזיר את ישו ויביא את הגאולה.
מחלום אמריקאי למלון בניחוח צרפתי
רק אל תתנו לחלומות שלהם להתל בכם, מדובר באנשים רציניים מאוד. לראיה הם הביאו איתם בספינה חומרי גלם ולא פחות ממטען ענק של בתי-עץ טרומיים, כי אם כבר בונים אז שיהיה בסגנון שהם רגילים אליו מאמריקה. תחשבו על זה, מדובר במאה ה-19 וקבוצת האנשים הזאת הצליחה לבנות כאן מושבה שלמה, כשברקע מזג האוויר הים-תיכוני שלנו ומלפנים שורה של בתי קוטג' אמריקאיים, משל היינו בניו אינגלנד.
אבל, כמו בכל סיפור אמריקאי טוב - יוצא הדופן הוא זה שהתבלט מעל היתר. באחד משני הרחובות של המושבה מבנה יחיד נבנה דווקא באבן. זה היה המלון הראשון ביפו למעשה, "גראנד הוטל". הוא הוקם על ידי האחים דריסקו, שגם הגיעו בספינה ממיין. עם השנים הוא עבר הרבה ידיים - מאמריקאיות לגרמניות, אז לבריטיות ולבסוף לרוכש ישראלי. הוא הפך ל"ג'רוזלם הוטל" ואז לבית מפקדה בריטית עד שנותר שומם זמן רב מדי (כ-60 שנה). לפני כשלוש שנים החליטו בעליו החדשים לשפצו מהיסוד, לשמר אותו בצורה קפדנית ביותר ולהפוך אותו למה שהוא היום - מלון דריסקו.
בשעה טובה ואחרי כמה שעות של פקקים הגענו למלון המפואר, שאירוח בו ליממה דורש להוציא סכום מפואר למדי. אבל האתגר האמיתי הראשון שעמד לפתחנו הוא עניין החנייה. אנחנו נדרשים להכריע בין חניון במחיר מופקע לחניון במחיר מוגזם. מה שיעזור לנו בהמשך להגביל את שהותנו בעיר לפני שנוציא עוד סכומים מוגזמים.
מאה מטר קדימה ואנחנו צועדים ברחוב אירופי יפהפה הישר לצ'ק-אין של הביוקר (כי מגיע לנו וכי יש יומולדת). עכשיו, תקראו לי סנטימנטלית, אבל יש משהו מרגש בצעידה לתוך מבנה היסטורי שמלין אורחים אקזוטיים כבר 150 שנה.
כבר במדרגות הכניסה אפשר להתרשם שהדריסקו הוא בליגה אחרת ושהכל פה מהודק לתפארת. דרינק קבלת פנים, צוות של מקצוענים בתוך תפאורה פריזאית טיפוסית - כולל הריח של הקרואסונים. מה שעוזר לנו להבין, ככל שעוברות הדקות, למה הם גובים מחיר די גבוה ביחס למלונות אחרים בגזרה, וביחס לחיים בכלל.
ויש את הגרסה הזולה יותר והיפה לא פחות
ואפרופו מלונות אחרים בגזרה, אם לא דריסקו אז סלינה נווה צדק. מדובר בפנינה נדירה. אם יש דבר אחד שיותר מדליק ממבנים שעברו שימור, חדרים מעוצבים ומרווחים, וממסעדת שף צמודה (של אורן אסידו, זוכה משחקי השף) זה המחיר כאן. להבדיל מהמלון הקודם, כאן לא תצטרכו לשבור קופת חיסכון.
אבל נחזור ברשותכם לרחובותיה של השכונה הקסומה. אני מיד מבחינה במגדל המתנשא של כנסיית עמנואל ומגבירה צעדים. לפנינו בימת כומר, מעלינו עוגב וממול: ויטראז' יפהפה עם... מגן דוד!
ממש לא מה שמצפים לפגוש בכנסייה, כי כנסיית עמנואל (רחוב בר הופמן 15) היא צוהר אל מקום המפגש של דתות ואמונות באופן הכי פלורליסטי שאפשר לחשוב עליו. הכנסייה נחנכה בשנת 1904, אז נקראה "הכנסייה האוונגלית הגרמנית של יפו" ושימשה את אנשי המושבה הגרמנית. שימו לב לשעות הפתיחה של המקום (שלישי עד שישי).
אבל רגע, מה גרמנית, מה קרה לאמריקאים - אתם שואלים? ובכן, הניסיון הזה שלהם ליישב את הארץ הוכתר כ"כישלון חרוץ", ואת זה לא אני אמרתי. זה ציטוט ישיר של עיתונאי צעיר בשם מארק טווין שהגיע לכאן עם קבוצת תיירים ב-1867.
מפה לשם מתברר שמקימי המושבה האמריקאית התרוקנו מנכסיהם, הגשמיים לפחות, ונאלצו למכור את בתיהם למתיישבים גרמנים טמפלרים. וכך, חסרי כול הם עולים על ספינה וחוזרים לאמריקה. הטמפלרים לעומתם פצחו בתנופת שיפוץ, כך שבשנת 1881 יש במושבה 26 בתי מגורים (שמונה מהם בתי-עץ, והשאר מאבן) והיא מוקפת חומת אבן עם שני שערים.
בסוף המאה המושבה הופכת לאחד ממוקדי התיירות הידועים בארץ-ישראל, כולל שלושה בתי מלון וסניף מרכזי של סוכנות הנסיעות הראשונה בתקופה המודרנית "תומאס קוק", כן זו שאחרי לא מעט שנים טובות הגיעה לפשיטת רגל רגע לפני תחילת הקורונה.
כל הכיף הזה יימשך עד פרוץ מלחמת העולם השנייה, עת גורשו הטמפלרים מהארץ על ידי הבריטים. הבתים ננטשו, ובסופו של דבר הועברו לידי מדינת ישראל במסגרת הסכם השילומים עם גרמניה. לאחר מאבקים של המועצה לשימור אתרים, זכו רוב בתי המושבה האמריקאית-גרמנית לתוכנית שיקום ושימור והנה עוד כמה שכיות חמדה שתפגשו בדרככם בין סמטאות השכונה:
ברחוב אוארבך פינת רחוב אילת: מבנה בן ארבע קומות ששימש כבניין המפקדה של הבולשת הבריטית הידועה לשמצה בתקופת המנדט.
ברחוב אוארבך מספר 4: בית עץ שנבנה ב-1866 על ידי משפחת נורטון, מהמשפחות האמריקאיות שהגיעו ממיין והביאו את קורות העץ המקוריות איתן על הספינה. היום הוא שייך למלון דריסקו ומאכלס וילה מפונפנת.
ברחוב אוארבך מספר 10: בית וונתוורת' הוא עוד אחד מן הבתים שנבנו בשנת 1886, בקומה הראשונה יש מוזיאון ומרכז מורשת בשם "בית ידידות מיין". אפשר לבקר במקום בתיאום מראש ולצפות בתמונות ובחפצים הממחישים את תולדות המושבה האמריקאית עם אחת הצאצאיות של מייסדי השכונה.
ברחוב בר הופמן מספר 14: מבנה מרשים שכיום נקרא אכסניית "בית עמנואל", גם הוא נבנה בשנת 1866 וכיום בבעלות המיסיון הלונדוני. באחד מחדריו הוקמה תערוכה המציגה תמונות, מסמכים ומוצגים שונים המתארים את תולדות הבית ואת תולדות יפו. אנשי האכסניה יאפשרו לכם לבקר בתערוכה, ואפילו לעלות על גג האכסניה כדי ליהנות מתצפית פנורמית מרשימה.
בשלב הזה בוודאי תהיו זקוקים נואשות לאיזה נשנוש אז במילה אחת: עמיתה. בייקרי בניחוח חו"לי לגמרי של שתי הקונדיטוריות, מיכל בוטון ואנה שפירו, שעבדו במסעדות הכי שוות בעיר עד שאיחדו כוחות ואנו מודים להן על זה. המקום הקטן והמפתיע נמצא כחמש-שש דקות הליכה מהשכונה, על דרך שלמה 10. הקפה כאן משובח, ריח המאפים שיוצאים מהתנור משכר, אנא מכם קחו ביס מהפאי-ברולה שלהם. זה חלומי. וכך ככל הנראה, גם כל בחירה אחרת שתעשו.
משם תמשיכו בצעידה לשכונת מתחם נגה, שכונה שהוקמה על ידי יזמים ערבים תושבי יפו סביב 1930. בתי השכונה מאופיינים בסגנון שהיה נפוץ באותה העת: בניין בן שלוש קומות כשבקומת הקרקע סדנאות, מוסכים או מפעלים שונים. הבניין העומד ברחוב סגולה מספר 8 נבנה בשנת 1934 והוא דוגמה נהדרת לסגנון הבנייה המקסים הזה.
באופן טבעי השכונה שופעת יוצרים ממגוון תחומים שהתמקמו בקומות הקרקע, כך שיהיה תענוג לשוטט ברחובות להציץ ספונטנית במספר גלריות, לצפות בסדנאות האומנים ולחטט בכמה חנויות יד שנייה. ממליצה לא לפספס את העיצוב המוטרף בחנות ארקטה: חנות אופנה של המעצב הישראלי ישראל פרץ, שגם בעידן שבו מרגיש שאי אפשר להיות פרוע מדי - מר פרץ מצליח לעשות את זה.
אם לא כדי להתרשם מהשיגעון אז היכנסו רק כדי לשבת על הכיסא סטייל משחקי הכס שמוצג בחלון הראווה, ותרגישו לרגע כאילו נכנסתם לאחד המועדונים של ברלין. עיר שתחזור שוב לעניין ההשוואות בהמשך.
עוד גלריה שמומלץ להציץ בה - החלל. גלריה ייחודית המנגישה אמנים ברוח תקופתנו, אמנות רחוב ואמנות מקורית ישראלית פלורליסטית, בועטת ומגוונת.
הגיע הזמן לארוחת ערב? אם אתם לא חוגגים אירוע שמביא תירוץ הולם להוצאה גדולה נוספת, אני מציעה שתשקלו את אחת המסעדות הבאות, שנמצאות במתחם נגה: ג'מה לחוויה איטלקית לא מתפשרת (ובמחירים הגיוניים), מנסורה למאכלי ים ודגים באופן מתוחכם (ולא זול), פר דרייר ולורנץ ומינץ - שתיהן באווירה קלילה בניחוח צרפתי (הראשונה מתאימה יותר לערב והשנייה לבראנץ').
12 צפייה בגלריה
בדרך למישלן? קינוח במסעדה היוקרתית "ג'ורג' וג'ון" של השף תומר טל
(צילום: ליאת כהן רביב)
אבל אם אתם חוגגים או שמצאתם תירוץ טוב אחר - תתפנקו במסעדת הבית של מלון דריסקו: ג'ורג' וג'ון. ייתכן שכמונו, לא תבינו חצי מהתפריט (כבר עדיף שהיה כתוב בסינית לפחות היינו משתמשים בגוגל-טרנסלייט) אבל זה לא ממש משנה כי מסתמן ששף הבית, תומר טל, חותר בעקביות לכוכב מישלן אחרת אין דרך להסביר את המנות יוצאות הדופן שיוצאות מהמטבח שלו.
פארק עירוני ואמנות בקטנה - יום שני בעיר הגדולה
פארק המסילה יהיה התחנה הראשונה שלכם. בתוואי הרכבת העות'מאנית הישנה, נבנה הפארק האורבני הזה שכולל לא מעט מדשאות ופינות ישיבה נעימות בין שבילי אופניים ושבילים להולכי רגל. הפארק נמתח מנחלת בנימין ורחוב הרצל ועד לחוף הים. בקצוות הפארק יש מספר בתי קפה חמודים - החל מבית הקפה של אייל שני "רומנו בטבע" בצד המזרחי שלו ועד ל"רוג'רס" (דוכן קטן ומפתיע ביותר!) בצד המערבי של הפארק. אגב, העובדה שהוא מסתיים במתחם התחנה תורמת לביקור כאן אטרקציה נוספת.
ההליכה נעימה והסטינג מסביב, של ריאה ירוקה בין בניינים ישנים וחדשים של שכונת נווה צדק והסביבה, בסגנונות בנייה שונים שגורמים להיעצר מולם ולתהות מי גר שם. אמרנו קודם ברלין? כאן זה מגיע לידי ביטוי ותחושה חזקה. לסיכום, מקום מרענן ומספק עשרות לוקיישנים מעולים לצילום.
התחנה השנייה - מוזיאון נחום גוטמן. הוא נמצא בשכונת נווה צדק הסמוכה לפארק ושווה ביקור קצר, בעיקר אם אתם חובבי אמנות. המוזיאון נמצא באחד המבנים המרשימים בשכונה היפה וגם אחד הראשונים שהוקמו בה. הוא נקרא "בניין הסופרים" והוא נבנה ב-1887.
ומה יש בו? תערוכות חדשות, פעילות וסדנאות לילדים ולכל המשפחה - עכשיו בעיקר בנושא חנוכה.
עוד המלצה היא להזמין מראש סיור מחתרתי בעקבות הגרפיטי של תל אביב, שאל נקודת המפגש שלו תוכלו להגיע רגלית משם. הסיורים נערכים בתפר שבין המושבה האמריקאית לשכונת פלורנטין הצבעונית. בדרך כדאי לעצור לקפה ומאפה (יותר מיוחדים ממה שזה נשמע) ב"קפה פינה", מעין קיוסק בתוך בוטקה פינתי על רחובות פרנקל ואברבנאל.
ולבסוף, אין כמו לקנח בקצת שופינג באווירת שנות ה-90, זה שהיה פה לפני עידן ההזמנות מסין והקניונים הממוזגים. לאורך רחוב דרך יפו שהופך לרחוב אילת תמצאו חנויות בגדים של פעם עם שמות משעשעים כמו פעם ובחלקן גם המחירים ובכן, כמו של פעם.
זהו, נראה לי צריך ללכת להוציא את הרכב מהחניון לא? מחיר מופקע כבר אמרנו?
