שפך הירדן לים המלח במבט מהאוויר
(צילום: רון פלד)
היכן נשפך נהר הירדן אל ים המלח? מי היה הראשון בהיסטוריה שחצה את הירדן בסירה מהכינרת ועד לים המלח? כמה גשרים ישנם על נהר הירדן ומתי הוקמו? האם כל נהר הירדן משמש גבול בין ישראל לירדן?
מאז ימי קדם נהר הירדן הוא אחד הנהרות המפורסמים בעולם המערבי וקדוש לדתות השונות. את הנהר אפשר לחלק לשני חלקים מרכזיים: מוצאו בשלושה נחלים - בניאס, דן וחצבני - ויש המצרפים את נחל עיון כרביעי. הנחלים מתאחדים באזור קיבוץ שדה נחמיה בצפון עמק החולה והופכים לנחל אחד הזורם בקטע הררי, ולכן דבק בו כינויו הירדן ההררי. סופו של מקטע זה בימת הכינרת; חלקו השני והרומנטי של הנהר, שבו נתמקד, הוא בקטע הנחל הזורם מימת הכינרת ועד לסופו בים המלח. כינויו הפרקטי הוא הירדן הדרומי, והוא מוכר לרובנו מנסיעה על כביש הבקעה, כביש 90.
נהר הירדן הוא הנהר היחיד בישראל והמפותל ביותר. בעוד שאורכו בקו אווירי מסכר דגניה ועד לים המלח הינו כ-107 קילומטרים, הרי שבשטח על נפתוליו (מיאנדרים בעגה המקצועית, על שם הנהר המפותל מיאנדר/מנדרס שבטורקיה) הוא משתרע לאורך של לא פחות מ-210 קילומטרים, או במילים אחרות ביחס של 1 ל-2, כאשר הממוצע העולמי של נהרות הינו "רק" 1.5.
עומדות היו רגלינו במעברות הירדן
נהר הירדן שינה את מסלולו במשך אלפי השנים האחרונות פעמים רבות, ועובר שינוי נתיב גם בימינו אנו. רעידות אדמה, חסימות, שיטפונות וקריסת גדות גרמו לנפתוליו לנדוד ולהשתנות. רק במקומות מסוימים ניתן היה לחצותו רגלית, וכבר בימי המקרא כונו מקומות אלה בשם "מעברות הירדן". על אחת מהן, שעוד נרחיב לגביה, חצו בני ישראל אל הארץ המובטחת אי-אז לפני 3,200 שנה בהנהגתו של יהושוע בן-נון. בטרם חצה אל הארץ המובטחת, נשלחו המרגלים אשר דיווחו על חמישה מעברים בימים ההם של תחילת תקופת התנחלות השבטים (תקופת ברזל א'). אגב, רק בשלהי המאה ה-19 הוקמו גשרים מודרניים מעל לנהר.
שמונת הקילומטרים הראשונים של הנהר הדרומי אינם מסמנים גבול, והם נמצאים בשטח ישראל. כביש 90 עובר ממזרח להם. רק מאזור תחנת החשמל של רוטנברג בנהריים מתחיל הירדן לשמש גבול, עד לסופו בצפון ים המלח.
פיצוץ של גשרים
מאז התקופה העותמאנית (1917-1516) ועד לימינו חודשו גשרים עתיקים ונבנו חדשים על הירדן. נהר הירדן ידע גשרים כאלה ואחרים בעברו. כיום רק חלקם של הגשרים פעילים. לא כולם שרדו את השנים ואת המלחמות של המאה ה-20. ואלה בקצרה תולדות הגשרים המרכזיים בירדן הדרומי מצפון לדרום:
גשר שייח' חוסיין הסמוך לבית שאן, או בשמו המודרני מאז הסכמי השלום עם הירדנים "גשר נהר הירדן", מוכר לנו הישראלים כאחד משני הגשרים שמהם אפשר לבקר אצל שכנתנו ממזרח, הממלכה ההאשמית בירדן. הגשר במקור קדום, ושימש אחד המעברים עוד בתקופות הבית הראשון והשני וכן בימי הכיבוש המוסלמי הקדום את הארץ, הצלבנים ועוד. הגשר שוקם על ידי העותמאנים במאה ה-19 ופוצץ בליל הגשרים ביוני 1946, ולא בפעם הראשונה. עשרים ושמונה שנים קודם לכן פוצץ על ידי הטורקים עצמם עת נסוגו מהארץ בלחץ החיילים האוסטרלים בשלהי מלחמת העולם הראשונה.
הגשר שוקם על ידי הירדנים, אך נהרס שוב לאחר מלחמת ששת הימים ונחנך מחדש למעבר תיירים בשנת 1994. גשר אדם, הנחשב לגשר הקדום ביותר בירדן הדרומי, מיוחס לשליט הממלוכּי ביברס באמצע המאה ה-13 ומזוהה בין השאר עם חציית עם ישראל את הירדן ליד העיר המקראית אדם, ששרידיה מזוהים כקילומטר מהמקום בתל א-דאמיה.
בספר יהושע פרק ג' נכתב: "וַיַּעַמְדוּ הַמַּיִם הַיֹּרְדִים מִלְמַעְלָה קָמוּ נֵד-אֶחָד, הַרְחֵק מְאֹד באדם (מֵאָדָם) הָעִיר אֲשֶׁר מִצַּד צָרְתָן, וְהַיֹּרְדִים עַל יָם הָעֲרָבָה יָם-הַמֶּלַח, תַּמּוּ נִכְרָתוּ; וְהָעָם עָבְרוּ, נֶגֶד יְרִיחוֹ. וַיַּעַמְדוּ הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן בְּרִית-יְהוָה בֶּחָרָבָה, בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן--הָכֵן; וְכָל-יִשְׂרָאֵל, עֹבְרִים בֶּחָרָבָה, עַד אֲשֶׁר-תַּמּוּ כָּל-הַגּוֹי, לַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן".
הגשר המודרני נבנה בתקופת המנדט בשנות ה-30 של המאה שעברה, פוצץ גם הוא בליל הגשרים ביוני 1946 ונבנה שוב, ממש כמו גשר שייח' חוסיין. הגשר ששימש מאז 1967 למעבר סחורות נסגר לפני כ-25 שנים בעקבות הסכמי השלום עם ירדן, והוחלף על ידי גשר אלנבי הפעיל עד לימינו אנו.
במקור, גשר אלנבי הוקם על ידי העות'מאנים במאה ה-19 ועשוי עץ. לאחר שנהרס בשיטפון בשלהי המאה ה-19 נבנה מחדש, נהרס במלחמת העולם ה-1 ונבנה מחדש על ידי הבריטים, ומכאן שמו. גם גשר זה נהרס בליל הגשרים ב-1946 ושוקם שוב על ידי הבריטים. הגשר פוצץ סופית ב-1967. מה שהגשרים האלה עברו בפחות ממאה שנים.
כיום מדובר במסוף מעבר סחורות מתקדם ופעיל, עד כדי כך שאפשר להבחין בפקקים בצידו הירדני של המעבר. מטרתו כחלק מהסכמי השלום היא לאפשר גישת סחורות מירדן לנמל חיפה. הגשר החדש העומד עשרות מטרים צפונית לגשר הישן שפוצץ ב-1967, ומשמש גם מעבר מרכזי למוסלמים מישראל ומהרשות הפלסטינית העולים לרגל למכה מדי שנה בימי החאג'.
גשר עבדאללה שוכן כארבעה קילומטרים דרומית לגשר אלנבי, ולטעמי הוא הגשר שמצטלם הכי יפה. כן, הגדרה מוזרה עבור גשר שפיצוצו מסמל את ניתוק ירדן מהגדה המערבית ומירושלים, ואשר פוצץ על ידי צה"ל ביומהּ השלישי של מלחמת ששת הימים ביוני 1967. הגשר נמצא כיום בשטח צבאי סגור, סמוך לשרידיו של קיבוץ בית הערבה הישן, וביקור בשני האתרים אפשרי רק בתיאום עם הצבא ובאישורו.
מדהים לעמוד על שרידיו של הגשר בצידו הישראלי ולראות את העמדה הירדנית המאוישת בצידו השני של הנהר. מתחת לגשר ניתן עדיין לקרוא את האותיות באנגלית שמתארות מי בנה את הגשר עבור הירדנים לאחר 1948 – MADE IN JUGOSLAVIA. מהגשר, בדיוק כמו מבוניו, נשארו רק שאריות.
במלחמת ששת הימים פוצצו בסך הכול ארבעה גשרים באזור דרום הירדן - גשר מנדסה, אל־מועטס, אלנבי ועבדאללה.
הגובה כן קובע
אבל לא במלחמות עסקינן, ואנחנו לחלוטין מעדיפים רומנטיקה. במהלך המאה ה-19 החלו להגיע תדירות משלחות מחו"ל במטרה לענות אחת ולתמיד על חידה שהעסיקה חוקרים רבים – מהו גובהו של ים המלח. מדהים לחשוב שעד 1837 עוד סברו שים המלח והים התיכון זהים כמעט בגובהם.
הפרקטיקה למדידת גובהו של ים המלח לוותה במסעות של משלחות חוקרים בשיט על נהר הירדן הדרומי, הנהר הנמוך בעולם - מימת הגליל, היא הכנרת, ועד לשפכו בים המלח שאליו עוד נגיע. השפך נמצא קילומטרים בודדים דרומית לאתר הטבילה בקאסר אל-יהוד, שבו על פי המסורת (הנוצרית) אירעו כמה אירועים בברית הישנה ובחדשה: ניתן לציין את חציית הירדן אל הארץ המובטחת על ידי יהושע בן-נון, את עלייתו של אליהו הנביא אל השמיים אל מול עיניו המשתאות של יורשו אלישע ואת הטבלתו של ישוע מנצרת על ידי יוחנן המטביל (המוזכרת באוונגליונים לוקאס ומתי). במקום זה, מדי שנה בתאריכים 19-17 בינואר, חוגגות העדות המזרחיות בנצרות את אחד הטקסים החשובים בנצרות - האפיפניה או ההתגלות.
קצת טופוגרפיה לא תזיק: אזור בקעת הירדן מחולק בגדול ברוחבו לשני מונחים טופוגרפיים שונים, הע'ור והזור. מסעות אלה לאורכו של תוואי נהר הירדן עברו בחלקו התחתון והנמוך של בקעת הירדן, המכונה בערבית זור ובעברית גאון הירדן (תוואי ההצפה). השיט בתוואי זה היה קשה ולעיתים מסוכן, גם במאה ה-19 וגם בימים קדומים, כפי שתיאר זאת הנביא ירמיה: "כְּאַרְיֵה יַעֲלֶה מִגְּאוֹן הַיַּרְדֵּן". מעל לזור אזור נרחב המכונה ע'ור, ובעברית כיכר הירדן, ובו עובר לדוגמא כביש 90. בין הע'ור לזור מדרונות תלולים ובתרונות שמוסיפים לנוף הפראי.
ראשון חוקרי הנהר וים המלח היה כריסטופר קוסטיגן (Christopher Costigan), בחור אירי בן 25 שהגיע לתור את הארץ בשנת 1835. קוסטיגן סחב עימו ועל גבי גמל סירה מעכו לטבריה, ויצא לא עלינו בימי הקיץ החמים לשיט מהכנרת עד לים המלח. הוא לא ממש ידע מה שמחכה לו.
קוסטיגן המסכן הגיע לקראת סוף מסעו ליריחו כשלגופו בגדים קרועים, ושם הותקף על ידי שודדים. חרבו הפכה חלודה ממימי נהר הירדן שבהם שט, וזו לא עמדה לעזרתו. לאחר שאגר כוחות בירושלים חזר למסע בן שמונה ימים בים המלח במטרה לחקור אותו, אך לרוע מזלו הוא והעוזר שהיה עימו חלו בקדחת.
16 צפייה בגלריה
מבט מיריחו אל ים המלח - 1842 - דיוויד רוברטס, מתוך הספר "פני המלח: המסעות לחקר המקום הנמוך בעולם"
קוסטיגן חולץ לירושלים על ידי ראש המיסיון הפרוטסטנטי בעיר, דמות מוכרת דאז בירושלים - מעין סלבּ ממוצא דֵני בשם ג'ון ניקולאיסון (הקבור בבית הקברות הפרוטסטנטי בהר ציון).
קוסטיגן הלך לעולמו בירושלים במהלך ספטמבר 1835 במתחם כנסיית סן סלבדור ברובע הנוצרי שבעיר העתיקה, ונקבר אף הוא בהר ציון, בבית העלמין הקתולי שבו נקבר לימים גם חסיד אומות העולם אוסקר שינדלר ז"ל. מצבתו של קוסטיגן נעלמה עם השנים, ונמצאה מחדש על ידי פרופ' זאב וילנאי ז"ל לאחר מלחמת ששת הימים בשטח בית העלמין. לכבודו ולזכרו מכונה עד ימינו לשון ים המלח, המחלקת בין האגן הצפוני לדרומי, בשם "כף קוסטיגן".
הכף הדרומית של הלשון, שתכלס כבר לא קיימת כיום אלא בריכות מלח בלבד, מכונה "כף מולִינֵה" על שמו של חוקר אחר, לא פחות מרתק - קצין בחיל הים הבריטי, לוטננט תומס הווארד מולִינֵה (Thomas Howard Molyneux), שיצא למסע בשנת 1847 במטרה להמשיך את מחקרו של קוסטיגן. בעוד שלקודמו נדרשו שמונה ימים שלמים כדי להגיע אל ים המלח, מולינה עשה זאת בפחות משלושה ימים. גם הוא חטף קדחת ומת לאחר זמן קצר בביירות. לימים יצליח מפקדו של מולינה לאתר את סירתו ולהביאהּ לאנגליה.
בשנות ה-60 של המאה ה-20 איתר פרופסור זאב וילנאי ז"ל את סירתו של מולינה, ובניהולו של הרמטכ"ל במילואים מרדכי מקלף ז"ל, מנכ"ל מפעלי ים המלח דאז, נרכשה הסירה והגיעה בסופו של מסע אל מתחם מפעלי ים המלח, שם היא מוצגת עד ימינו. בימינו כבר אין ממש זכר ללשון ים המלח הדרומית בשל ירידת מפלס הים, אולם הכבוד והשמות ההיסטוריים יישמרו לעד. שתי טרגדיות, שני גיבורים. קצת רומנטיקה אירופית לא הזיקה מעולם לאף אחד.
את השמות כף מולינה וכף קוסטיגן העניק בשנת 1848 החוקר שהמשיך את מסעותיהם של קודמיו, אך הפעם בהצלחה, האמריקאי לוטננט וִילְיָאם פְרַנְסִיס לִינְטְש (William Francis Lynch). לימים הוא כתב ביומנו: "קראתי לקצהו הצפוני 'כף קוסטיגן' ולקצהו הדרומי 'כף מולינה', אות של כבוד לשני האנגלים האמיצים שאיבדו את חייהם כאשר ניסו לחקור את הים הזה". קצין אמריקאי שמפרגן לקולגות בריטים. המיצר שמוביל מכף מולינה אל החוף המערבי של ים המלח (כביש 90) מכונה מיצר לינטש.
לינטש היה הראשון שהגיע גם לחלקו הדרומי של ים המלח, והראשון שהצליח לשרטט מפה מפורטת ומדויקת של נהר הירדן, כמו גם של ים המלח. אפשר בהחלט לקבוע כי לינטש היה גם לראשון בהיסטוריה אשר הניף את דגל ארה"ב בארץ הקודש. כשעשה זאת, אמר כי "הלוואי יהיה דגל זה חלוץ תחייתהּ של אומה שעתה היא חסרת אונים!". כמובן שהוא לא התכוון לארה"ב. כ-50 שנה מאוחר יותר תיאודור הרצל, אני מניח, הסכים עם דבריו.
16 צפייה בגלריה
איור של המשלחת של לינטש, 1848. מתוך הספר "פני ים המלח - המסעות לחקר המקום הנמוך בעולם"
לעומת קודמיו, לינטש לא חלה בקדחת. כמפקד המשלחת אף הספיק לכתוב ספר מסע מרתק, שתורגם לעברית במסגרת פרויקט שאותו ניהל רחבעם זאבי. בספרו מתאר לינטש בצורה נפלאה את מסע השיט בשתי סירות - אחת עשויה נחושת, ושמהּ בישראל "פאנִי מייְסון" (Fanny Mason), והשנייה עשויה ברזל ונקראת "פאנִי סְקִִינר" (Fanny Skinner).
לינטש מתאר באופן מדהים כיצד עבר בסירתו מתחת לגשר העתיק, גשר אל-מג'מע, שאורכו 70 מטרים, רוחבו שישה מטרים וגובהו עשרה מטרים. הוא עומד מעל לנהר סמוך לחצר גשר הישנה, וניתן לבקרו בקלות גם כיום. במקור הגשר מהתקופה הרומית-ביזנטית, שעליו עברה הדרך מטבריה למסופוטמיה, שופץ בתקופה הצלבנית, ולמתכונתו הנוכחית זכה בידי השליט הממלוכי בייברס עת שימש את דרך הדואר (טארק אל-בריד) שייסד.
גשר זה זכה לעדנה ולשימור בעזרת משלחת איטלקית וירדנית במהלך 2014. באזור זה ניתן לתצפת כיום על שלושה גשרים היסטוריים: ג'סר אל-מג'מע, בעברית גשר הפגישה שבקרבתו נפגשים הירדן והירמוך, ומכאן מקור שמו; גשר רכבת העמק העות'מאני שנבנה ב-1905, וכן גשר הכביש הבריטי משנת 1925.
כ-20 שנים מאוחר יותר יערוך הסקוטי ג'ון מקגרגור (John MacGregor) גם הוא מסע דומה על הירדן בסירת קאנו, שכונתה רוֹבּ רוֹי. גם מקגרגור כתב ספר מסע נפלא, שתורגם גם הוא בעזרתו של רחבעם זאבי.
בימים אלה יצא לאור ספר מעולה בניצוחו של פרופ' חיים גורן הסוקר בפירוט את ההיסטוריה של מחקרים ומסעות אלה, וכשמו כן הוא: "פני ים המלח - המסעות לחקר המקום הנמוך בעולם".
בספר מתוארות בין השאר גם הסכנות שארבו במהלך השיט, בהם תיאורי הצמחייה, חיות הטרף (כדוגמת נמרים), הבדואים וסכנות נוספות שבהם נתקלו החוקרים במסעם על הירדן. בספר עב הכרס גם מפות שציירו ואיורים נפלאים המעטרים אותו, ואשר אוירו בשטח במהלך המסעות.
סופו של נהר
אין לי ספק שהנקודה הפחות ידועה בנהר הירדן, ולו רק משום שהיא סגורה לקהל הרחב ושוכנת בשטח צבאי סגור, היא שפך הירדן - המקום שבו רואים כיצד המים המתוקים של הנהר נושקים למי המלח של ים המוות.
כאן ניתן לראות את הקניון היחסית עמוק של הנהר מתפתל ויורד לאיטו אל הים. הגישה אל מפגש הנהר והים אינה קלה, ולשם כך העלינו לשמיים בתיאום מול צה"ל והירדנים רחפן, תוך הקפדה שלא יעבור את הגבול. רק זה חסר לנו...
מצד אחד של הירדן ניצבת עמדה צה"לית נטושה, ומצידו הירדני מגדל שמירה מאויש בחייל ירדני שעשה לי תנועות של שלום בעזרת ידיו, אך מטעמים מובנים לא נפרסם את הצילום. ניסיתי לדמיין את לינטש חותר בסירתו ממש בנקודה זו לפני 170 שנה, נאבק בזרם, נכנס אל הים ומשלים לראשונה בהיסטוריה ובהצלחה מסע זה.
את רגע הכניסה אל הים תיאר לינטש במילותיו הוא: "בשעה 3:15 עברנו מול הנקודה המערבית הקיצונית, שבה רוחב הנהר 180 יארד ועומקו 3 רגליים (90 סנטימטר), ונכנסנו אל ים המוות. מימיו הם תרכובת מגעילה של מלחים וחומרים מרים. הנהר, במקום שבו הוא נשפך אל הים, נוטה כלפי החוף המזרחי".
ירדן יא ירדן, מה עשו לך, והלוואי ותזכה לימים טובים יותר.
