יריחו שוכנת בשטחי הרשות הפלסטינית (שטח A), והכניסה אליה אסורה לישראלים, אלא אם כן הביקור נעשה באישור הצבא ובתיאום מראש. בחודשים האחרונים חזרו אליה הישראלים בהמוניהם, בקבוצות מאורגנות ובאוטובוסים. גם תיירני העיר הבינו שבזמנים קשים אלה, כשהתיירים מחו"ל לא מגיעים, מישראל תגיע ולו במעט הישועה - וכך נחתם הסכם מעודכן עם צה"ל על ביקור מסודר של ישראלים בעיר.
לפני שאתם מבקשים אישור הגעה ומגיעים לבקר, כדאי להכיר את ההיסטוריה של המקום. יריחו, אחת הערים העתיקות בעולם, מוזכרת במקרא באחד האירועים המכוננים לעם השוכן בציון, עת הקיף אותה יהושע בן נון 13 פעמים בטרם נפלו חומותיהָ. על פי הברית החדשה, ביריחו ערך ישו ניסים, וכיום היא אחת משתי הערים התיירותיות החשובות שבשטחי הרשות הפלסטינית, ובה אתרי תיירות מרתקים.
באמצע המאה ה-19 תוארה יריחו כ"עיירה" קטנה ודי עלובה, עם כמה עשרות בודדות של בתים ותושבים. היה זה סַמוּאֵל לַנְגְהוֹרְן קְלֶמֶנְס, או בשמו המוכר יותר מארק טוויין, שביקר בשנת 1869 בארצנו, שאותה השמיץ בציניות ובמרירות. על יריחו הוא כתב: "יריחו העתיקה אינה ציורית אלא חרבה. כשצעד יהושע (בן נון), הקיפה 13 פעמים ותקע בשופרות, אי שם לפני 3,000 שנה, הוא עשה את העבודה כל כך טוב עד שכמעט שלא נשאר ממנה כלום. הקללה שהטיל על העיר - שלא תיבנה מחדש - מעולם לא הוסרה".
שום דבר מתיאור זה לא דומה לפיתוחה המואץ של העיר במאה השנים האחרונות. אין ספק שהקללה הוסרה. אם תבקרו, תבינו. שלוש שנים לאחר ביקורו של טווין ביריחו, בשנת 1872, היה זה תורם של יהושע ילין ויואל משה סולומון, כן כן, ההוא מ"בוקר לח בשנת תרל"ח", אשר ניסו בעזרתו של משה מונטיפיורי להקים על אדמות יריחו יישוב חקלאי יהודי בשם פתח תקווה. כן, פתח תקווה, כמוזכר בספר הושע פרק ב': "וְנָתַתִּי לָהּ אֶת-כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם, וְאֶת-עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה". ניסיון זה לא צלח את אישורם של הטורקים, וההיסטוריה כבר ידועה – שש שנים מאוחר יותר, בשנת 1878, הוקמה פתח תקווה במקום אחר ומוכר לכולנו, על אדמת הכפר מלבס.
ישנן כמה גרסאות למקור השם יריחו. במקורות היהודיים (משנה, תוספתא ומה שביניהם) נרמז כי יריחו היא עיר הרֵיח, אולי בזכות בושם האפרסמון ואולי ריח הקטורת. על פי גרסה אחרת מדובר בעיר הירֵחַ, שאליה הגיעו זקני העם למתן עדות על ראיית הירח לצורך קביעת מועדים.
עוֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ לְמַרְגְּלוֹת חוֹמֹתַיִךְ יְרִיחוֹ
יריחו ממוקמת בבקעת הירדן, סמוך לציר הקדום המחבר בין ירושלים ומרכז הארץ למזרח, כמו גם לצפון הארץ ועד לדמשק ולמסופוטמיה, וכמובן סמוכה למעברות הירדן. מצד אחד מזג האוויר קיצוני (נראה אתכם מתקרבים בקיץ), ומצד שני לא לחינם זכתה כבר בספר דברים לכינוי "עיר התמרים". כל אלה הפכוהָ לעיר נחשקת אז וגם כיום. בימי הבית השני היו אלה החשמונאים שבנו כאן ארמונות חורף, שאותם ירש ושדרג המלך הורדוס. מעל לארמונות, על מצוק העתקים של מדבר יהודה עם התצפית המושלמת על יריחו, הם בנו גם מצודות וארמונות כדוגמת קיפרוס ודוק, שגם סיפקו הגנה למתחמי גידול האפרסמון בעיר, שמהם הופק בושם שסודו לא ידוע עד ימינו.
העתיקה או לא העתיקה בעולם – זו השאלה
כשאתה מגיע לאתר או למסעדה ביריחו, אי אפשר לפספס את הסלוגן שניבט מכל עבר: Jericho, the oldest city in the world (יריחו, העיר העתיקה בעולם). אבל האם הוא נכון? לא בטוח. כדי להיות זהירים, ניתן בהחלט להגדירה כאחת הערים הקדומות בעולם. מה שבטוח, שהיא ללא ספק העיר הנמוכה ביותר בעולם. בשביל זה לא צריך ארכיאולוגים אלא ברומטר – 250 מטר מתחת לפני הים.
וזה המקום להזכיר את תל יריחו הקדום, או בשמו מאז ימי השלטון העות'מאני - תל אל-סולטאן, שכן הוא שוכן בשטח שנחשב לנדל"ן של הסולטאן הטורקי (גִּי'פְטְלִיק). בתל נמצאו יותר מעשרים שכבות של תקופות עתיקות. החפירות בתל החלו לפני יותר ממאה שנים, והממצאים מעניינים ומתקופות קדומות בהרבה לימי המקרא - הקדומה שבהן היא מלפני יותר מ-11 אלף שנה (התקופה הניאוליתית, תקופת האבן המאוחרת).
לא ניכנס לסקירה היסטורית על החפירות של התל וזיהוי כזה או אחר, אף על פי שהם מרתקים. נציין רק שטרם נמצאה עדות חומרית, כמו גם שרידי חומה, לתקופת כיבוש הארץ. כולנו רוצים וחושקים בהכרזה סנסציונית של "מצאנו את חומת יריחו המקראית", או כל עדות ארכיאולוגית אחרת התומכת בסיפור המקראי. העובדה שנמצאו שרידים לחומות קדומות לתקופת יהושע בן נון יכולה, גם לפי חלק מהחוקרים, להעיד שאולי יריחו ידעה בעבר ימים טובים ושקטים, וכי חומותיהָ הקדומות החזיקו מעמד עד לתקופת יהושע בן נון, והן אלה שהרס. נפלאות הן דרכי האל והמחקר. מה שבטוח, לא הייתי מסתכן בהקפתה 13 פעמים גם כיום. לא חסר בלגן בארצנו.
לטעמי, עינו של המטייל הנורמטיבי, שאינו חובב או מבין גדול בארכיאולוגיה, לא תמצא הרבה עניין בתל. הסיפור שמאחוריו והמיתוס המקראי הם-הם שמושכים, ובצדק, את המטיילים.
אל המעיין, גרסת יריחו
מעיינהּ של יריחו שבסמוך לתל הוא מקור החיים של תושביהָ הקדומים של העיר. ממש כמו מעיין הגיחון בירושלים. המעיין הוא כיום מוקד משיכה לקבוצות נוצרים, וזכה לשם מעיין אלישע על שמו של הנביא המקראי, עוזרו של אליהו הנביא. לימים החליף אלישע את אליהו לאחר שזה עלה לשמיים מול עיניו המשתאות של אלישע מנהר הירדן, באותו אתר השוכן מזרחית ליריחו, והמזוהה עם חציית יהושוע בן נון ועם ישראל את הירדן בכניסתם לארץ. שני סיפורים מקראיים שמיקומם מאוחד עם אתר הטבילה הנוצרי בקאסר אל-יהוד, מזרחית ליריחו. שלושה סיפורי קדושה במקום אחד.
האתר שבו שוכן המעיין (עין א-סולטאן) מקוּרה בימינו, וקצת "מבוית" לטעמי, אבל בהחלט יכול לשמש התחלה ראויה להבנת מיקומהּ של יריחו בימי קדם.
מנזר הקרנטל והקשר (העקיף) לקורונה
סמוך למעיין אלישע ולכניסה לתל יריחו נמצאת הכניסה אל הרכבל שהוקם בשנות ה-90 של המאה שעברה, ואשר מוביל למרכזו של מצוק ההעתקים, בקצהו המזרחי של מדבר יהודה מעל ליריחו. על המצוק נמצא "המנזר התלוי", דיר אל-קרנטל היווני-אורתודוקסי. פסגת ההר מכונה בפי הנוצרים הר הפיתוי. אל המנזר אפשר להגיע רגלית, אם כי צה"ל נכון להיום מאשר עלייה רק ברכבל.
ראשיתו של המנזר בתקופה הביזנטית, באמצע המאה ה-4 לספירה, עת הקים אותו מייסד הנזורה המדבר-יהודאית, הנזיר חריתון/חריטון המוכר לחלקנו דווקא בזכות אחד הנמרים האחרונים בימינו אנו במדבר הקטן, שזכה לשם זה. הנמר אגב נולד ב-1990, ונצפה בפעם האחרונה לפי מיטב ידיעתי בסביבות שנת 2006 בקיבוץ עין גדי.
חריתון נחשב לדמות מופת כבר בימיו, ואף דבקו בו סיפורי ניסים. הוא הקים שלושה מנזרים במדבר יהודה: פרן הראשון, דוקה/דוק השני כאן בקרנטל, והשלישי, סוקה, סמוך למערת הקרסטית השנייה בגודלה בארץ, בנחל תקוע - מערה שזכתה עד לימינו אנו לשם מערת חריתון.
סיפור הפיתוי של ישו הוא הסיבה לכך שחריתון בנה כאן את המנזר המקורי. הסיפור מוזכר בשלושת האוונגליונים בברית החדשה - לוקאס, מרקוס ומתי. הספרים מספרים על שלושה ניסיונות, שניים מהם, הראשון והאחרון, כאן במדבר של העיר הקדושה - המדבר של ירושלים - מדבר יהודה.
27 צפייה בגלריה
ישו פנטוקרטור - שליט העולם - מעטר המאפיין כיפות כנסיות יווניות-אורתודוכסיות - מנזר הקרנטל
(צילום: רון פלד)
ואלה האזכורים על פי סדר הופעתם בברית החדשה:
מתי ד', 1-11: "אָז נָשָׂא הָרוּחַ אֶת־יֵשׁוּעַ הַמִּדְבָּרָה לְמַעַן יְנַסֵּהוּ הַשָּׂטָן׃ וַיְהִי אַחֲרֵי צוּמוֹ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וַיִּרְעָב׃ וַיִּגַּשׁ אֵלָיו הַמְנַסֶּה וַיֹּאמַר אִם בֶּן־הָאֱלֹהִים אַתָּה דַּבֵּר לָאֲבָנִים הָאֵלֶּה וְתִהְיֶינָה לְלָחֶם׃ וַיַּעַן וַיֹּאמַר הֵן כָּתוּב לֹא עַל־הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל־כָּל־מוֹצָא פִי־יְהוָֹה... וַיּוֹסֶף הַשָּׂטָן וַיִּשָּׂאֵהוּ אֶל־הַר גָּבֹהַּ מְאֹד וַיַּרְאֵהוּ אֶת־כָּל מַמְלְכוֹת תֵּבֵל וּכְבוֹדָן: וַיֹּאמֶר אֵלָיו כָּל־זֹאת לְךָ אֶתְּנֶנָּה אִם־תִּקֹּד וְתִשְׁתַּחֲוֶה לִי׃ וַיֹּאמֶר אֵלָיו יֵשׁוּעַ סוּר מִמֶּנִּי הַשָּׂטָן כִּי כָתוּב לַיהוָֹה אֱלֹהֶיךָ תִּשְׁתַּחֲוֶה וְאוֹתוֹ לְבַדּוֹ תַּעֲבֹד׃ וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ הַשָּׂטָן וְהִנֵּה נִגְּשׁוּ אֵלָיו מַלְאָכִים וַיְשָׁרֲתוּהוּ".
מרקוס א', 13: "וּבַמִּדְבָּר שָׁהָה אַרְבָּעִים יוֹם כְּשֶׁהַשָֹטָן מְנַסֶּה אוֹתוֹ. הוּא הָיָה שָׁם עִם הַחַיּוֹת, וְהַמַּלְאָכִים שֵׁרְתוּהוּ".
לוקאס ד', 1-14: "בִּהְיוֹתוֹ מָלֵא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שָׁב יֵשׁוּעַ מִן הַיַּרְדֵּן, וְהָרוּחַ הוֹבִילָה אוֹתוֹ בַּמִּדְבָּר. בְּמֶשֶׁךְ אַרְבָּעִים יוֹם כְּשֶׁהַשָֹטָן מְנַסֶּה אוֹתוֹ..אָמַר לוֹ הַשָֹטָן: "אִם בֶּן־הָאֱלֹהִים אַתָּה, צַוֵּה עַל הָאֶבֶן הַזֹּאת שֶׁתְּהֵא לְלֶחֶם. הֵשִׁיב לוֹ יֵשׁוּעַ: הֵן כָּתוּב, 'כִּי לֹא עַל־הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם'. הֶעֱלָה אוֹתוֹ הַשָֹטָן אֶל מָקוֹם גָּבוֹהַּ וְהֶרְאָה לוֹ בְּרֶגַע אֶחָד אֶת כָּל מַמְלְכוֹת תֵּבֵל. אָמַר לוֹ הַשָֹטָן: "לְךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הַשִּׁלְטוֹן הַזֶּה וְגַם אֶת כְּבוֹד הַמַּמְלָכוֹת הָאֵלֶּה; כִּי לִי נִמְסַר הַשִּׁלְטוֹן, וַאֲנִי נוֹתֵן אוֹתוֹ לְכָל מִי שֶׁאֲנִי רוֹצֶה. לָכֵן אִם תִּשְׁתַּחֲוֶה לְפָנַי, לְךָ יִהְיֶה הַכֹּל. הֵשִׁיב לוֹ יֵשׁוּעַ: "כָּתוּב, 'לַיהוה אֱלֹהֶיךָ תִּשְׁתַּחֲוֶה וְאֹתוֹ לְבַדּוֹ תַּעֲבֹד'... לְאַחַר שֶׁגָּמַר הַשָֹטָן אֶת כָּל נִסְיוֹנוֹתָיו סָר מֵעָלָיו עַד לְעֵת מוֹעֵד".
המדבר המוזכר הוא מדבר יהודה, "והמקום הגבוה" מזוהה עם פסגת ההר שמעל ליריחו, בקצה מדבר יהודה הצופה על יריחו ונהר הירדן, המקום שבו הוטבל ישוע על ידי יוחנן. זהו המקום שבחר חריטון בהקמת מנזר מסוג לאורה (מִּבְדַד). לימים ננטש המנזר, ובשנת 1875 נבנה מחדש בידי נזירים יוונים-אורתודוקסים ורוסים, ומאז ועד היום הוא משמש מנזר פעיל. במנזר מערה המזוהה עם המערה שבה התבודד ישו במהלך ניסיונות הפיתוי מול השטן ויכול לו.
בכנסייה המרכזית במנזר תמשיחי קיר מרשימים, כמו גם איקונוסטזיס (קיר האיקונות) בנוי לתפארת עם סיפורי הברית החדשה הקשורים בחלקם לפיתוי. הנוף מהמרפסת לכיוון מזרח עוצר נשימה.
בעשור השני של המאה ה-20 ניסו הנזירים "להתרחב" אל פסגת הקרנטל, ולהקים מנזר חדש על שרידי המצודה החשמונאית דוק/דגון. עד היום אפשר לצפות בשרידי חומה מודרניים, חדרי שירות וכנסייה בצורת תלתן, שרידי ניסיון לבנות מנזר בתחילת המאה ה-20 על ידי הנזירים היוונים ממנזר הקרנטל, שנמצא ממש מתחת להר עם הנוף ליריחו. הניסיון לסיים ולאייש מנזר זה נכשל בשל מלחמת העולם הראשונה.
ואיך כל זה קשור לקורונה?
זוכרים את הסגרים שלהם זכינו בכיף בשנתיים האחרונות? באיטלקית הם נקראים Quarantine (קָרָנְטִינָה). בשנת 1347 הגיעה לאירופה המגפה השחורה, מגפה אשר חיסלה כמחצית מאוכלוסיית אירופה דאז - 22 מיליון איש בנוסף ל-35 מיליון בסין (תלוי את מי שואלים). מניחים שהמקור היה במרכז אסיה, משם הגיעה לאיטליה ומשם התפשטה לשאר אירופה. מוכר לכם? באיטלקית קוורנטה (בלטינית קוודרגינטה Quadraginta) פירושו 40 - ארבעים ימי בידוד שנדרשו מספינות מסחר שעגנו בחופי איטליה, בטרם עלה עליהן רופא ואישר כניסה. את זה למדו בנמלי איטליה במאה ה-14, והבינו שרק כך ניתן למנוע אפידמיה. פעם סגר ארך 40 יום, עד לפני שנה 14 יום ובימינו אפילו פחות.
שמו של מנזר הקרנטל - בתרגום פשוט, מנזר ה-40 (קוורנטה) - מגיע מ-40 הימים שבהם ניסה השטן את ישו במדבר, כמתואר בברית החדשה, ובערבית ג'בל אלארבעין, הר הארבעים - ק-ר-נ-ט-ל.
אגף המכס של יריחו
יריחו חשובה לתייר הנוצרי לא רק בגלל הסיפור המקראי המוכר לנו או הקרנטל. בברית החדשה, בספר לוקאס פרק כ"ט, מסופר על ביקורו של ישוע ביריחו: "הוּא נִכְנַס לִירִיחוֹ וְעָבַר בָּהּ. וְאִישׁ אֶחָד, זַכַּי שְׁמוֹ, שֶׁהָיָה מוֹכֵס רָאשִׁי וְאִישׁ עָשִׁיר, הִשְׁתַּדֵּל לִרְאוֹת מִי הוּא יֵשׁוּעַ וְלֹא יָכוֹל בִּגְלַל הֶהָמוֹן, שֶׁכֵּן הָיָה נְמוּךְ קוֹמָה. הוּא רָץ הָלְאָה לְפָנִים וְעָלָה עַל עֵץ שִׁקְמָה כְּדֵי לִרְאוֹת אוֹתוֹ, כִּי בְּאוֹתָהּ דֶּרֶךְ עָמַד יֵשׁוּעַ לַעֲבֹר. כַּאֲשֶׁר הִגִּיעַ יֵשׁוּעַ לַמָּקוֹם, הִבִּיט לְמַעְלָה וְאָמַר לוֹ: זַכַּי, רֵד מַהֵר, כִּי הַיּוֹם עָלַי לָשֶׁבֶת בְּבֵיתְךָ. הוּא יָרַד מַהֵר וְקִבֵּל אוֹתוֹ לְבֵיתוֹ בְּשִׂמְחָה". בהמשך ישו "החזיר בתשובה" את זכאי כאשר האחרון תרם מחצית מנכסיו לעניים. יש הרואים בסיפור זה הקבלה לסיפור המרגלים ורחב הזונה. המרגלים, ממש כמו ישוע, התארחו ביריחו בביתם של חוטאים אשר חזרו בתשובה בעקבות הביקור. נקודה מעניינת למחשבה.
עץ השיקמה של זכאי מוצג זה מאות בשנים במרכז יריחו, והוא העץ שעל פי המסורת עליו טיפס זכי המוכס. סיפור זה זכה להנצחה בכמה מנזרים בעיר, בהם מנזר יווני-אורתודקסי וגם מנזר קופטי (מצרי). המנזרים, נכון להיום, אינם מאושרים על ידי צה"ל לביקור.
בשנת 1864, חמש שנים לפני ביקורו של מרק טוויין, ביקר ביריחו החוקר הנרי בייקר טריסטראם, שעל שמו נקראת הציפור השחורה עם המקור הצהוב שמוכרת לנו באזור מצדה ועין גדי – טריסטרמית. טריסטראם תיאר את העץ ואת העיירה בימים ההם: "למרות נדירותו לא נעלם העץ לגמרי מכיכר יריחו, שהרי מצאנו שני עצים זקנים בגיא הקטן הסמוך לחורבות".
ביריחו ישנם עוד כמה אתרים נוספים, כדוגמת בית הכנסת שלום על ישראל והארמונות של החשמונאים ושל הורדוס, אבל גם הם כרגע אסורים לביקור.
פנינת יריחו
ללא ספק, האתר המרכזי ויוצא הדופן של יריחו שוכן בפאתי העיר, פנינה ארכיאולוגית נדירה וקצת פחות נגישה ומוכרת שהתגלתה בשנת 1873 - ארמון הישאם, או בשמו הרשמי חירבת אל מפג'ר. זהו אחד מארמונות החורף שבנו שליטיהָ המוסלמים של השושלת האמיית בארץ בתחילת המאה ה-8. יריחו שימשה בין השאר מקום מקלט מהחורף הירושלמי הקר, ובה שוכנים עד לימינו שרידי הארמונות החשמונאיים וההרודיאניים מימי הבית השני (גם הם אינם מאושרים נכון להיום לביקור על ידי צה"ל).
המתחם שוכן בחלקה הצפוני של יריחו, על גדת נחל א-נעימה, ונחשב לפאר היצירה של השושלת האֻמַיית (750-661 לספירה) בארץ. טוב נו, גם כיפת הסלע, מסגד אל-אקצא במקורו והעיר רמלה, אבל לא בהם עסקינן. ארמונות נוספים מימי שלטון בית אֻמַיַּה נמצאו למרגלות הכותל הדרומי של הר הבית ובחירבת מינייה בחופה המערבי של הכנרת, ובשנים האחרונות אותר ארמון אומיי נוסף בבית ירח (א-צנאברה) שליד אוהלו וסכר דגניה.
המתחם מכיל ארמון מלכותי, בית מרחץ מפואר שטרם נמצא כמותו בארץ ישראל ומסגד (אחד משלושה במתחם) שממנו שרד כמעט בשלמותו המחְרַאב - הגומחה שבמרכז קיר כיוון התפילה (קִיבּלה) לכיוון מכה. בשנים האחרונות עסקו ברשות הפלסטינית, במימון ממשלת יפן, בחשיפת קטעים נוספים בפסיפס המפואר שבבית המרחץ והשלימו את קירותיו.
שנים רבות חשבו שהאתר היה בשימוש במהלך המאה השמינית שבמהלכה הוקם, ככל הנראה בשנת 724, וקיצו ברעש השביעית, רעידת האדמה הגדולה של שנת 749 לספירה, כלומר היו לו חיי מדף קצרים. ייתכן שאף היה פעיל עד המאה ה-13 לפי מחקרו של פרופ' דונלד וויטקומב, הגורס כי מנסים למצוא עדויות ארכיאולוגיות שלא מדובר רק בארמון ובית מרחץ, אלא שאלה היו "רק" חלק מעיר מוסלמית גדולה ביריחו מהתקופה האומיית.
במהלך המנדט הבריטי בארץ הקודש נחפר האתר, וממצאים רבים הועברו בשנות ה-30 של המאה שעברה אל מוזיאון רוקפלר, ומוצגים שם עד ימינו - גן עדן אמנותי. בבית המרחץ שבחלקו הצפוני של המתחם מסודרות בארבע שורות 16 אומנות (!) אשר החזיקו בעבר כיפה מעוטרת - כמו כל סנטימטר בבית המרחץ המדהים. בגומחות שבכיפה הוצבו גילופי אבן בדמויות נשים חשופות חזה, כמו גם תבליט פרח האקנטוס, קוציץ, ובו שישה עלי כותרת שביניהם תבליטי גברים ונשים, ומסביב עלי גפן. מי שלא מאמין, וחושק לראות את הכיפה והפסלים, מוזמן למוזיאון רוקפלר.
27 צפייה בגלריה
סוס ודמות אדם מבית המרחץ בארמון הישאם - מוצג במוזיאון רוקפלר בירושלים
(צילום: רון פלד)
כמו בכיפת הסלע, גם כאן השתמשו האֻמַיים באמנים ביזנטים שאותם "ירשו" בעת כיבוש הארץ באמצע המאה השביעית, כך שהסגנון הביזנטי - כמו גם פרסי, ססאני - ניבט מכל כיוון: ברצפות הפסיפס, בקירות, בעמודים ועוד. כמה יפה, כמה גדול, כמה מרשים. כמה נדיר. בכניסה לבית המרחץ, באולם הקבלה, הדיוואן, נמצא פסיפס עץ ובו פירות רבים ועלוותו עשירה, ולצידי גזע העץ - חיות. מימין אריה צד איילה, ומשמאל שתי איילות מלחכות עלים להנאתן. הצבע על גווניו השתמר להפליא. הפסיפס "זכה" לשם פסיפס עץ החיים.
הארמון שבמתחם מכונה כאמור ארמון הישאם, על שמו של הח'ליף העשירי לשושלת בית אֻמַיַּה, הישאם אבן עבד אלמלכּ (חי בין השנים 743-691), שבימיו נבנה הארמון. שמו מוזכר על יותר מאוסטרקון אחד שנמצאו באתר. האם רק ביקר בו ונהנה ממנעמיו? האם בנה אותו בעצמו? האם בימי ח'ליפותו שלו? ואולי בכלל בימי ח'ליפותו של קודמו בתפקיד, אחיו יזיד השני? נראה שלעולם לא נדע בוודאות. אגב, ישנם הגורסים שהישאם עצמו השלים את בניית המסגד הלבן ברמלה שאת בנייתו החל אחיו, מייסד רמלה והח'ליף לימים סולימאן. האח הנוסף אלווליד בנה את מסגד אל-אקצא, ואביהם, עבד אלמלכּ, את כיפת הסלע. משפחה שכזאת.
פגשתי בארמון קבוצת ישראלים נוספת בהדרכתו של ד"ר ירון עובדיה, המעביר סיור עומק באתריהָ השונים והמגוונים של העיר. ירון, מזרחן ומורה דרך, הרחיב על ארמון הישאם, על הבנייה המפוארת ועל בית המרחץ, הביא דוגמאות מארמונות חורף אחרים ברחבי מדבריות סוריה וירדן והציג תמונות ממצאים מכאן, המוצגים במוזיאון רוקפלר. שלנו, שלהם ומה שביניהם.
אזהרה: הכניסה לשטחי A (יריחו) אסורה בהחלט לישראלים אלא באישור צה"ל בקבוצה מאורגנת, בתיאום מראש ובימי שישי בלבד בין השעות 12:00-08:00 (נכון להיום). הכניסה והתדרוך הצבאי לפני כניסה בסיור הם דרך היישוב נעמה שעל כביש 90.
