היא לא כל כך יפה, אני יודעת. אבל יש לה אופי טוב. טוב נו, אולי אופי טוב זה לא חוזקה שלה, אבל יש לה נוכחות עוצמתית. כן, אני מדברת על העיר הכי מושמצת בישראל – פתח תקווה. אנשים שגדלו בה מוכנים להישבע שהיא לא פתח לתקווה, כמו שהיא שער לגיהינום, ומן המפורסמות שהחלק הכי יפה בעיר הוא היציאה ממנה לתל אביב. אבל היא לא גרועה כמו שאומרים.
הרבה מים עברו בירקון מאז השנים שבהן כל מה שהיה לנו לעשות בעיר הוא לצאת ממנה. קו 66 היה תחילתו של כל ערב בנעורינו ואחריה, עד שסיימנו להימלט ממנה ולהעתיק את מגורינו לטובת ערים שיש בהן קצת יותר סטייל. רק אחת חזרה לגדל שם את משפחתה. לא סטטיסטיקה להתפאר בה. ובכל זאת, היא לא גרועה כמו שאומרים.
פתח תקווה של היום שונה מעיר הפרדסים שנעקרו לטובת הבנייה המסיבית של השכונות החדשות. מעיר שהאופי המפוקפק שלה הוא ספציפי, היא הפכה לגנרית לחלוטין. "יכין סנטר", שסביבו מרוכזים מרבית הבילויים בעיר, מלא במסעדות שתוכלו למצוא בכל מקום אחר: עוד סניף של אוכל מקסיקני מוכר, חנות אלכוהול של רשת גדולה ובית קפה שמוכר את אותו כריך שתוכלו למצוא בכל מקום אחר בארץ. גם השכונות, שפעם התאפיינו כל אחת בסיפורים ובאופי משלה, הפכו להיות דומות אחת לשנייה – ולכל שאר השכונות החדשות בארץ. עיר של קופי פייסט. גיזרו תמונת בניינים חדשים, ולעולם לא תוכלו לנחש אם מדובר בפתח תקווה, בבאר יעקב או בכל עיר מתחדשת אחרת.
אבל היא לא כל כך גרועה. הסלוגן המחודש של העיר אומר שיש לה קצב של עיר ולב של מושבה. מדויק יותר יהיה להגיד שיש בחלקים ממנה לוק של עיר חדשה, אבל בנפש היא נשארה ענתיקה. תושבי השכונות החדשות לא מכירים את מרכז העיר, והליכה בכיכר המייסדים בואכה כיכר טראמפ לא דומה לצעידה בכפר גנים החדשה, אבל יש בה, בפתח תקווה, שאריות רומנטיקה של הדור הישן. כן כן, רומנטיקה.
יצאתי לסיור בעיר בעיניים אוהבות, לנסות לראות את הדברים היפים שבה. ויש בה כאלה: נקודות ששווה להגיע אליהן לדייט ראשון, לנשיקה השנייה ולחיבוק ה-50.
האקליפטוס הלימוני
כל פתח תקוואי מהדור הישן מכיר את העץ הענק שברחוב שפירא. אומרים שהוא אחד העצים הכי עתיקים בארץ, בן יותר ממאה שנה, ולידו תוכלו למצוא כמעט תמיד תושב מקשיש עומד ומביט למעלה-למעלה. אף אחד לא מצפה לראות עץ כל כך גדול ומרשים באמצע רחוב ורגיל, מה שהופך אותו למיוחד אפילו עוד יותר. נקודה של פלא באמצע עיר. העלים המפוזרים בתחתית הגזע הלבן והחשוף מתמוללים באצבעות לניחוח לימוני ומספרים את הסיפור של המושבה כולה: ייבוא האיקליפטוסים לייבוש הביצות, האגדות על יואל משה סלומון והציפורים לאורך הירקון. אלה המיתוסים שגדלנו עליהם, והמציאות השונה לחלוטין באמת לא צריכה להרוס את הסיפורים היפים.
מה עוד עושים: רוצים לעצבן פתח תקוואי? פתחו איתו בשיחה על פלאפל. אם הוא אומר שהטוב ביותר הוא "חתוכה", תגידו לו "מרדכי". אם הוא אומר "פלאפל אלי", תחזירו לו ב"בחוכמה". מרכז העיר הוא המקום שאליו מגיעים כשרוצים פלאפל טוב, ולא תשכנעו אותי שיש טובים ממנו בארץ. אני אישה של חתוכה, וכל גיחה לרחוב שפירא מזמנת איתה הליכה קצרה למנה נוטפת טחינה בפינה של ההסתדרות.
מקורות הירקון
לא נתווכח על הגבול המוניציפלי של מקורות הירקון ואם הם נחשבים באמת לחלק מפתח תקווה, אבל כל מקומי מרגיש שזו פיסת הטבע האמיתית ששייכת לו. החלק של מקורות הירקון, שהכניסה אליו מאזור ירקונים, הוא באמת חתיכת נווה מדבר בתוך ים של אזורי תעשייה ובתי קברות. לתל אביבים יש את פארק הירקון או את הים, לנו יש את מקורות הירקון. כמובן שבתל אביב כל מה שצריך זה להרים את הראש ולראות כחול אינסופי, ופה צריך לשלם את מה שנדרש לכניסה לגן לאומי, אבל יש בו כל כך הרבה פנינים, טחנות קמח, צמחי מים ומבנים מעניינים – שהוא בהחלט אחד מהגנים הלאומיים הכי מוצלחים שיש.
אסף קמר קפץ בקיץ למקורות הירקון
(צילום: משי בן עמי, אבי חי)
מה עוד עושים: קחו את אהובי נפשכם להליכה ב"שביל הרומנטי", דרך יפהפייה מכוסה בצמחייה, שמובילה לבית הבטון. למה שנתרגש מבית מבטון, אתם שואלים? כי זה בית הבטון ראשון שנבנה בארץ, אי שם ב-1912. המבנה שימש בית משאבות מים לפרדסי פתח תקווה, ומזכיר לנו עוד פיסת היסטוריה שקרתה באדמה שלימים הצליחו לגרום לה להיות כל כך מושמצת.
האגם בפארק
התגלית הנהדרת ביותר של הסיור בפתח תקווה הייתה האגם היפה של העיר. כל מה שהתחשק לי הוא להצטייד בבקבוק יין ובחיבוק ולשכב למרגלות האגם בפארק ששוכן ליד הקניון. הפארק נקי, מזמין ומלא מתקני שעשועים. וכמו כל שאר הנקודות היפות של העיר, גם הוא לא ישחט אתכם בכסף. רוצים לשתות קפה בפארק? יאללה יאללה סעו לרמת גן, אצלנו מביאים שקיות בייגלה מהבית. ובמחיר של להישמע מתנשאת: יש בזה משהו אותנטי. פשוט הניחו נקודה יפה באמצע העיר, לא בשביל לקחת את הכסף שלכם, אלא בשביל שתפסיקו להגיד שהיא מעוררת רחמים. ואם לא תתחילו לחייך כשתיראו ברווזים משייטים על פני המים, אז אתם כנראה ציניקנים חסרי תקנה, וגם ככה העיר הזו לא בשבילכם. נדמה שבדיוק על מקומות כאלה שרה ריהאנה We Found Love in a Hopless Place.
מה עוד עושים: אין ויכוח שהקניון הכי טוב בארץ הוא הקניון השוכן לצד הפארק, "הקניון הגדול". יש בו את כל החנויות שתרצו בהן, מסודרות באופן נוח, קלות לשיוט.
גן החי
אחד הגיבורים הפתח תקוואים האהובים ביותר הוא ג'וני הקוף. הוא היה הסמל של ילדותנו, מלך הפאסון של מלאבס. לא הייתה שימפנזה יותר מגניבה ממנו בכל מדינת ישראל. האגדה מספרת שהוא מת מאיידס, כמו כל כך כוכב גדול בשנים ההן, וזכורה לי גם אגדה על הסיגריות שהוא היה מעשן, ובכל מקרה במותו הוריש לנו נוסטלגיה פתח תקוואית אמיתית. היום ניצב באזור יד לבנים גן חי מתוק וקטן, שאין בו קופי-אדם, אבל יש בו קופים קטנים, ציפורים שמתעופפות לידכם בחופשיות בתוך כלוב ענק, וכל מיני חיות שלא היו קיימות שאנחנו היינו ילדים, כמו למורים ומארות.
גן החיות, שהכניסה אליו תעלה לכם 25 שקלים אם אתם לא תושבי פתח תקווה, הוא פנינה מתוקה וקסומה, מקום מושלם לדייט ראשון. הוא נקי באופן מעורר השתאות, והסיבוב הקצר בו יזמן לכם מפגש מרגש עם שקנאים שמתקרבים קרוב-קרוב כדי לראות מי מגיע, וקופים שכל כך לא רגילים למבקרים שהם יסתכלו לכם ישר בלבן של העיניים. תביאו פיצה מ"דון פרדו", הפיצה הכי מוצלחת שיש לעיר הזו להציע, ושבו על ספסל בגן החי לדייט של אחר הצהריים. רק שימו לב שאף טווס לא חומס לכם איזה משולש.
מה עוד עושים: אזור יד לבנים שבו שוכן גן החי הוא הפארק האמיתי של פתח תקווה. הדשא הרחב, המתקנים – וטנקים שאפשר לטפס עליהם (כי מה יותר ישראלי מזה). אבל ביד לבנים שוכן גם מוזיאון, שהצליח לעשות לעצמו שם. שעות הפתיחה שלו די מצומצמות, אבל הוא מציע אמנות אמיתית.
