קרני שמש זהובות מלטפות את חולות המדבר הנצחיים של כפר הנוקדים, שממוקם בדרך שבין ערד למצדה. כ-200 גברים ונשים בגילאי 70-18 פורשים יחד זרועות וגב לעבר השמיים, מתייצבים בתנוחת הלוחם. אפילו החום המדברי לא משבש את האנרגיה הרוחשת בין המתרגלים. כולנו ממוקדי מטרה, נוכחים ברגע ונושמים עמוק. זה לא סתם שיעור יוגה. התחושה היא של טקס עתיק שמתרחש כאן ועכשיו, בלב המדבר הדומם. אלו רגעים עמוקים מאוד של קסם, של ריפוי, של התעלות רוחנית, רגעים שבהם עשרות לבבות מסתנכרנים יחד, נושאים תפילה לשלום ולהחזרת החטופים.
צלילים מרפאים שמופקים ממגוון כלי נגינה נדירים, מרחפים באוויר וממלאים את אוזנינו. המוזיקאי אורי יבור ולהקתו, כמו אלכימאים קדומים, מערבבים יחד תדרים לכדי שיקוי מרפא קולי, שתפקידו ללוות בלייב את תרגול היוגה שלנו. הצלילים חודרים עמוק אל תוך התודעה, מרגיעים כל תא ותא בגוף התשוש, הדואב, שמציין כעת שנה למלחמה הנוראה בתולדות ישראל.
על הבמה דמות של אישה נעה בקלילות. זאת נעמה הנגבי המרשימה, שנחשבת לאחת המורות המובילות בישראל בתחום היוגה-טנטרה. היא מובילה את הטקס היוגי בקולה השקט והבוטח. מילותיה מהדהדות בין הדיונות המדבריות, מחברות בין שמיים לאדמה, בין פנים לחוץ. כל מתרגל שקוע בעולמו הפנימי, ובה בעת מחובר לכל היתר בקשר בל יינתק. ולמרות שהמזרנים שלנו יחסית צמודים זה לזה, איש אינו פולש למרחב האישי של האחר. התרגול מתבצע בשתיקה מוחלטת. רק נשימות האוג'אי העמוקות, יחד עם תדרי הסאונד והוראותיה של המורה נעמה, מפרים את הדממה.
הקסם הזה התרחש ב"פסטיבל ישראל ליוגה", שהתקיים בסוף ספטמבר בפעם השמינית. הגעתי לפסטיבל במטרה לקחת נשימה, תרתי משמע, משגרת המלחמה המייגעת. אחרי שעוד ועוד חברות תעופה סגרו את שעריהן לקהל הישראלי, או עשו "ויברח" וחזרו למדינות המוצא שלהן, החלטתי לוותר על נסיעה לחו"ל בחגים, וגמרתי אומר שאת ההפוגה מההשגרה אעשה בישראל דרך הגעה לפסטיבל הזה.
פסטיבל ישראל ליוגה מצטרף לעשרות יוזמות של ריטריטים מקומיים, שפורחים בארצנו הקטנטונת מאז הקורונה. האירועים האלה מזמינים אותנו לקחת ברייק ממעגל היום-יום הסואן, ולעבור עם עצמנו מסע התפתחות פנימי, לעיתים רוחני, של גילוי עולמות חדשים, בלי שנצטרך להחתים דרכון ולחצות אוקיינוסים, או לשבת במשך שעות כשאנחנו לחוצים וחוששים, ולרפרש את האתר של חברת הנסיעות.
סדנת היוגה-טנטרה של נעמה, שלוותה בניגון חי של הצלילים המרפאים של יבור, היא סדנה אחת מתוך מעל 80 סדנאות שהוצעו לבחירת המתרגלים והמתרגלות שהגיעו לפסטיבל. כל סדנה ארכה כשעה וחצי, והתמקדה בזרם אחר מעולמות היוגה והמדיטציה: אשטנגה, ויניאסה, שיבננדה, קונדליני ועוד. כל הסדנאות הובלו על ידי מורים ומאסטרים ותיקים ליוגה, חלקם, כמו שאקטי מאי הנפלאה, כבר הספיקו ללמד דורות של מורים צעירים שמלמדים היום יוגה בכל רחבי המדינה. בין לבין, היו בפסטיבל גם הופעות של אמנים, טקסי סאונד-הילינג, וריקודי אקסטטיק דאנס אל תוך הלילה.
אחת המופיעות היא הזמרת אורקה, שהופיעה בלילה הראשון של הפסטיבל. אורקה כישפה את הקהל שהכיר כל מילה ומילה משיריה, והקדישה לחטופה כרמל גת, זיכרונה לברכה, את אחד משיריה האחרונים, מבקשת מהקהל להתפלל יחד איתה לשובם המהיר של החטופים.
בכפר הנוקדים שבו התקיים הפסטיבל, לא הייתה כמעט קליטה סלולרית. אורקה ידעה זאת, ואמרה: "דמיינו שכשתשחזרו הביתה ותפתחו את הטלפון, תקבלו הודעה שכל החטופים והחטופות חזרו הביתה בריאים ושלמים". אז חטופים חיים לא קיבלנו, אבל כן זכינו להתעדכן כבר בצהרי יום שבת על חיסולו של נסראללה. ללא ספק חדשות משמחות, אבל לא באותה מידה.
בטקס הפתיחה של הפסטיבל דיבר קורהה (יובל איטח), מי שמפיק אותו מיומו הראשון. גם הוא הקדיש את מילותיו לכרמל. "כשהתחלנו לעבוד על הפסטיבל השנה, קיווינו בכל ליבנו שכרמל גת תחזור כבר מהשבי", אמר. "לימים התברר כי היא נרצחה. קהילת היוגה של ישראל מחבקת את משפחתה של כרמל ומקדישה לה את האלטר הזה, מקדש קטן שנמצא ברחבת התרגול המרכזית".
האהבה של כרמל גת ליוגה הפכה את קהילת היוגה למעורבת ישירה בהפגנות למען שחרור החטופים. סצנה שהתרחקה מכל שיוך פוליטי כמו מאש בשדה קוצים, ומושתתת על רוחניות והתפתחות עצמית, הפכה פתאום לחלק מהאירועים החדשותיים של ישראל
כרמל גת נחטפה לעיני אביה שניצל מהטבח בבארי. אימה כנרת נרצחה. כרמל הייתה סטודנטית לריפוי בעיסוק, וימים ספורים לפני השבת השחורה היא חזרה מטיול של שלושה חודשים בהודו. עד להיוודע על הירצחה, קיבלה משפחתה אותות חיים מחטופים וחטופות שחזרו משבי חמאס, שעל פי עדויותיהם, כרמל העבירה להם בשבי שיעורי יוגה ומדיטציה, שנועדו להרגיעם ולהקל במעט על סבלם. האהבה של כרמל ליוגה הפכה את קהילת היוגה למעורבת ישירה בהפגנות למען שחרור החטופים. סצנה שהתרחקה מכל שיוך פוליטי כמו מאש בשדה קוצים, ומושתתת על רוחניות והתפתחות עצמית, הפכה פתאום לחלק מהאירועים החדשותיים של ישראל.
מעל אלף איש הגיעו לפסטיבל הזה, בשבוע שבו לא היה ברור כיצד חיזבאללה תגיב לחיסולים הממוקדים ולפרשת הביפרים המתפוצצים. בלב הסערה, שהיא חיינו בשנה האחרונה, אלף נשמות התכנסו יחד כדי לתרגל יוגה, תורה שבמהותה מתפללת לשלום ולהפחתת הסבל בקרב כל היצורים הברואים. התחושה בסדנאות השונות הייתה של מחאה שקטה ורועמת כאחת, שנעשית לא בכוח הנשק אלא בכוחה של רוח נקבית ומנחמת, שקוראת למציאות חדשה, טובה יותר, מציאות של גשר שניצב מעל תהום של שנאה, קיטוב, חרדה ופחד. במובן הזה, כל הפסטיבל עצמו הרגיש לי פוליטי. לא פוליטי במובן המפלגתי של המילה, אלא פוליטי במובן האקטיביסטי של חתירה לשינוי, לריפוי, ליצירת תפילה המונית של תקווה ורצון שפשוט יהיה פה טוב יותר.
ליד אוהל הקייטרינג, אני פוגשת את המפיק קורהה, מי שיזם והגה את האירוע, ואת שותפתו האמנותית, תמר עדי, שאחראית על קביעת התוכן המקצועי והחווייתי בפסטיבל. "עד הרגע האחרון לא ידענו מה יהיה", אומר קורהה. "אחרי מבצע הביפרים, כשהבנתי שקורה עכשיו משהו מאוד דרמטי ומאוד חדשותי, מיד חוויתי בהלה באשר להאם הפסטיבל הזה בכלל יוכל לצאת לפועל. אני גם מדבר עם חבריי המפיקים - כולם מרגישים את זה. כשיש אירועים כל כך דרמטיים, אנשים נדבקים למסך והם כבר לא בווייב של 'בוא נקנה כרטיס', כי מי יודע מה יקרה בשבוע הבא".
קורהה משתף אותי שהוא עובד בתוך מרחב של חוסר ודאות לאורך כל השנה האחרונה. "ה-7 באוקטובר ביטל לנו את פסטיבל 'אימג'ן' שאני גם מפיק יחד עם איתי פומיק גולדשטיין, והיה אמור לקרות בין ה-19 ל-21 באוקטובר. מה גם שחלק מהקהל שלנו היה ב'נובה'. חלקו נרצח, חלקו נחטף, חלקו אסף טראומות לשאר החיים. במשך 120 הימים הראשונים של המלחמה לא הפקתי אף אירוע, ביטלתי הכול. גם עלתה שאלה מוסרית - איך אנחנו יכולים להפיק אירועים בזמן שאנשים ככה מתים וכולם באבל, אז איך אתה עושה משהו שמח?
"היה קיפאון נורא ברור, פתחנו חמ"ל זיכויים מטורף. רק כשהמלחמה עברה לשלב הפחות עצים שלה, הרגשתי שאני יכול לחזור ולהפיק דברים. כלומר, באיזשהו שלב זה דווקא הרגיש שזה הדבר הנכון לעשות. בינואר 2024 חזרתי להפיק ומאז אני עובד בתוך חוסר הידיעה הזה. האמת היא שעד עכשיו, למרות הבלאגנים, הצלחנו לקיים פסטיבלים, ובינתיים הכול קורה לפי התוכנית. הכול בתפוסה כמעט מלאה לחלוטין".
איך אתה מסביר שלמרות הדיכאון מהמצב והחשש משינויים בהנחיות של פיקוד העורף אנשים עדיין יוצאים לפסטיבלים ולריטריטים ומחפשים לעצמם איים מקומיים של חופש?
"היה משהו חזק במיוחד באירועים השנה. לאנשים יש רעב וצורך מאוד גדול לחפש לעצמם קצת חופש. הם צריכים את זה יותר מאי פעם - לפגוש חברים, לרקוד רגע, להירגע מכל מה שקורה. לצאת למדבר לשלושה ימים ולא להיות בבית, זה כמו אוויר לנשימה. זה מרחב מוגן אמיתי, וזאת גם התעלות רוח שממלאית מצברים".
"אנחנו חיים חיים מופרדים, וכל אחד במרוץ שלו ובעניין שלו מנסה לסגור את החודש, והפסטיבלים או ההתכנסויות האלה הם הזדמנות לעצור רגע את המרוץ. מאוד קל בתקופה שבה אנחנו נמצאים להיכנס לחרדות, לאבד את הסנטר ולאבד את הפוקוס, לשכוח את הנשימה ולהיבהל, ויוגה מאוד עוזרת לך להתקרקע, לנשום, לחזור לגוף, להיות נוכח, לפרוק מתחים, להכניס את עצמך ליותר איזון. כשהקמתי את הפסטיבל ב-2016, לא הייתה בארץ כמות כזאת של שיעורי ומתרגלי יוגה. התחום הזה ממש הכפיל את עצמו בישראל מבחינת פופולריות".
תמר עדי מלמדת כבר 21 שנה יוגה, ואחראית על קביעת התוכן המקצועי והחווייתי בפסטיבל. "זה הפסטיבל השמיני שלנו", היא אומרת. "הייתה לנו שנה הפסקה בקורונה, אבל מלבדה אנחנו עובדים רצוף, ובעצם מההתחלה הבנו שזה הולך להיות אירוע שהוא פחות פסטיבלי באופיו. כי למרות שהוא נקרא 'פסטיבל ישראל ליוגה', אין בו קראחנה כמעט, ויש בו המון תוכן מעמיק. מההתחלה גם כיוונתי גבוה ממש, והבאתי את המורים הכי בכירים בארץ, מורים שיש להם קורסים למורים, עם ותק של מינימום שבע שנים ביוגה. יש משהו כמו 15 מורים בכירים שממש הולכים איתי מהשנה הראשונה של הפסטיבל, ובשאר אני מגוונת".
קורה, אמרת בנאום הפתיחה של הפסטיבל שממש ציפיתם שכרמל תישאר בחיים ותגיע לפסטיבל הזה. זה היה מאוד מרגש, ההתייחסות הזאת.
"ביום היוגה הבינלאומי שחל ב-21 ליוני, הפקנו יום כינוס בגבעת חביבה, והשארנו מזרון תרגול לכרמל. גם הפעם תכננו לעשות את זה, ואז קיבלנו את הבשורה המורה. חשוב לנו לא לדחוק את זה הצידה, אלא לתת לזה מקום ובצורה מאוזנת".
תמר: "הקהילה של היוגה ממש חיבקה את כרמל, ותרגולים שהוקדשו לה התקיימו בכל יום שישי ברחבי הארץ (כולל התארגנות קבועה ברחבה של מוזיאון תל אביב לאמנות, הצמוד לכיכר החטופים, ל"ש), עד הראשון לספטמבר שפירק אותנו. בנוסף לאזכור של כרמל, הקדשנו השנה גם אוהל תרגול לנכד של שמעון פרס, אסף ולדן ז"ל, שהתאבד לפני חמש שנים. אסף היה תלמיד יוגה שלי במשך 12 שנים. לפני שהוא התאבד, ממש ככה שבועיים לפני, הוא התקשר אליי ואמר, 'אולי תעשי בפסטיבל היוגה מתחם שהוא רסטורטיבי, שבאים אליו רק כדי לנוח, בלי הנחיה, רק עם ציוד יוגה', ואמרתי לו, 'וואי, זה רעיון מבריק'. ואז הוא הלך והוא השאיר אותי עם הרעיון הזה, ומאז אני עושה מתחם לזכרו, זה המתחם הרסטורטיבי", שכל מי שבפסטיבל יכול לגשת אליו, לנוח ולתרגל, בלי הלחץ שמסביב.
אני נפרדת מקורהה ומתמר ונעה לעבר הסדנה שחותמת את הפסטיבל, ונקראת "אשטנגה יוגה כתרפיה". מעביר אותה המורה הוותיק בן חרובי. אני בוחרת אותה על פני סדנאות רכות יותר, כי בא לי לתת את כל מה שיש לי בסדנה האחרונה, רגע לפני שמקפלים. חרובי מלמד אותנו איך להכניס את הבטן בצורה שתקל על תנוחות האשטנגה השונות, ותעזור לנו לגייס את ה"בנדות" – אותם "מנעולים" שאחראים על מרכזי האנרגיה הגופניים שלנו, ומוודאים שהאנרגיה שלנו לא תדלוף למטה. זאת הייתה שנה קשה למדי, אולי הקשה בתולדות המדינה. קל מאוד לאבד אנרגיה בתוך כל הכאוס הזה, וכולנו צריכים וצריכות לגייס את הבנדות הפנימיות שלנו, לקחת את כל מה שעוד נותר לנו, ולבחור בפראנה, באנרגיית החיים שהיא החוסן האנושי שלנו, בתקווה שימים טובים, בריאים וחופשיים יותר לפנינו.
