"ירושלים עיר נמל על שפת הנצח, ונציה של אלוהים". בדימוי היפהפה הזה מתאר המשורר יהודה עמיחי את ירושלים שבה חי את מרבית חייו. זו העיר שחודרת למילים שלו ונופיה המשתקפים בשיריו מקבלים דרכם משמעות חדשה. מספרים שרבי שמואל הנגיד אמר שאדם שכתב 5,000 שירים ואף אחד מהם לא על ירושלים איננו משורר, אבל אדם שכתב אפילו שיר אחד ויחיד בחייו על ירושלים - אפשר לכנות אותו משורר. ועמיחי הוא בהחלט משורר. הראשון מבין משוררי דור המדינה שזכה בפרס ישראל, ושבשירתו יצר מהלך חדש בשירה העברית והביא לשינוי מהפכני על ידי צירוף בין חומרים פיוטיים לחומרים השאובים מהיום יום.
יום ירושלים יצוין השנה בסדרת אירועים למשך שבוע תחת השם: "ירושלים שלי", שיתקיימו ברחבי העיר בין 29 במאי ל-2 ביוני ביוזמת משרד ירושלים ומורשת ובתמיכתו, ובשיתוף עיריית ירושלים והרשות לפיתוח ירושלים. האירועים יעמדו בסימן 55 שנים לאיחוד העיר. במהלך השבוע מתקיים גם מרתון הסיורים של יד יצחק בן-צבי, עם 170 סיורים במחיר במחירים סמליים. יצאנו לאחד מהם עם המדריכה ענת הופמן בשתי שכונות שבהן נהג עמיחי להסתובב ובאחת מהן אף גר, משכנות שאננים וימין משה, וניסינו לדמיין מה ראה ואיך חווה את העיר דרך השירים שהותיר.
משכנות שאננים: טחנה בזמן
"הטחנה הַזֹּאת מֵעוֹלָם לֹא טָחֲנָה קֶמָח. הִיא טָחֲנָה אֲוִיר קָדוֹש וְצִפֳּרֵי
גַעְגּוּעִים שֶל בְּיַאלִיק. הִיא טָחֲנָה מִילִּים וּזְמַן טָחוּן, הִיא טָחֲנָה
גֶּשֶם וַאֲפִילוּ פְּגָזִים, אֲבָל הִיא לֹא טָחֲנָה קֶמַח מֵעוֹלָם.
עַכְשָו הִיא גִּלְּתָה אוֹתָנוּ, וְטוֹחֶנת אֶת חֲיֵּינוּ יוֹם יוֹם,
לַעֲשוֹת מֵאִתָּנוּ קֶמַח שָלוֹם, לֶאֱפוֹת מֵאִתָנוּ אֶת לֶחֶם הָשָּלוֹם לַדּוֹרוֹת הַבָּאִים".
בשכונת משכנות שאננים עומדת טחנת הקמח המיתולוגית. זו השכונה היהודית הראשונה שהוקמה מחוץ לחומות ב-1860, ושמה מעיד כמה היה מפחיד אז לצאת אל מחוץ לחומה שהעניקה את תחושת הביטחון. לפני הקמת השכונה ב-1857 בנה משה מונטיפיורי, שיזם את הקמתה, את טחנת הקמח - כדי לעודד יצרנות ולאפשר טחינת קמח בצורה קצת יותר זולה, והטחנה מקשטת עד היום את הנוף הירושלמי. עמיחי, שחי ממש לא רחוק, רואה אותה כמעט מדי יום והיא השתלבה בשיריו; באחד מהם הוא אף מדמה את אימו לטחנה שהוא רואה מחלונו ("כמו טחנת רוח ישנה, תמיד שתי ידיים מורמות לצעוק אל הרקיע, ושתיים מורדות להכין פרוסות"). אך עמיחי לא ממש מדייק כשהוא כותב שהיא לא טחנה קמח מעולם. הטחנה עבדה כמה עשרות שנים, נעזבה וחודשה וכיום פועלת במקום עמדה של יקב ירושלים ואפשר להגיע ולטעום את היינות המצוינים ולסייר בין הבתים ההיסטוריים שבשכונה.
ימין משה: שכונת רפאים ציורית
"לָמָּה יְרוּשָלַיִם תָּמִיד שְתַּיִם, שֶל מַעְלָה וְשֶל מַטָּה
וַאֲנִי רוֹצֶה לִחְיוֹת בִּירוּשָלַיִם שֶל אֶמְצַע
בְּלִי לַחְבֹּט אֶת רֹאשִי לְמַעְלָה וּבְלִי לִפְצוֹע אֶת רַגְלַי לְמַטָּה.
וְלָמָּה יְרוּשָלַיִם בְּלָשוֹן זוּגִית כְּמוֹ יָדַיִם וְרַגְלַיִם,
אֲנִי רוֹצֶה לִחְיוֹת רַק בִּירוּשָל אַחַת, כִּי אֲנִי רַק אֲנִי אֶחָד וְלֹא שֲנַיםִ".
ירושלים היא עיר של ניגודים, של קדושה ושל חול, עיר עתיקה ועיר חדשה, בין המדבר לקור ההררי, כמו לא מסוגלת להחליט. ולמה ירושלים תמיד שתיים? עמיחי רואה את העיר מתחדשת ונושמת אבל רגליה ושורשיה נטועים אלפי שנים בעבר, וכך היא גם באה לידי ביטוי בשיריו כשהוא מביט מחלונו בשכונת ימין משה.
אבל השכונה המטופחת היום מסתירה כאב גדול מהעבר. ימין משה שהוקמה ב-1891 כחלק מתהליך היציאה מן החומות, ננטשה במלחמת השחרור, ואז יושבה מחדש על ידי עולים מטורקיה ומכורדיסטן שחיו במרחק של כמה מאות מטרים מהצלפים הירדניים. לאחר איחוד שני חלקי העיר בתום מלחמת ששת הימים, הפכה פתאום ימין משה משכונת ספר לשכונה במרכז העיר ובמיקום נפלא, מול חומות העיר העתיקה. אז החליטה הממשלה להפוך אותה לשכונת אמנים, אקדמאים וסופרים ומי ששילם את המחיר היו אותם תושבים אמיצים, טורקים וכורדים. ב-1968 אולצו העולים מהמזרח להתפנות בניגוד לרצונם, לרוב תוך מתן פיצוי עלוב. את העולים החליפו אמנים ומשפחות אמידות שלערך בתיהם היום קשה להצמיד תג מחיר.
כתב אחד הדיירים (מתוך: ימין משה - פרופ' יפה): "פנו אלינו בשנת 1966 וביקשו מאיתנו לעזוב את השכונה תמורת קבלת דירות במקום אחר. השיטה הייתה לתת לכל מפונה 3,000 לירות ולהכניסו לדירה, שעם הזמן הדייר יצטרך לשלם את המשכנתא לדירה החדשה. נתנו למפונים דירות בשכונות עוני אחרות כמו הקטמונים ושכונת שמואל הנביא, ובמקום לשפר את המצב, הכניסו אותם לצרות חדשות. הוצאת הדיירים מהשכונה הייתה מבצע צבאי שלם. הבטיחו לאנשים הבטחות והאנשים היו תמימים, לא היה להם ניסיון במשכנתאות וחשבו שקיבלו דירה טובה, עד שלבסוף התברר להם עד כמה היו טיפשים".
רבים מבעלי הדירות בשכונה כיום הם זרים המתגוררים רוב השנה בחו"ל, והשכונה היפה היא מעין "שכונת רפאים" שנעים להסתובב בין סימטאותיה אך חסרה בה האנרגיה של מקום מלא-חיים.
הדגל הסקוטי: הכנסייה לזכר חללי הוד מלכותה
"הדגל הסקוטי מול ביתי על הגבעה
מראה לי את כיוון הרוח, מזרח או
מערב או מאין אני בא...".
מול בית עמיחי בשכונת ימין משה ניצבת הכנסייה הסקוטית, כנסייה חצי שחורה-חצי לבנה עם כיפה לבנה שמעליה מתנוסס דגל הכחול והלבן. הכנסייה נבנתה לפני כ-100 שנה על ידי הבריטים כדי להנציח את החיילים הסקוטיים שנפלו במלחמת העולם הראשונה. בבנייה השתמשו באבן שסופחת לחות ומשחירה בחלקה כדי שהכנסייה תיראה עתיקה, בדיוק כמו הטירות בסקוטנלנד. הכנסייה, הקרויה על שם הקדוש סנט אנדריוס, אחד מ-12 השליחים.
עמיחי רואה את הכנסייה מדי יום וכותב: "הדגל הסקוטי צלב לבן מלכסן על רקע כחל, צלב שנפרד שוב מדגל הממלכה המאוחדת וניתק מן הצלבים האחרים, כמו שנפשי לפעמים ניתקת משאר גופי. אני אוהב את החופש הזה הזמני, את אושר הניתוק. הדגל הסקוטי מול הר ציון וביניהם בעמק בני אדם בשלבים שונים של ויתור, שקיבלו את הדין בלי לדעת, דין שמיים ודין הארץ, דין דעת טוב ודין דעת רע, דין דין דין מצלצל הפעמון של הכנסייה על הר ציון, ומולו הדגל הסקוטי, שקט ומשקו מלא תקוה".
- הכניסה לכנסייה בימי השבוע פרט ליום ראשון בשעות 22:00-12:00.
גיא בן הינום: זיכרונות מהקו הירוק
"התבואי אלי הלילה
כבסים כבר יבשו בחצר
מלחמה שאף פעם לא די לה
היא עכשיו במקום אחר.
וידענו היטב כי הגבול
הוא קרוב ואסור לנו שם".
ימין משה הצופה אל חומות העיר העתיקה הייתה במשך שנים שכונת ספר ומתחתיה משתרע גיא בן הינום. כאן - ממש בלב העיר - הטבע נוכח. אפשר לטפס על מצוקים, לראות רקפות וכלניות, לטייל בין טראסות ועצי זית ולבקר במערות קבורה בנות אלפי שנים. בגיא, שקיבל את השם הנוראי "גיא בן הינום" (הגיהינום), עבר קו הגבול הזמני: הקו הירוק שחילק את העיר בין מזרח למערב ובמרכזו שטח מפורז (בין ישראל לבין ירדן) עד ל-1967. 19 שנה הייתה העיר מחולקת והעולים החדשים שגרו בימין משה סבלו מדי יום פגיעות ויריות שהקשו עליהם לנהל חיים נורמליים. מתוך הקרבה, ציונות ונחישות הם נאבקו כדי להישאר. קרוב-קרוב לעיר העתיקה, הושט היד וגע בה.
עמיחי גר באותה תקופה בשכונת אבו טור, שממש חולקה על ידי הקו ואת העיר המחולקת הוא מתאר ברבים משיריו. לאחר מלחמת ששת הימים ואיחוד העיר - לצד מצעדי הניצחון והתרגשות - הוא דווקא מתגעגע לירושלים שהיתה:
"תשע-עשרה שנה הייתה העיר מחולקת, כמשך חיי אדם צעיר שאולי נפל במלחמה.
אני זוכר בגעגועים את השלווה ואת הגעגועים. משוגעים היו עוברים את הגדר החוצה,
אויבים פרצו אותה, אוהבים ניגשו עדיה ובדקו אותה,
כמו לולייני קרקס הבודקים את הרשת
לפני קפיצתם הנועזת...
חזרה הגבירה השלמה והרועשת
עם הזהב והנחושת והאבנים
לחיים שמנים וחוקיים. אבל אני לא אוהב אותה, אני זוכר לפעמים את השקטה."
גן בלומפילד: מערת הקבורה המסתורית
"מי לא סידר את השולחן?
מלכים ומצביאים וגם נביאים
ששיחקו בקוביות על ירושלים השולחן
ואחר כך פיזרו על כל העולם.
מי, פעם, ראה את ירושלים עירומה?
אפילו ארכיאולוגים לא ראו.
כי מעולם לא התפשטה עד הסוף.
תמיד לבשה בתים חדשים
על הבלויים והנקרעים והנשברים."
אחת התצפיות הכי יפות על מגדל דוד היא מגן בלומפילד הגובל בשכונת ימין משה. הגן עצמו יפהפה, עם משטחי דשא רחבי ידיים, עצים המצלים כראוי וספסלים שעליהם אפשר לנוח ולהרגיש את הבריזה הקרירה.
אבל הגן גם מחביא סוד עתיק. בסוף המאה ה-19 נתגלו בו שתי מערות, אחת מהן עם אבן גולל עגולה וגדולה שנועדה לסגור את הפתח. אף אחד לא יודע בוודאות מי נקבר במערות המפוארות מתקופת בית שני, ואחת ההשערות היא שמדובר בבני משפחתו של הורדוס.
אחרי שנתיים ארוכות של קורונה אפשר שוב לראות תיירים המסתובבים בין שבילי הגן הקסום ומזכירים את אחד השירים היפים של עמיחי.
פַּעַם יָשַׁבְתִּי עַל מַדְרֵגוֹת לְיַד שַׁעַר בִּמְצוּדַת דָּוִד, אֶת שְׁנֵי הַסַּלִּים
הַכְּבֵדִים שַׂמְתִּי לְיָדִי. עָמְדָה שָׁם קְבוּצַת תַּיָּרִים סְבִיב הַמַּדְרִיךְ
וְשִׁמַּשְׁתִּי לָהֶם נְקֻדַּת צִיּוּן. "אַתֶּם רוֹאִים אֶת הָאִישׁ הַזֶּה עִם
הַסַּלִּים? קְצָת יָמִינָה מֵרֹאשׁוֹ נִמְצֵאת קֶשֶׁת מִן הַתְּקוּפָה הָרוֹמִית.
קְצָת יָמִינָה מֵרֹאשׁוֹ." "אֲבָל הוּא זָז, הוּא זָז!" אָמַרְתִּי בְּלִבִּי:
הַגְּאֻלָּה תָּבוֹא רַק אִם יַגִּידוּ לָהֶם: אַתֶּם רוֹאִים שָׁם אֶת הַקֶּשֶׁת
מִן הַתְּקוּפָה הָרוֹמִית? לֹא חָשׁוּב: אֲבָל לְיָדָהּ, קְצָת שְׂמֹאלָהּ
וּלְמַטָּה מִמֶּנָּה, יוֹשֵׁב אָדָם שֶׁקָּנָה פֵּרוֹת וִירָקוֹת לְבֵיתוֹ.
