במשך ארבעה ימים תמימים בשבוע שעבר נפתחו ארובות השמיים. לפרקים נדמה היה שכל העננים נאספו, התפקדו למספרי ברזל, ובבת אחת דאגו למלא את מכסת הממטרים השנתית. כשהתעוררתי בלילה למשמע הרעמים ומצאתי את כלב הבית מצטנף ברעד בחדר הארונות, ידעתי שכשיסתיים הגל הנוכחי נקבל תצוגת טבע עוצרת נשימה, וכך אכן היה: כשהשמיים התבהרו, ניתן היה להבחין בשלוליות הרבות שנקוו, בעופות המים שהגיעו לרחוץ בהן, בהשתקפויות פוטוגניות ובעננות נהדרת.
זרימה בנחל השופט
(צילום: טל-זהרה לביא)
16 שנים גרתי במועצה אזורית מגידו, וגם היום – חמש שנים לאחר שהתמקמנו בסביבה אחרת – אני מוצאת את עצמי שבה אליה שוב ושוב, בעיניים פקוחות לרווחה שבוחנות את חילופי העונות במרחביה, כשעל כולן מנצח החורף: פטריות ביער גחר, השתקפויות במאגר גלעד, רקפות בכניסה לקיבוץ דליה.
בעוד חודש, אני יודעת, יתכסה עמק השלום בכלניות בכל הצבעים, חודש לאחר מכן יפרחו התורמוסים הסגולים ברמות מנשה, ובין לבין אצלצל למוסטפה הרועה ואצא לצלם את עדר הכבשים שבמושבה יקנעם, שעובר מעמק השלום לרמות מנשה ומשם ליקנעם לתקופת החורף עד תום הגשמים וחוזר חלילה.
ערפל הוא אחת ממתנות החורף. הוא עוטף את הכול בשקט רך, משאיר מקום לדמיון ולצילומים שמשתנים בכל רגע או סתם להתבוננות אינסופית בלב מתרחב.
בשישי האחרון, לאחר הגשמים האחרונים שהבטיחו מאגרי מים שוצפים, נאספנו שלושה חברים עם מצלמה בהצלב, עיניים נוצצות וכמה שכבות שיעטפו אותנו מפני הקור. הוביל אותנו אייל בן חיים, חבר יקר, תושב יקנעם, שמכיר את כל פינות החמד ברחבי המועצה, וביחד עם רכב השטח שלו מוביל אותנו לסיור של יודעי-דבר בחצר האחורית שלו.
נסיעה שקטה מנקודת המפגש הקבועה בתחנת דור הזורע לעבר היעד בדרך חדשה שנסללה בשנים האחרונות ולאחרונה נפתחה לציבור, נסענו בתוך מעבה של ערפל שעטף את הרכב והבטיח שמחות טרם-זריחה.
בטמפרטורה של 4 מעלות (שהרגישו לפרקים כמו 4-) הגענו לעמק השלום בשעה שבה אנשים הגונים נמים את שנתם. רועדים מקור המתנו לזריחה שבוששה להפציע. ב-07:10, כשכבר נכנסנו חזרה לרכב המחומם, קרן אור גדולה שטפה באחת את השדה ועליו שני הברושים המוכרים, וכדי לפצות על הכפור העז - שרטטה עבורנו כוכבים מדויקים בין הצמרות. מיד זינקנו חזרה מן הרכב ובאצבעות צפודות הקלקנו לעבר העמק העטוף ערפל שקרני שמש עולות אט-אט ומאירות אותו ואת אגלי הטל שנקוו על האדמה הרטובה תחתינו.
משם לחניון חרובים שבעוד שעות ספורות יתמלא עד אפס מקום, אבל כעת הוא ריק כמעט לחלוטין. צעדנו במסלול המונגש שהתחדש, בין מפלים קטנים, כששאון המים ליווה את הטיול.
לפני שנים לא מעטות נהגתי להגיע לכאן עם הקטנים משכימי הקום. עלינו על רכב הגולף ונסענו היישר אל הנחל דרך מעיין אמי ובית הקברות של קיבוץ הזורע, בדרך כורכר לא מוסדרת, לשעתיים של חסד בעוד סיר הג'חנון הריחני מסיים את זמן האפיה הנדרש לו לקראת ארוחת השבת. היום התהפכו היוצרות, ובעוד המתבגרים ישנים עד שעות הצהריים - אני מנצלת את השעות בהן האור רך, ויוצאת החוצה, לצפות בארץ כשהיא מתעוררת.
צעדנו לאורך התוואי עד למפל הגדול השוצף ומשם לשני הגשרים שמעבר להם המערה שהכינוי שלה – "המערה השחורה" – מסגיר את סיפורי המדורות שהספיקו לצבוע את תקרתה בפיח.
הערפל עדיין היה שם, מהפנט, ואנחנו מצאנו את עצמנו מצלמים ובוהים חליפות. רוכבי אופניים חלפו על פנינו, חוצים את הגשר, ממשיכים לעמק השלום, מברכים אותנו בבוקר טוב ובשבת שלום. אנחנו המשכנו לרמות מנשה וירדנו משם למסלול קליל בנחל שלף. היום הסתיים בשקיעה מוקדמת ממצפור אוכברג. השמש ירדה, כתומה ויפה, אל בין שדרת העצים וסגרה עבורנו יום עתיר שמחות.
הטבע, אנחנו מגלים שוב ושוב, מוציא מכולנו את הטוב ביותר שלנו, וחרף החדשות שמאיימות לכלות כל פרץ של שמחה, אנחנו שוב מגלים שכמה טוב שיש במה להתנחם: בזריחות, בשקיעות ובמים רבים שממלאים את המאגרים ואת הלבבות. ובערפל, אין כמו ערפל. ככה פותחים את סוף השבוע ומקבלים פני שבת, עם טעם של עוד מאחת המועצות היפות ביותר בארץ.
