בכמה מבתי הכנסת העתיקים שנבנו בארץ בתקופה הביזנטית נמצאו פסיפסים שבהם בולט גלגל המזלות – דימוי ציורי ששימש את האסטרונומים הקדומים למיפוי השמיים, כאשר כל אזור קיבל את שמו בהתאם לצורה שיוצרים הכוכבים שנראים בו על ידי חיבור קווים דמיוניים ביניהם. הפסיפסים היפים ביותר נמצאים בבתי הכנסת העתיקים שבאתרים ציפורי, חמת טבריה ובית אלפא – ומומלץ לבקר בהם כדי לראות זאת ולהעשיר את חוויית הטיול.
ההתאמה בין חודשי השנה לבין המזלות האסטרולוגיים, שהשתמרה עד היום, היא למעשה נגזרת של גלגל המזלות הקדום. כל מזל נקבע בהתאם לצורת קבוצת הכוכבים הנראית במהלך הלילה – בתקופה שבה סברו שזו השמש שמקיפה את כדור הארץ, ולא הפוך – למשל קבוצת האריה, הטלה, הדגים, המאזניים וכדומה. התקופה שבה נראית כל קבוצת כוכבים נמשכת כ-30 ימים, בעונה קבועה, ובאורך יחסית מקביל לסיבוב הירח.
אז איך ומתי נכנס גלגל המזלות גם אל לוח השנה העברי ואל בתי הכנסת?
בתקופות קדומות היה מקובל בארץ לוח שנה המבוסס על תנועת הירח ועל העונות החקלאיות. עדות ללוח שנה שכזה קיים ב"לוח גזר" מהמאה ה-10 לפני הספירה, שהתגלה בתל גזר בשנת 1908, ובו רשימה באלפבית עברי קדום של שמונה ירחים (חודשים) המתכתבים עם פעולות החקלאי בשדה. למשל – ירח האסיף, ירח הזריעה וכו'.
את שמות 12 החודשים העבריים המוכרים לנו כיום הביאו איתם גולי בבל כשחזרו לארץ בתקופת בית המקדש השני. השמות הללו גובשו בבבל והם הושפעו מלוח השנה הבבלי – נִיסַנֻ, אַרֻ, סִמַנֻ, דֻּמֻזֻ, אַבֻּ, אֻלֻלֻ, תִּשְׁרִתֻּם, סַמְנֻ, כִּסְלִמֻ, טֶבֶּתֻּם, שַׁבַּטֻ, אַדַּרֻ.
בלוח השנה הבבלי היה מוצמד לכל חודש גם מזל אסטרולוגי, וסימנים אלו הוצמדו בהתאמה גם לחודשים העבריים. בנוסף ל-12 החודשים נהוג היה גם לחלק את השנה לארבע תקופות – עונות: תקופת תשרי (סתיו), תקופת טבת (חורף), תקופת ניסן (אביב) ותקופת תמוז (קיץ).
בתקופה הביזנטית, ובעיקר במאות ה-5 וה-6 לספירה, הוקמו ברחבי הארץ בתי כנסת רבים, מהם נתגלו כ-130. בשמונה מתוכם נמצא באופן מובהק פסיפס ובו מוטיב גלגל המזלות – חוקוק, ציפורי, עוספיה, ואדי חמאם, חמת טבריה, בית אלפא, סוסיא ונערן.
"הגלגל מתואר בהם בצורה די דומה – הליוס אל השמש במרכז, סביבו 12 המזלות, ובארבע הפינות דמויות של תקופות השנה המיוצגות על ידי נשים", מסביר ד"ר דרור בן יוסף, ממונה מורשת מחוז צפון ברשות הטבע והגנים. "השילוב של הליוס הוא כבר השפעה יוונית-הלניסטית, ונראה שהשימוש במוטיב זה לא היה מאוד נפוץ ונעשה לרוב בקהילות יהודיות עשירות ובעלות צביון פלורליסטי יותר".
לדברי ד"ר בן יוסף, "מרכזיותו של הליוס אל השמש אכן מעוררת פליאה כאשר מדובר בקהילות יהודיות, וטרם נפתרה חידת הכנסתו ללב בתי הכנסת הללו. ככל הנראה חלק מהיהודים באותה העת לא ראו בכך עבירה על האיסור שבעשרת הדיברות – אלא אלמנט עיטורי בלבד".
"רצפות בתי הכנסת בתקופת המשנה והתלמוד, שעוטרו במרבדים של פסיפסים מרהיבים, מספקים לנו עדות מרשימה על יכולתם של אמני הפסיפס בעת העתיקה לתאר בעזרת עשרות אלפי אבנים צבעוניות וקטנות דמויות אדם, בעלי חיים, צמחים, נופים, סמלים וכתובות – וביחד להרכיב מעין פאזל המגלם בתוכו ערכי מורשת ותרבות בעלי משמעות אומנותית, טכנולוגית, מדעית והיסטורית", מוסיפה אורית בורטניק, מנהלת אגף ארכיאולוגיה ומורשת ברשות הטבע והגנים. "הצגת הפסיפסים למבקרים באתרי המורשת כרוכה בתשומת לב קפדנית, בשימור ובהגנה עליהם – בשל רגישותם וחשיבותם הרבה לחקר תולדות העבר. אחת הדרכים לסייע לנו לשמור עליהם, היא להימנע מלדרוך עליהם, או לשפוך עליהם מים", היא מדגישה.
אז לאן כדאי להגיע בטיול?
גן לאומי ציפורי
ציפורי הייתה בירתו המפוארת של הגליל כבר מתקופת הכיבוש הרומי, בשנת 63 לפני הספירה, וכונתה "פאר הגליל כולו". במאה השנייה לספירה העביר אליה רבי יהודה הנשיא את הסנהדרין, ובה גם נחתמה המשנה. גם הנוצרים מייחסים לעיר חשיבות משום שעל פי המסורת הנוצרית התגוררו כאן הוריה של מרים (מריה), אימו של ישו.
אוכלוסיית העיר הייתה מעורבת, והיא הייתה מרכז רוחני יהודי שתושביו לא נטלו חלק במרד הגדול נגד הרומאים. באמצע המאה השלישית, בעקבות העתקת מושב הסנהדרין לטבריה, איבדה ציפורי את מעמדה כבירת הגליל – אך נראה שהמשיכה להיות מרכז יהודי חשוב עד המאה החמישית, עת גדלה בה הקהילה הנוצרית והייתה מרכיב ניכר באוכלוסייתה. בתקופה זו נוצרה רצפת הפסיפס בבית הכנסת עם גלגל המזלות והליוס אל השמש. על היות העיר מרכז נוצרי מעידים באתר שרידי הכנסיות מהתקופה הביזנטית.
גן לאומי חמת טבריה
חמת טבריה שעל שפת הכינרת היא אחותה הבכורה של טבריה – אחת משלוש ערי מבצר שנזכרות בתנ"ך בתחומי שבט נפתלי. רק לאחר הקמת טבריה במאה הראשונה לספירה נקרא המקום חמת טבריה, כדי להבדילו מחמות אחרות. באתר נובע מעיין חם שמימיו נחשבו בעלי תכונות מרפא כבר בימי קדם, ועל כן התירו חכמי ההלכה לרחוץ בהם גם בשבת. בתקופה הרומית הוקמו כאן מרחצאות מפוארים, והמקום משך אליו מבקרים מרחבי האימפריה.
בעת החפירות הארכיאולוגיות נמצאו באתר ארבעה בתי כנסת שנבנו זה על גבי זה. בית הכנסת הראשון והקדום ביותר נבנה בשנת 230 לספירה, ואילו הפסיפס שבו גלגל המזלות נמצא בבית הכנסת השלישי – שחרב כנראה בראשית המאה החמישית ברעידת אדמה. למרבה הצער, פס עבה לרוחב הרצפה קוטע את הפסיפס המרהיב – שריד לקיר שהוקם מעל חורבות בית הכנסת בתקופה המוסלמית.
גן לאומי בית אלפא
בית הכנסת של בית אלפא שבעמק חרוד שייך ליישוב יהודי קדום, שאינו נזכר במקורות. השם בן ימינו נקרא על שם החורבה שנמצאה במקום – חירבת בית אילפא – ואין ודאות שזה היה גם שמו המקורי של המקום. גילוי הפסיפס על ידי אליעזר סוקניק בשנת 1929, עם גלגל המזלות ודמויות האדם שבו, הדהים את העולם היהודי כולו, שעד אז לא הכיר אמנות יהודית מעין זו.
פסיפס בית הכנסת מורכב משלושה שטיחים: בתחתון סיפור עקדת יצחק, במרכזי גלגל המזלות, ובעליון ארון הקודש ושתי מנורות בעלות שבעה קנים כביטוי למקדש בירושלים. לאור כתובות שנתגלו בפסיפס תוארכה בניית בית הכנסת לשנים 518–527, בימיו של הקיסר יוסטינוס.
