לפני כמה שנים נוצר אצלי קשר מאוד חזק בראש בין סיטואציות שבהן אנחנו מנותקים דיגיטלית לבין ההזדמנות להתחבר לעצמנו בצורה אמיתית. העולם הדיגיטלי מפריע לנו באמת להתרכז במה שנמצא בפנים, פשוט כי הוא מסיח את דעתנו וחותך לנו את חוט המחשבה או את הדיאלוג הפנימי עם עצמנו. וגם ברמה הרגשית, פעימות הדופמין שמשתחרר בזמן שימוש בטלפון "גונבות" את ההצגה לתחושות שאנחנו מרגישים באותו רגע ולא מאפשרות לנו להתמודד איתן. כשהחלטתי לצאת לטרק של שלושה ימים לבד, הבנתי שלא מספיק לי ללכת מלא בטבע אך ורק עם עצמי, אלא שגם חשוב לי להתנתק דיגיטלית כדי באמת למקסם את החוויה.
טרק סולו בשביל מגידו
(צילום ועריכה: אוהד לוי (אוהדוונצ'רס)
הקושי הראשון בכל האירוע הזה היה להוציא את הטיול לפועל. מצאתי את עצמי דוחה מסופ"ש לסופ"ש כי כל פעם "היה משהו". ארוחה, דייט, מסיבה – מיליון דברים. כשהבנתי שאני כבר חודש רוצה לצאת לטיול הזה ושהדחייה שלו נעשית בגלל שאני מתעדף דברים אחרים כי זה הכי קל, אמרתי לעצמי, "חלאס אוהד, הסופ"ש זה קורה, בין אם מוכן ובין אם לא". החלטתי שזהו, הסופ"ש אני יוצא.
מה שעניין אותי בטיול זה ממש לא היה איזה נופים אני אראה (למרות שהם היו מרהיבים) או מה אני אוכל לאורך הדרך. פשוט רציתי לכמה ימים להעביר את העולם למצב Silent. להיות אחד עם הטבע, להכניס צבעים טובים לעיניים ולאפשר לחוויה הזו לקחת אותי לאן שאני צריך.
אז אחרי תכנונים, ציוד, מסלול, רכישת מפה פיזית של השביל (קריטי) ומחקר באינטרנט – יצאתי לדרך.זה שהשביל עובר קרוב יחסית ליד יישובים די הרגיע אותי כי ידעתי שגם תהיה קליטה במקרה הצורך וגם אם אתקע בלי משהו, אז במקרה הכי גרוע אקפוץ ליישוב הקרוב. אבל זה לא מנע ממני לארגן הכל טיפ טופ ושיהיה לי הכל בתיק איתי בכל רגע ושרק אצטרך למלא מים לאורך הדרך. לקחתי איתי אוהל, שק שינה, מזרון, אוכל, גזייה, פנס ראש, סט חם אחד, מעיל גשם ועוד כל מיני דברים קטנים לנוחות.
"האם תראה אנשים בשביל?", הייתה שאלה שחלפה לי בראש. אבל ידעתי שבכל מצב אני אסתדר, עם או בלי אנשים. חשבתי שבגלל שאני מטייל בסוף השבוע יהיו לא מעט משפחות, זוגות
או אולי אפילו מטיילי סולו בודדים כמוני. בפועל, כבר ביום הראשון הבנתי שאני לגמרי לבד. לגמרי לבד במסלול הזה, בטרק הזה ובטיול הזה. לא יודע מה איתכם, אבל לי התובנה הזו ישר העלתה חיוך על הפנים – כי זה מה שחיפשתי. את הניתוק. את השקט. את האינטימיות עם הטבע. אוהד, אינטימיות עם הטבע? תגיד, אתה איתנו?. כן חברים. אינטימיות עם הטבע. מבחינתי לשים לה טבעת עכשיו.
בגלל שידעתי שיהיה לי מלא זמן פנוי האינסטינקט הראשוני שלי היה לנסות לנצל את זה כדי לחשוב על דברים שאני רוצה לסדר בראש, אבל אז, ביום הראשון, הגעתי לשמורת טבע יפהפייה שנקראת "נחל דליה ויובליו", ובזמן שאני חושב על "דברים חשובים" הבנתי פתאום שזו הייתה כוונה אידיוטית לגמרי. למה כשאני במקום כזה יפה, במקום להתמקד בו אני מתמקד בדברים של היום-יום? עבודה, חברים, זוגיות – למה? גם ככה אנחנו חושבים יותר מדי בשגרה שלנו. אולי הטיול הזה הוא הזדמנות עבורי לנתק את המיינד לכמה רגעים ופשוט להיות כולי בתוך הטיול?
כשהבנתי את זה החלטתי שכל ה"נושאים החשובים" הם על ה-### שלי, ואני פשוט הולך ליהנות מהטבע ומהזמן לבד כמה שיותר. כל רגע שנזכרתי בזה בטיול פשוט גרם לחיוך ענק לעלות לי על הפנים, לעצור רגע את ההליכה ולבהות ביופי שמסביבי בפליאה תוך כדי שאני אומר לעצמי: "וואו! איזה דבר מטורף זה טבע".
זה לא שבאמת הצלחתי להתנתק ב-100% מלחשוב. חלק גדול מהזמן הייתי עסוק בדברים שקשורים לניהול ותפעול הטיול: לוודא שאני הולך על הסימון, באיזו שעה בערך אסיים ללכת היום, מתי העצירה הבאה והאם אני צריך לשירותים או לא. נכון. אלו גם מחשבות, אבל מחשבות לגיטימיות לטיול, כי הן קשורות לכאן ולעכשיו, לטיול עצמו, ולא לעולם החיצון, אז אפשרתי להן להיכנס.
כשהיום הראשון נגמר הגעתי לחניון לילה ליד גבעת הרקפות, פתחתי שם אוהל ופגשתי להפתעתי עוד מטייל סולו אחר. הוא סיפר לי שהוא בדיוק חזר מטרק של עשרה ימים באלבניה ומונטנגרו לבד. וואו, זה אחד רציני, חשבתי לעצמי.
היה נחמד להעביר את הזמן עם מישהו, על אף שהשיחות שלנו היו ממש מינימליות ולפרקים הוא גם די היה במיינדסט של "טוב לי עם הלבד שלי", אבל בעיקר היה כיף להתלונן עם עוד מישהו על הערבים שעברו כל דקה עם טרקטורונים מרעישים ליד החניון, שגרמו לך לרצות לפנצ'ר להם אותם ושהם יחזרו הביתה בהליכה. זה היה מעצבן מאוד. לשמחתי הבאתי אטמים, אל תשאלו אותי למה, גם הבחור השני היה מופתע מהפריט הזה שאיתי.
ביום השני הגוף שלי כבר היה חם והתרגל להליכה מצד אחד, מצד שני התחלתי לסבול משלפוחיות. כחייל קרבי לשעבר ידעתי ששלפוחיות זה משהו שאפשר להכחיש עד שמסתיים ה"אקט", אז החלטתי שאתעסק בהן כשאגיע הביתה.
היום השני היה ארוך. ארוך, אבל מספק. תוואיי השטח התחלפו בצורה קיצונית. הליכה בנחל, פתאום טיפוס על גבעה, פתאום יער עבות ופתאום מטע של עצי רימון. על אף ששם הקושי הפיזי התחיל להתגבר, ההבנה שזו הייתה החלטה מעולה לצאת לבד לטיול הזה גם התחזקה.
נכון, אומנם זה בארץ וכולה שלושה ימים, אבל דווקא בגלל זה הרגשתי תחשות גאווה עצמית מטורפת. לא רק החלטתי שאני יוצא למסלול ואני עושה אותו, גם יש לי כל מה שאני צריך ואני מקבל כל מה שרציתי – זמן שקט עם עצמי בטבע.
השעות על גבי שעות בטבע לבד, הזמן עם עצמי במסלולים השונים, פשוט הרגישו כאילו הנשמה שלי מקבלת עיסוי. עיסוי תאילנדי. כשפתאום אתה ניצב בתוך הטבע, בלי רעשים מלאכותיים, בלי עמודי חשמל או מכוניות ובלי הפרעות מהעולם החיצון – אתה נזכר כמה הבסיס שלנו הוא טהור.
ויותר מזה. לי זה נתן תחושת רוגע מטורפת, כי זה הזכיר לי שגם כשיש כאוס בעולם וגם אם החיים שלי עולים על שרטון, בטבע תמיד הכל שקט, יפה ונעים.
חוץ מהקושי הפיזי היו עוד כמה אתגרים. בלילות ירד עליי גשם (האוהל הגן עליי), הייתי לפעמים על הקצה עם המים (ואז חשבתי קצת יותר לעומק מתי המילוי הבא), ומשקל התיק ללא ספק הכאיב לשרירי השכמות. אבל נשבע לכם שכל הקשיים האלו התגמדו אל מול האושר שהרגשתי בפנים. אל מול החופשיות שנוכחתי לה בכל צעד וצעד שעשיתי במסלול כשזה רק אני, העצים וקולות הציפורים.
בנוסף לכל הדברים האלו הטיול הזה ממש העלה לי את תחושת המסוגלות. להיות לבד בטבע, שלושה ימים, עם כל הציוד על הגב ושהכל ילך סך הכל פיקס – פשוט גורם לך להרגיש בלתי מנוצח. מה לעשות. למרות שאנחנו יודעים מה הערך שלנו עמוק בפנים, לפעמים אנחנו צריכים לעשות פעולות שיזכירו לנו את זה. אהבתי את זה.
ביום שלישי, שבו התעוררתי ב"אנדרטת הקיבוצים" המהממת והלכתי עד מצפה אוכברג שליד מועצה אזורית מגידו, הרגשות שלי היו מעורבים. מצד אחד התרגשתי שאני עומד להשלים את השביל, ומצד השני הבנתי שזמן האיכות שלי עם הטבע עומד להסתיים. בדיוק מה שהרגשתי לקראת סוף חציית האוקיינוס שעשיתי.
(כשאוהד חצה את האוקיינוס)
איכשהו ומשום מקום, בשעה וחצי האחרונות של הטרק פתאום התחיל גשם מטורף. שלפתי מהר את מעיל הגשם וכיסיתי את התיק עם הכיסוי והמשכתי לצעוד עד הרכב. כשהגעתי לאוטו וכל הגוף שלי כאב, השרירים שלי ברגליים היו תפוסים וכולי הייתי מסריח אחרי שלושה ימים בלי מקלחת אבל עם הזעות, חשבתי רגע אם זה היה שווה את זה. אם זה היה שווה את הכאבים בגוף, את הניתוק מהעולם, ואת התזונה הלקויה יחסית במשך שלושה ימים.
והמסקנה היא – ברור שכן! נזכרתי בכל הרגעים הבודדים לאורך השביל שנעצרתי באמצע איזה יער שבחיים לא שמעתי עליו והשתוממתי למראה העצים הגבוהים והיפים, ברגע שפתחתי את האוהל כל בוקר לטמפרטורה של 8 מעלות כשקרני השמש צובעות את הנוף בגוון צהבהב ונעים, ובחיוך שעלה לי על הפנים ברגע שהייתי מכורבל בתוך שק השינה ושמעתי את הגשם מטפטף על האוהל שהגן עליי.
מה המשותף לכל אותם רגעים? אושר. אושר שלי עם עצמי. תחושה נעימה כזו בבפנים של הלב ברמה הכי אינטימית שיש. אך ורק שלי ועם עצמי. ואז הבנתי כמה זה חשוב לי כבן אדם, לא משנה לאן החיים יובילו אותי, עם מי אהיה ומה אעשה, להקדיש רגעים כאלו לעצמי. לצאת להרפתקאות מאתגרות שיזכירו לי כל פעם מה אפשרי עבורי, יאפשרו לי להתנתק מהעולם לזמן מה, ופשוט להיות נוכח בסביבה יפה.
עכשיו, כשהחווייה הזו מאחורי אני בעיקר שמח מאוד שתכננתי אותה טוב, שהוצאתי אותה לפועל גם כשלא הרגשתי 1000% מוכן, ושבחרתי לאורך הטיול פשוט להתנתק ולכבות את האינטרנט. זה הזכיר לי למה אני מסוגל, זה הזכיר לי כמה הטבע יפה, ובעיקר – זה הזכיר לי שבכל פעם שאני רוצה להרגיש חיבור הפתרון הכי טוב ככל הנראה יהיה דווקא ניתוק.
