שמונה וחצי בבוקר בכניסה לחרמון. משלחת החוקרים הקטנה מתאספת ומתארגנת לפני העלייה להר. הרוח נושבת קרירה, האוויר פריך וטעים לנשימה, האנרגיות גבוהות וההתרגשות בשיאה, כראוי לגודל השעה וחשיבות המשימה: צמח חדש ונדיר מאוד הנמצא בסכנת הכחדה זוהה לראשונה בישראל רק כמה ימים קודם לכן - הרדופנין הלבנון שמו. דבר כזה לא קורה כל יום. הצטרפתי אל משלחת החוקרים שבאו לסקור את תפוצתו ובית הגידול של המצטרף החדש לצמחיית ארצנו.
ההתרגשות נותנת את אותותיה. עוד לא נכנסנו לרכבים וכבר מתלקח ויכוח קצר וסוער בין שני מחנות שאכנה כאן אנשי הציפורים ואנשי הפרחים. הקונפליקט: הפרחים פורחים בדיוק באותו הזמן (הקצר) ובדיוק באותם המקומות (הספורים) שבהם מקננות הציפורים - בחרמון הגבוה, שם אין עצים, הציפורים מקננות על האדמה. אנשי הציפורים טוענים שאנשי הפרחים מפריעים (בלי כוונה רעה) לציפורים הרגישות ועלולים לגרום נזק לקינים בשל תאוות הצילום שלהם. אנשי הפרחים, מצידם, טוענים שלאנשי הציפורים אין מונופול על הטבע. יעד אבירם, הפקח של רשות הטבע והגנים, שאחראי על החרמון, מנסה לפשר, ואחרי כמה דקות נרגעות הרוחות והצדדים מגיעים לסיכום: לקראת השנה הבאה תיערך פגישה בסגנון שולחן עגול בין כל בעלי העניין. הפרחים, הציפורים, המכרסמים והפרפרים מתבקשים לסמן ביומנים.
בסוף הדיון אנחנו עולים לרכבי ה-4X4, ובמקום להיכנס לאתר החרמון לוקחים ימינה חזק בכביש החסום על ידי הצבא, ועולים אל עמק בולען הנמצא בגובה של כאלפיים מטרים. עמק בולען הוא שמורת טבע ושטח צבאי סגור, שילוב שרק בישראל יכול להישמע הגיוני. הכניסה לחלק הזה של ההר אסורה ונעשית רק באישור כפול של צה"ל ורט"ג.
העובדה שהחרמון מקסים לא פחות באביב ובקיץ מבחורף - וללא שום ספק מגוון בהרבה - היא סוד ידוע אצל חובבי ושומרי הטבע. מבלי לפגוע ביופי ובהוד של ההר המושלג, כשנמסים השלגים מתכסה החרמון בשלל צבעים, מרקמים וצורות חיים שאפשר למצוא רק שם, הרי בשביל לשרוד בגובה הזה ובתנאים האלה צריך אופי. זה לא מקום לכל אחד. החרמון הוא ההר הגבוה בישראל, כידוע, אבל בגלל התנאים המיוחדים - גם הטבעיים וגם הביטחוניים - הוא אחד מהפחות נחקרים. "אנחנו לא יודעים כמעט כלום על החרמון", מודים בשקט אנשי המקצוע.
במשך כחודש, מסביבות אמצע מאי עד אמצע-סוף יוני, מתפקע החרמון מרוב פריחה. הפרחים נפתחים, הציפורים מקננות, הפרפרים (כחמישית ממיני הפרפרים בישראל חיים רק בחרמון) מעופפים בין הפרחים, החרקים חוגגים, המכרסמים מכרסמים, היונקים מתרבים, העננים בשמיים ממהרים משם לפה - תזמורת הטבע מנגנת בהרמוניה וההר כולו אומר שירה. אפשר ממש לשמוע אותה נישאת ברוח, אם מביטים בהר מספיק זמן אפשר לראות אותו מחייך, ואני בטוח שהוא מרגיש אם מחייכים אליו בחזרה. כבר מאה מיליון שנה פלוס-מינוס שהטקס הזה חוזר על עצמו, ואם נצליח לא להרוס את העולם לגמרי הוא יוכל להמשיך ולהתקיים עוד מאה מיליון שנה כמו כלום. במהלך החודש היפה הזה אסורה כניסת מטיילים אל ההר ואפילו הצבא עוצר את האימונים בחרמון בתקופה הזו כדי לתת לכל היצורים, גדולים כקטנים, חודש אחד של חסד. כולנו זקוקים לחודש כזה, לא?
אנחנו מגיעים אל עמק בולען, העמק הגדול ביותר בפסגת החרמון, שככל הנראה נוצר על ידי מי יודע כמה מפולות של סלעי הגיר שמהם עשוי החרמון. העמק מרוצף בדולינות - מעין בולען בתוך בולען, נקודות ירוקות שבהן מתרכז השלג האחרון להימס. הדולינות מהוות בית גידול מיוחד במינו, שנמצא בתוך בית גידול מיוחד בהחלט (עמק בולען), שמצוי בתוך בית גידול מיוחד בפני עצמו (הר חרמון כולו). בגובה הזה כבר לא גדלים עצים, הצמחייה נמוכה - מרבית הצמחים כאן הם כרקוצים, הלחם של כר וקוץ: שיחים כדוריים קטנים וקוצניים שנראים ככריות ויכולים לשאת את משקל השלג הכבד בחורף ולא להישבר מהרוחות העזות של הקיץ - והציפורים שוכנות הקרקע. חברי המשלחת מתפזרים בחדווה רבה בעמק, אנחנו אמנם בחיפוש אחרי הרדופנין הלבנון, אבל זה לא אומר שאסור להתלהב מכל הפרחים הנהדרים האחרים שנקרים על דרכנו, כמו למשל עריר הלבנון - פרח יפהפה בסכנת הכחדה, די דומה לחצב אבל צבעוני והדור בהרבה.
שמו עריר כי הוא צומח לבדו, ערירי, ולא בקבוצה; רומוליאת השלג, הגדלה בתוך הדולינה בפריחה סגולה ולבנה; אבובית החרטומים שריחה יוצא למרחוק; דובדבן שרוע, שהוא בעצם עץ דובדבן ננסי; פרגה קירחת, מעין פרג יפהפה בצבעי כתום־אדום וצהוב, שהחרמון הוא הקצה הדרומי של תחום גידולה העולמי, ועוד רבים אחרים. האמת, נוסף לפריחה המהממת בפני עצמה, אני נהנה לא פחות משמות הצמחים: דבקה משחירה, דבקנית עטורה, בר-דורבן פעוט, פקעון פסטלוצי וחבלבל הלבנון - צמח מתוק במיוחד בצבעי ורוד ולבן. כל הצמחים האלה חיים אך ורק פה, בחרמון, וכל אחד מהם אוהב סביבה ספציפית מאוד. זה אוהב את הדולינה וזה את המדרון, זה את המצוק וזה את הדרדרת, זה את הצד המוצל וזה את הצד השמשי. אתה יכול ללכת כמה מטרים - וכל הצמחייה משתנה לגמרי. זה כל כך יפה. פרחים אולי לא יכולים לזוז, אבל חוץ מזה הם ממש כמונו.
את המשלחת מוביל ד"ר אורי פרגמן-ספיר, המנהל המדעי של הגן הבוטני האוניברסיטאי בגבעת רם שבאוניברסיטה העברית וממקימי אתר "צמחיית ישראל וסביבתה" - איש שהסמכות המדעית שלו יכולה להתחרות רק עם הנחמדות שלו, וזו יכולה להתמודד בכבוד מול אורך הרוח שלו: חפרתי לו שעות על כל פרח ופרפר, על כל עלה וציפור, והוא ענה בסבלנות של הר. היו גם נציגים מבנק הגנים שבמכון וולקני, שאחראי על איסוף ושימור ומחקר של זרעי הבר של כלל צמחיית ישראל, ובייחוד צמחי הבר, למען המחקר והדורות הבאים; נציגי רט"ג, בראשם אורי נווה, סגן מנהל חטיבת המדע ברשות, ונציגים מחבורת החובבנים/מקצוענים הקרויה "חבורת מטיילי יום ד'" - שם דבר בסצנת הבוטניקה העברית הקטנה.
מטיילי יום ד' הם חבורה נמרצת של פנסיונרים, חלקם בוטנאים ואנשי טבע מהוללים, כמו הבוטנאי והמשורר פרופ' אמוץ דפני מאוניברסיטת חיפה, וחלקם אנשים כמוכם וכמוני, רק עם פי אלף אהבת פרחים, שנפגשים כבר שנים בכל יום ד' ומטיילים בארץ למטרות מחקר. חבורת מטיילי יום ד' היא שזיהתה וצילמה לראשונה את הרדופנין הלבנון, עוד בעשור הקודם. "בתחילה חשבנו שמדובר ב"זקן-תיש צהוב", מספרת לי עפרה פרידמן, חברה בקבוצה וחוקרת במכון וולקני שהגיעה לאסוף שני פרחים וכמה זרעים של הרדופנין הלבנון, וגם של צללית מאונקלת, ולהפקיד אותם בבנק הגנים, "אבל אז זלמן באומוול (חבר בקבוצה שלא הגיע לסיור) צילם את הפרח מקרוב יותר והגיע למסקנה שמדובר בהרדופנין הלבנון". הצילומים נשלחו לד"ר פרגמן-ספיר שלפני כעשרה ימים אישר סופית את הזיהוי ונתן את החותמת המדעית. "אגב", מזכירה פרידמן, "זה לא הפרח היחיד שהקבוצה גילתה וזיהתה בחרמון: קדמו לו מִלְחִית מַאֲפִירָה ובר-דורבן פעוט".
למטיילי יום ד', אם כן, יש כמה מניות בבוטניקה העברית, אבל הם לא נחים על זרי הדפנה. היה פשוט תענוג לצפות בחבורת הפנסיונרים העליזה והמגובשת הזאת צוהלת למראה כל קדד אדום־פרחים וכל סִיבֵּרָה ננסית, לראות אותם משתטחים לפזצ"טות על האדמה הסלעית בלי שום חשבון ובולשים בחדווה אין קץ אחרי גמל שלמה מדברי אחד קטן (שכמובן חי רק בחרמון) שלא הבין מה פשר תשומת הלב שנחתה עליו. נדמה שיש להם היכרות אינטימית עם כל פרח ופרח - ואני לא מדבר רק על סוג הפרח, אני מדבר על הפרטים: הם זוכרים שמאחורי העיקול צומח אליסון חרמוני אחד יפה ומכירים אישית כל פקעון פסטלוצי. זה דבר מעורר קנאה. הפילוסוף ברטנרד ראסל כתב פעם שהדרך הכי טובה אל האושר היא לאמץ תחביב הקשור בטבע, ואכן - כולם מסביבי נראים מאושרים עד אין קץ.
"גם פנסיונרים", אומרת לי עפרה פרידמן, "יכולים להביא המון תועלת. אנשים חושבים שפנסיה זה זהו, ולא - זו פתיחה של המון דברים אחרים. הקבוצה שלנו זו ארץ ישראל היפה. חילונים ודתיים, מתנחלים ועירוניים (היא עצמה מעפרה), בימינו זה דבר חשוב. זה מביא למיצוי של הדברים הכי טובים מכל ההיבטים, מדעית, חברתית - כיף לנו ביחד".
נראה ככה.
"אנחנו לא באים ליהנות", מבהירה פרידמן, "קודם כל באים לחקור, להכיר, לזהות, לבדוק ולאמת. זה מחקר בשטח, ההנאה היא תוספת חשובה, אבל תוספת. זו קבוצה של ידע ובעיקר התבוננות".
איך חגגתם את גילוי ההרדופנין?
"בשקט, בפרגונים. זו קבוצה מאוד מפרגנת, מה שחסר מאוד בישראל". בשבוע הבא, היא אומרת, תטייל הקבוצה בביריה, "נחפש אספסות". היא עצמה יצאה לפנסיה כמורה לאמנות בבית ספר, וכמו כן כבר עשרים שנה עובדת בבנק הגנים.
סביבנו מרחפים פרפרי החרמון, יצורים משגעים עם שמות נהדרים כמו תכול־כנף הקיסוס, נימפית פנדורה, שלגן חרמוני וכחליל ניקול; מעלינו מעופפות ציפורי החרמון, ציפורי שיר קטנות ויפות עם שמות כמו גיבתון סלעים, צחיחנית החרמון, ציפור ממשפחת העפרוניים שזה קצה התפוצה הדרומי שלה, ובזבוז לבנון, ציפור קטנה בגוני חלודה הנמצאת בסכנת הכחדה; גבוה בשמיים מרחפים דורסים - אבל לחבורת יום ד' אכפת רק מהצמחים.
ואיפה הרדופנין הלבנון?
פתאום נשמעת זעקה: הרדופנין! חברי המשלחת מתקבצים מכל קצות העמק מסביב לצמח עשבוני חביב למראה בגובה של כ-30 ס"מ האוהב קרבת סלעים, ולו מעין "צווארון" קשיח סביב הגבעול ופרחים צהובים שבסיסם ארגמני, מה שמקנה מרכז כהה לתפרחת. לי הוא הזכיר קצת חמנייה. באמת פרח חביב. החברים מצלמים אותו מכל זווית אפשרית.
ברגע שראינו את הרדופנין הלבנון - אנחנו רואים המון הרדופנינים, הם מכסים את העמק הקטן. ד"ר אורי פרגמן-ספיר מחייך בסיפוק. "לא רק שזה צמח חדש לישראל ולחרמון הישראלי", הוא אומר, "זה צמח חדש לכל רכס החרמון. כלומר, זו הרחבת התפוצה של הצמח דרומה".
"המשימה שלנו היום הוגדרה כהצלחה רבתי", הוא אומר לי, "וגם ברגיעה - כי יש הרבה מאוד פרטים". אנחנו מעריכים את מספרם בכאלף.
אז זה אומר שהפרח כבר לא בסכנת הכחדה?
"סכנת הכחדה מחושבת לפי כמה קריטריונים. הנדירות מחושבת לא לפי מספר הפרטים אלא לפי מספר האתרים שבהם הצמח גדל לפי ק"מ רבוע - כל האזור הגבוה של החרמון הוא סה"כ שבעה קמ"ר, זה בית גידול רגיש מאוד. רוב הצמחים נכחדים בגלל הרס בית גידול - ולא משנה כמה פרטים היו, שניים או אלפיים. כשבית הגידול נהרס הם נעלמים. הרדופנין הלבנון בסכנה גבוהה מאוד כי הוא נמצא רק באתר אחד, פה בעמק בולען. זה ממש לשים את כל הביצים בסל אחד. גם אם ספרנו למעלה מאלף פרטים, מספיק שיגיע מזיק חדש ויתקוף את הצמחים או שהצבא יסלול שביל - והלך על כל האוכלוסייה. צריך לשים לזה לב. הצבא פגע מאוד בטבע בחרמון הגבוה, אולי ראית את כל הדרכים שחותכות בכל מקום. זו בפירוש סכנה. גם כשעלינו בדרך היה המון זבל שנופל מהבסיסים. יש שם הרבה בעיות של שמירת טבע בגלל הצבא, וכמובן שלצבא יש עדיפות על כל השיקולים האחרים".
הצבא עוצר אימונים למען הפרחים והציפורים.
"הצבא מנסה. יש פרויקט בשם 'צבא ההגנה לטבע' שמנסה לשמר טבע בהר דב, ברכס המערבי של החרמון, שגובל בלבנון, בצבא הבינו שיש שם ערכי טבע וערכי מורשת וכו', ומאוד התגייסו לדבר הזה. אבל בסוף הביטחון זה הדבר הכי חשוב, בטח פה, ואין לנו שום say מול הצבא. פה, בחרמון הגבוה, לא הרגשתי שיש הבנה גדולה לשמירת טבע. אבל אולי יש דברים שאני לא מודע אליהם".
מלבד הצבא, מודאג ד"ר פרגמן-ספיר גם מהפרות שרועות בדולינות, הורסות את הצמחים המקומיים ומביאות איתן קוצים פולשים כמו החרחבינה החלבונית שדוחקים את פרחי החרמון שגדלים בדולינות, כמו למשל נורית זנובה, צמח נדיר מאוד שגדל רק פה, ברדיוס של 200 מטרים, וזהו. יש כל כך הרבה דברים לדאוג מהם כשאתה עוסק בשמירת טבע, וזה עוד לפני שאמרנו מילה על שינויי האקלים, שגם הם די מחרבים לחרמון את הייחודיות שלו - הפרפרים שאוהבים את הקור עוזבים להרי הלבנון הגבוהים יותר, ומלמטה מתפשטים עצי החורש כלפי מעלה, וכשהם יגיעו יהיה קשה מאוד לפרחים הנמוכים לפרוח ולציפורים שוכנות הקרקע לקנן. לא פשוט להיות שומר טבע, אבל הרבה יותר לא פשוט זה להיות הטבע בעצמו, שהולך ומשתנה, הולך וניגף.
