"אני לא צריכה לדאוג לכלום", זה המשפט שחזר על עצמו שוב ושוב בחופשת ריצה בירושלים שהצטרפתי אליה. תכף נגיע לעניין הריצה אבל אני רוצה להתעכב רגע על המשפט החשוב הזה - "סוף סוף אני לא צריכה לדאוג לכלום". היו שם 25 נשים שביומיום שלהן מנהלות את העולם, עושות בו זמנית זום בעבודה, מזכירות לילד על החוג, מארגנות את מסיבת יום ההולדת של הילדה, לומדות ועונות למיילים במקביל.
היו שם מנהלת שיווק, עובדת סוציאלית, מפיקת אירועים ועוד נשים עם טייטלים מפוצצים, ולמרות שכולן רצות, מי יותר ומי פחות (זה כל כך לא הקטע החשוב בחופשה הזאת), היה שם משהו שחיבר בין הנשים, הרבה מעבר לשעון דופק או למותג של טייצים. חיבור אמיתי ומרגש בין נשים, שחלקן הכירו אחת את השנייה דקה וחצי והרגישו מספיק בנוח לספר את הסודות הכי כמוסים, להתייעץ, לצחוק ולבכות. כן, נשמע דרמטי אבל באמת שהיה שם הכול בשלושה ימים האלו.
הגענו לירושלים בתקופה מתוחה, כמה ימים אחרי סיום המבצע. האווירה הייתה טובה והעיר הייתה מלאה באנשים, כאילו כולם רצו מהר להמשיך הלאה ולהיאחז בשגרה, שלא לדבר על הקורונה שכבר הספקנו לשכוח או פשוט להדחיק.
"השנה האחרונה הייתה מאתגרת מאוד בעולם התיירות", אומרת לילך דומינגז, הבעלים של "Run the view", שהייתה רגילה להוציא חופשות ריצה לנשים ביעדים אטרקטיביים באירופה, כמו ברצלונה ורומא, ופתאום הגיעה הקורונה וטרפה את הקלפים. "מתוך שמונה חופשות שעבדתי עליהן, שש חופשות בוטלו וזה מאוד מתסכל". ואם זה לא מספיק, דומינגז מספרת שגם החופשה הזאת הייתה עד הרגע האחרון בסימן שאלה עקב המצב הבטחוני, ועל אף החששות של חלק מהנשים, כולן הגיעו. לדבריה, "אין הגבלת גיל בחופשות האלו, אבל בדרך כלל מגיעות נשים שהילדים שלהן כבר קצת גדלו והן מאפשרות לעצמן את החופש הזה יותר בקלות".
פעם השוק היה של גברים בלבד
אז מה היה לנו שם? התחלנו בסיור טעימות קולינרי בשוק מחנה יהודה עם המדריכה המקסימה פולין מ"יאללה באסטה". טעימות זו מילה קצת מטעה, האמת היא שלא הפסקנו לאכול בדוכנים - חומוס ופלאפל, גבינות קשות, רוגלך, כנאפה, קובה ושווארמה טבעונית. בין לבין שתינו עראק ושייק פירות, וכל הטוב הזה לא נגמר. זוכרים שמדובר בחופשת ריצה, כן? יש עוד דרך ארוכה עד שננעל את נעלי הריצה שלנו.
פולין סיפרה לנו שבעבר כל הסוחרים של השוק היו גברים, והנשים היו מביאות להן ארוחה בצהריים. יום אחד אחת הנשים החליטה לפתוח מסעדה קטנה בשוק וכולם אמרו לה שאין סיכוי שהיא תצליח, אבל היא הצליחה ואחריה הגיעו עוד ועוד מסעדות. עד אז היו שירותים רק לגברים, למרות שהנשים היו אלו שמגיעות לקנות. עם הזמן, הבינו שחייבים לתת מענה גם לנשים, אז אם אתם בשוק ורואים שירותים של גברים ונשים במקומות שונים לגמרי, תדעו שזאת הסיבה.
בין הדוכנים בשוק נכנסנו ל"באשר", רשת מעדניות לגבינות בוטיק. שאלתי את בעל המעדניה אם הוא טעם את כל 1,200 הגבינות שנמצאות שם אבל הוא הפתיע וסיפר שהוא בכלל אלרגי לגבינות וגם כל חמשת ילדיו.
משם עברנו ל"עאיישה" - מסעדה ובר שממוקמים אחד מול השני שפתחו זוג צעירים בתקופת הקורונה. אכלנו שם פלאפל וחומוס מוצלחים במיוחד אבל בעיקר הייתה שם אווירה שמחה ומוזיקה טובה (וגם מאוורר גדול שהיה לא פחות חשוב מכל השאר).
סיימנו את הסיור וב-14:30 הגענו למלון בראון JLM החדש ברחוב הלל שנפתח לפני שלושה חודשים. נשכבתי על המיטה המפנקת באפיסת כוחות, כאילו מינימום שברתי שיא בחצי מרתון ואז הצצתי בלו"ז - 16:45 זומבה, 18:00 יוגה. כדי להירגע מהמידע הזה לקחתי שוקולד שהיה בחדר וליתר ביטחון הוספתי אגוזים שקניתי בשוק. בכל זאת, צריך כוח לכל הפעילות הזאת. לא יודעת איך זה קרה, אבל הכוחות הגיעו עם מדריכת זומבה הכי אנרגטית שראיתי בחיי - לילך אלעזר טביביאן, וישר אחרי זה נרגענו עם מדריכת יוגה חייכנית במיוחד - לורה גילינסקי.
סיימנו את היום בסדנת בירות וארוחת ערב ב"בירתנו", בר ירושלמי שכונתי, ובשלב זה כבר התחלתי לספור את שעות השינה שלי בראש כי ידעתי שיום למחרת יש לנו לו"ז צפוף במיוחד.
שש וחצי בבוקר כולן התייצבו בלובי בבגדי ספורט לריצת טיול עם יעל גודמן, מורת דרך ובעלת חברת RUN JLM, שעושה סיורים בעיר הבירה עם המון סיפורים וצבע. יצאנו לשבעה קילומטרים מגוונים ומהנים, ואם לרגע זה נראה לכם אקסטרימי מדי, אני אדגיש שעצרנו כל כמה דקות להסברים, ובאמת שכל מי שיש לה יכולת לרוץ כמה קילומטרים בודדים, יכולה למצוא את עצמה בחופשה כזאת. אל תגלו לאף אחד אבל היו רגעים שהייתה לי שיחה מעניינת עם אחת המשתתפות שפשוט עברו להליכה והעיר המשיכה כאילו כלום לא קרה.
"אני הכי אוהבת בחופשה הזאת שאני לא צריכה לעשות או לתכנן כלום, אלא רק להתייצב - לבוא לאכול, לבוא לרוץ, בלי לחשוב יותר מדי", אומרת גנית שטר בר יהושוע (40), נשואה ואמא לשתי בנות (12 ו-8) מחיפה, דירקטורית שיווק ופיתוח עסקי בחברה בטחונית. "כיף להכיר נשים חדשות מעולמות תוכן שונים משלי ובסוף זה תמיד מתחבר. אני חושבת שנשים חייבות לתת לעצמן זמן של ניתוק ושחרור, במיוחד כאלו שהן קונטרול פריק, ובאופן מפתיע חוזרים הביתה והכול מסתדר".
נחזור לסיור - עברנו במוזיאון ישראל, דרך הכנסת אל הסמטאות של נחלאות ורחובותיה של רחביה. סימנו וי גם בבית אריה לוין ובגרפיטי המיוחד שדרש 300 סלפי בדקה. המשכנו בקבר יאסון, מנזר המצלבה ואפילו חזרנו לשוק מחנה יהודה, אבל הפעם בריצה.
אחר הצהריים נסענו לאירוח תימני בבית פרטי בשכונת עין כרם של מזל מוטל, שהייתה לבושה בבגדים המסורתיים, רקדה, שרה וסיפרה על עולי תימן ומשפחתה. למרות כל הסיפורים היפים, אותי הרשים במיוחד הסיפור שאחרי שהייתה גננת 30 שנה ויצאה לפנסיה, הלכה לקורס שיווק והמציאה את עצמה מחדש, ואין ספק שהיא אוהבת את מה שהיא עושה. נפרדנו ממנה ומבעלה שלמה בחיבוקים והמשכנו לארוחת ערב במסעדת "אדום" במתחם התחנה.
שבת בבוקר, כלומר שש וחצי בבוקר, התחלנו באימון ריצה בפארק המסילה, ואת היום הזה סיימנו בשיחה כמו שרק נשים שעברו דבר אחד או שניים בחייהן יכולות לעשות. בואו נגיד ככה, אף עין לא נשארה יבשה, ועם כל זאת הייתה הרבה שמחה באוויר. השורה התחתונה - כל הקלישאות נכונות. הבריאות הכי חשובה, טוב לשמור על כושר ולרוץ אבל טוב יותר לעצור רגע את מסלול החיים המטורף שלנו ולתת לעצמו דקה וחצי לנשום, לא רק ביוגה או בזומבה, אלא בשיחה מלב אל לב ובמבט אמיתי של מישהי שאומר "אני לגמרי מבינה אותך". ועדיף לעשות את זה בחופשה מפנקת, עם נוף מהפנט ורוח נעימה.
ואם אני צריכה להשוות את החופשה בחו"ל לזו שבארץ, נכון שנחמד לעבור בדיוטי ועוד יותר נחמד לאכול פסטה ממטבח איטלקי, אבל בסוף האנשים והאווירה הם אלו שעושים את החופשה, ואם יש משהו שהשנה הזאת לימדה אותי זה להסתכל מסביבי וליהנות ממה שיש, אז עם כל הכבוד לרומא (ויש כבוד) ירושלים הצליחה לשמור על אותה רמה ואפילו לנצח בכמה נקודות.
מחיר חופשה בארץ: 2,450 שקלים. בחו"ל: כ-1,200 אירו. המחירים כוללים לינה, אוכל, סיורים ובחו"ל גם את הטיסות.
הכותבת הייתה אורחת של "Run the view"