"הספרים שלי נטועים באדמת הארץ. נהלל והעמק זה אמא שלי וירושלים זה אבא שלי", אמר מאיר שלו, מגדולי המספרים של המקום הזה, שהלך לעולמו בשבוע שעבר, והוא כמעט בן גילה של המדינה.
כמו האופה בספריו, שמשכים בתאווה אל הבצק, התעורר שלו אל מלאכת הכתיבה, לש באדיקות רליגיוזית, חלוצית, את בשר העברית, מעלה ומתפיח ממנה אהבות ומשפחות, ומטבחים ושדות וגאיות, ופסגות ומרחבים ושמש מזהיבה ועונות שנה וכלים חקלאיים ומיני מאכלים וגעגוע אל זמנים ואנשים – ברואי הנופים שאהב כל כך.
לאורך השנים היו אלה העמק הנחשק וירושלים החשוקה שהתחרו ביניהם מי משתרע על יותר עמודים בכתביו, אבל בסופו של דבר, העמק שבו נולד ושאליו חזר לטפח ביתו וגינתו ובאדמתו נטמן בשישי האחרון – הוא שכבש רוב מוחץ משטח ליבו וספריו. "מה זו השאלה איזה עמק? אינני רוצה להעליב איש, אבל הרי כשאומרים ה-עמק, בהא הידיעה, הכוונה היא לעמק שלי, לעמק יזרעאל", כתב בספרו "גינת בר".
לפני כמה שנים התקשר להעיר לי בהומור נחוש שציצית של אמת תמיד הייתה תלויה עליו, שכדאי שאתקן את דרכיי. מסתבר שלטעמו הקדשתי בכתבותיי תשומת לב מרובה לעמק הירדן, והרי העמק הנאצל והיפה יותר הוא עמק יזרעאל.
נוכח הטרוניה המשונה, שלפתי את נשק האהבה, כי במה עוד אפשר להתגונן, והסברתי שאהובי הוא שנטע את ליבי באדמת העמק הדרמטי מבין השניים. הוא שתק לרגע, ענה שהוא כמעט סולח, כי אהבה זה חשוב, אבל בכל זאת, שאשים לב מי העמק השווה יותר. ומראש הסכנתי שהוויכוח אינו הוגן, כי אם המבחן הוא יפי העמק כפי שהוא משורג ומנצנץ בינות תלמי ספריו, הרי שהניצחון מונח בידיו.
מותו של שלו הותיר חלל עצום אצל קוראיו הרבים, הכרוכים אחר שפתו העשירה ותיאוריו האפיים, ידענותו בפסוקי התנ"ך ובקיאותו בשבילי הארץ, ולזכרו, נצמיח בכל אביב את פרחי תיאוריו העשירים והנפלאים, שחלקם אנחנו מביאים כאן למעננו ולכבודו.
החצב מתרחק מההמון
"בניגוד למה שרבים סבורים, הצמחים לא עושים פרחים כדי לשמח לבב אנוש ולא כדי שיושמו באגרטלים וייקלעו לזרים ויוגשו לאהובות. הפרחים הם איברי המין של הצמח והפריחה נועדה להתרבוּת. אבל כיוון שאין להם יכולת תנועה שנחוצה למפגש ולמגע, זקוקים רוב הצמחים לחרקים שיעבירו את האבקה מהזכר לנקבה. על כן פורחים רובם בסוף החורף ובאביב, כשהאדמה לחה ומזג האוויר ידידותי, וחרקים רבים מעופפים ושורצים סביב, פוקדים את פרחיהם, סובאים צוף וזוללים אבקה, ומעבירים אותה לפרח הבא שיבקרו. דא עקא, שמינים רבים פורחים באותה עונה עצמה ומתחרים זה בזה: מי יצליח למשוך אליו יותר חרקים? לשם כך הם מתאמצים ומייצרים ריחות ערבים־מפתים, צורות וצבעים מושכים, שפע של אבקה וצוף. אפשר להכליל ולומר שבעולם החי הזכר מחזר אחרי הנקבה, ובעולם הצומח הזכרים והנקבות מחזרים אחרי חיפושיות, פרפרים ודבורים. החצב נוקט דרך אחרת: הוא מתרחק מן ההמון המלבלב ופורח דווקא בסוף הקיץ. מצד אחד זאת העונה הקשה והשחונה ביותר, אך מצד שני, דווקא משום כך הוא הפרח היחיד בשטח, ובעצם כמעט יחיד... כיוון שיש לי הרבה חצבים בגינה, נשאלתי לא אחת מהיכן הגיעו אליי. התשובה – שמפתיעה את רוב השואלים – היא שאת רובם זרעתי, אבל מקצתם הגיעו מחפירה של תעלה לצינור ביוב, ומקצתם משוליו של כביש. בדרך מקרה עברתי בו כאשר עבד שם מחפרון, עקר ורמס מושבות של חצבים, ואני אספתי ולקחתי".
(מתוך: "גינת בר")
בן איכרים מנהלל
"אבל הגשם ההוא ירד, והפגישה ההיא היתה, ואבי ואמי התחילו להתראות גם בלי קשר לתהפוכות מזג האוויר. במהרה הביא אותה לביקור בבית אמו, סבתא ציפורה, במעונות עובדים ב' בירושלים, שם הכירה גם את אחיו הצעיר מרדכי, שהיה אז כבן שמונה־עשרה. אני מספר זאת כי אחרי הפגישה ההיא שלחה אמי מכתב לבת-שבע אחותה, ובו סיפרה בראשונה על המחזר החדש שלה. בין היתר כתבה: פגשתי בירושלים שני אחים. שניהם נורא חכמים ונורא מכוערים... מכוער או לא, לאחר שחזרה אמי לנהלל, שלח לה אבי מכתבים והיא השיבה עליהם... וכשהתחילה חופשת הקיץ כתב לה שבכוונתו לבקר קרובי משפחה בעין חרוד, בגינוסר ובכפר יחזקאל ושאל אם יוכל לבקר גם אותה בנהלל והגיע צרוב שמש... ואחרי ארוחת הערב יצאו השניים "לטייל בשדות" ובמהרה התברר שהוא מחזר אחריה במרץ ולא רבו הימים והיא עזבה את הכפר והלכה אחריו לירושלים... ואמי נעשתה לפחות באופן רשמי ירושלמית, אבל השתמרו בה הגאווה של בני נהלל שלא אחת הגיעה להתנשאות ותחושת הזהות של בת כפר ששיוו לה יחוד ושונות במקומה החדש... זכור לי יום הלימודים הראשון שלי בכיתה א' בבית הספר של שיכון קרית משה בירושלים, שהתגוררנו בו אז. "שני דברים חשובים", אמרה לי באותו בוקר: אלף, שלא אחלוץ את הנעליים בבית הספר ואתהלך שם כמנהגי וכמנהגה יחף, כי "העירוניים האלה" לא יראו את הדבר בעין יפה, ובית – היא קמה מכריעתה, הביטה בי מלמעלה וקולה התעשר בגוונים של חשיבות – "בוודאי ישאלו שם כל תלמיד מי הוא ומהיכן הוא בא, אז מה תגיד להם?" "שאני מכאן, משיכון קריית משה בלוק ארבע".
"לא! אתה תגיד להם: אני בן איכרים מנהלל".
(מתוך "הדבר היה ככה")
מחנה בנגב
"אז החלטתם כבר לאן אתם נוסעים?
בערך.
אפשר לגלות גם לי?
לנגב.
את זה כבר אמרת. איפה בנגב בדיוק?
מה הבדיוק הזה, רותה?
נוסעים לטייל. זמן איכות של אב ובנו. נשב תחת אחד העצים באחד הוואדיות.
כי אתה בעצמך תמיד אומר שאם נוסעים לטייל צריך להשאיר בבית פרטים על המסלול.
את צודקת, הוא אמר. אבל אמרתי לך, הפעם זה לא טיול עם מסלול אלא מחנה, ועוד לא קבענו את המקום שלו. נקבע בשטח. איפשהו באזור של נחל ציחור, נחל צניפים, נמצא לנו שיטה יפה, נקים לנו אוהל בצילה, נבנה כירה של אבנים, נתיידד עם ציפורים, נלמד לבנות ולקרוא ושלחן חול. נצא לנווט עם מפה בין הגבעות.
למה ילד בן שש צריך לנווט עם מפות?
את מעדיפה ילד בן שש עם פלייסטיישן?
נהייתי לא נחמדה: אני מכירה את האזור הזה יותר טוב ממה שאתה חושב. נחל ציחור ונחל צניפים זה רבע נגב. אתה לא יודע איפה השיטה היפה הזאת נמצאת בדיוק?
איפה שאלוהים שתל אותה".
(מתוך "שתיים דובים")
פונטו דה מאסאפאן
"כמה ימים לפני הכנת המסאפאן דודתי מתמלאת בחוסר מנוחה של מטילות. מתהלכת ומונה מספרים טורקים באצבעות ידיה. כך יודעים הכל שהיא מתחילה לכייל את גופה לחישובים הנצרכים. "כמו סריס בהריון", תרם אבא דימוי משלו.
היא לקחה את מיכאל אל המטבח, ובכף של עץ הטעימה אותו מן המים בהם שרו השקדים. בלחיצות של אצבע ואגודל הפשיטה מהם את עורם החום, והניחה אותם לייבוש על מגבת המאסאפאן המיוחדת שלה, הלבנה והרכה, הנִכבסת במֵי גשמים בלבד ונתלית לייבוש רק בצל. אחר כך טחנה אותם בעלי ובמכתש, בחבטות רכות וסיבוביות, ומִדֵּי פעם הפסיקה ומוללה את הגרגרים, ובדקה את מגעם בחוכמת אצבעותיה הזקנות, כי המאסאפאן אינו טעם בלבד, אלא גם מרקם, ותחושתו, בשעה שהוא מגלגל בין החך ללשון, חשובה לא פחות מטעמו. בלי להיזקק למאזניים שפכה כמות זהה של סוכר לסיר, הוסיפה לו מעט ממֵי השקדים והעמידה על האש. עתה נטלה את ידו של הילד ויחד יצאו מן המטבח כדי להרהר בהמסתו של הסוכר. דודוץ' יודעת לשוב אל תמיסת הסוכר ברגע שלפני הפונטו האמיתי… איש בזמנו צעקנו 'פונטו דה מאסאפאן!' ודודוץ' שופכת פנימה את השקדים הטחונים ומכבה את האש... מניחה את הסיר בחבטה על הרִצפה, כורעת ובכוח מערבבת ומערבבת ומערבבת ומניחה את המאסאפאן על השיִש להתקרר".
(מתוך "עשו")
תה במכתש הקטן
"לחדשות אינני מאזין עוד. "זה לא בסדר, רפי", אמרה הדודה האדומה באחד הביקורים של האישה הגדולה אצלי. "אתה צריך לדעת מה קורה במדינה".
"בשביל מה בדיוק?" שאלה אחותי.
"בן אדם שרוצה לקיים שיחה תרבותית או לפגוש אנשים סתם לא יכול לחיות כמו נזיר במדבר".
"לדבר על מה שקורה במדינה זאת שיחה תרבותית?" המשיכה אחותי לייצג אותי... אפילו את שלוש כוסות התה היומיות – בהרבה לימון ובשפע של סוכר – אני מקפיד לשתות באותם זמנים ומקומות. את הראשונה אני שותה לפני הצהריים אצל סלע גדול שמזדקר לא הרחק משפתו הצפונית־מזרחית של המכתש הקטן. את השנייה אני שותה אחרי הצהריים, אצל בריכת מים אחת, עגולה, אפורה וכעורה, המתנשאת על כל סביבותיה ואת השלישית אני שותה בצל אחת השיטים שלי... קירות הבריכה אטומים אבל המוט הגדול של המצוף מגלה לעין כל את סודותיה...".
(מתוך "בביתו במדבר")
שקדים לדרך
ואז שב והגיע הטנדר הירוק ודוקטור לאופר ירד ממנו. הוא ביקר בשובכים הגדולים של יגור ושל מרחביה ושל בית השיטה, ואחר כך היה בשובך של קיבוץ גשר, ועכשיו הגיע אל מרים – "אחרונה וחביבה". הביא לה יונים לשילוח ולזיווג, בדק את השובך ואת שוכנותיו, את הכרטיסים ואת הרישומים, ביקר ברפת, שתה תה בלימון בחדר האוכל ונשא עוד הרצאה לחברים... לפני שחזר בחר וסימן שש יונים שכבר בגרו, התחיל מאמן אותן באופן מיוחד, ודודו שילח אותן למענו מטבריה, מעפולה, מחיפה ומתל־אביב. אחת מהן לא חזרה... עם שחר יצא אל הכביש ושם עצר לו בעל עגלה ממנחמיה שנסע לטבריה למכור פרי ולקנות סחורות. ליד כנרת עיכב למענו מכונית שכיר של מנהל בית הספר מיבנאל ששלח אותו לחצרו של אחד האיכרים, שם יוכל לאכול וללון תמורת עזרה במיון ואריזה של שקדים. "שקדים זה האוכל הכי טוב לגבר בדרך ולאישה בהריון. קח לך מהם להמשך הדרך, זה משביע וקל לסחוב".
(מתוך "יונה ונער")
אנשי העלייה השנייה
"מבקרים רבים באים אל הכפר שלנו. אוטובוסים של תיירים, תלמידי בתי־ספר, הכל מגיעים לראות את מפעלם המלבלב של האבות המייסדים. נרגשים הם נוסעים לאטם ברחובות הכפר, מתפעלים מכל אגס ותרנגולת, נושמים את ריחות האדמה והחלב. את הסיור הם מסיימים תמיד במשק מירקין, בבית הקברות שלי.
משולם דרש ששום אוטובוס של מטיילים לא יורשה להיכנס אל הכפר ואל "בית-העולם לחלוצים", אם לא יתחייבו מראש לבוא ולראות גם את "צריף הראשונים", את חגית, ואת המדליה שהעניק לה הנציב העליון, הענודה לצוארה המשומר.
"בית-העולם לחלוצים" היה לצנינים בעיני הכפר ומוסדותיו, אבל ביחוד שנא אותו משולם צירקין. האוטובוסים שהגיעו למשק מירקין, הילדים קרועי העיניים, התיירים המשתאים שפסעו אחוזי קסם בין המצבות הרחוצות ושיחי הוורדים, קוראים בלחש את השמות האגדיים באותיות הנחושת ושותים מיץ קר שאחיו הקטן של בוסקילה מכר להם ליד השער - כל אלו העלו את חמתו עד להשחית.
משולם צירקין שנא את בית הקברות שלי משום שסירבתי לקבור את אמו, העסקנית הוותיקה פסיה צירקין, ליד אביו. קברתי שם רק את חבריו של סבא, אנשי העלייה השנייה. פסיה צירקין היתה מהעלייה השלישית.
"צר לי," אמרתי למשולם, שנופף לעומתי בשנתון ההסתדרות ובו פרטי מפעלותיה של אמו בנושא האשראי ההדדי ב"המשביר", "אבל אמא שלך לא מהעלייה השנייה."
"המנוחה אינה עומדת בתנאי הקבלה", הסביר לו בוסקילה, "...וחוצמזה, אבא שלך לא רצה אותה על ידו גם כשהיו בחיים."
(מתוך "רומן רוסי")
תצפית מהכרמל
"יש שני מיני אופק. זה החמקמק והמתעתע שבקצותיהם של מישורים, וזה שדומה לאופק שלי, שהוא גבול ראייה חד, אמִיתי וברור, ונעלם או מיטשטש רק בימים של אובך או של ערפל. האופק הזה הוא הכרמל, שמתנשא כתריסר קילומטרים ממערב לביתי. ביני ובינו יש כמה יישובים וכבישים, אבל הגבעות המיוערות הסמוכות לי מסתירות אותם מעיניי ומעניקות לי תמונת כזב נחמדה של ארץ ריקה מאדם ואשליה של מרחבים ובדידות.
סימני היישוב היחידים שאני רואה הם הקצה הצפוני־מזרחי של טבעון ובתיה המזרחיים של עוספיה שעל הכרמל עצמו. בבוקר מואר הכרמל בקרני השמש העולה ואז אני יכול להבחין בערוצים ובשלוחות המשורטטים בו. אחרי הצהריים אור השמש מופנה אליי וההר נעשה מִקשה אפורה-כחלחלה אחת. בערב שוקעת השמש מעבר לו והוא מאפיל, משחיר ונעלם. הנקודה הבולטת ביותר שעל רכס הכרמל היא המוחרקה. אין היא הפסגה הכי גבוהה שלו, אבל כך היא נראית מביתי. היא נקראת על שם המנזר הכרמליתי דיר אל-מוחרקה, הסמוך אליה מאוד, אבל יש לה גם שם עברי תקני ורשמי והוא קרן כרמל. את השם הזה נתנה לה מדינת ישראל אבל אזרחי מדינת ישראל לא עושים בו שימוש. מדוע? כי מלאכת הקיום של מילים דומות למלאכת הקיום של בעלי חיים ושל צמחים: רק המתאימים והמוצלחים שורדים, והאחרים נכחדים...".
(מתוך "גינת בר")
פרידה מחנות הספרים
"אנחנו מתנשקים את נשיקת הפגישה הצנועה שלנו... ממש כמו נשיקת הפרידה שהתנשקנו לפני שנים, ביום גירושינו, אחרי שיצאנו מבית הדין הרבני בירושלים.
רק שנה או שנתיים אחר כך עלה על דעתי שאת נשיקת הפרידה ההיא נשקנו בצל האיקליפטוס הירושלמי שאצל גזעו נפגשו הורי בראשונה. חייכתי לעצמי. אז פגישה ועתה פרידה, אז חנות הספרים איגרתא ועכשיו חנות הספרים ירדן, אז הם ועכשיו אני... לפעמים אני עובר שם: אז בית קפה ועוגיות שנקה, והיום רחבת אבן מיוזעת, גסה וקולנית שריח עז של שתן עולה משוליה... ורק האיקליפטוס עודנו שם כבול בשורשיו, עומד ומצל, אילם ותמה".
(מתוך "בביתו במדבר")
בין שני יערות
“ההזמנה לארוחה השנייה הגיעה אלי בידי נהג המונית של יעקב שיהיה מסיע אותו אל אשר יחפוץ. הוא בא אל משק רבינוביץ', דפק על דלת הרפת ומסר בידי מעטפה. בימים ההם כבר גר יעקב מחוץ לכפר, ברחוב האלונים בטבעון הסמוכה, בבית הגדול שהיום הוא שלי. לא אחת ראינו את המונית שלו ממתינה בצל הקזוארינות שעל הכביש הראשי ואותו יושב שם בתחנת האוטובוס של הכפר ואומר ה"תיכנסו תיכנסו" שלו לאנשים ולמכוניות. אל תוך הכפר שוב לא נכנס... החלטתי ללכת אליו ברגל... יום של ראשית הסתיו היה. על חוטי החשמל המתוחים לאורך הכביש נחרזו מאות סנוניות כתווים במחברת נגינה. עפר הדרך כבר נטחן באלף אופנים של קיץ ואניצים של שלף מעופף נישאו באוויר... חציתי את העמק הקטן שמעבר לחווה ועליתי צפונה... המקום לא היה זר לי, זני יערות ליוו את ילדותי. היער הקרוב היה יער האיקליפטוסים שחצץ בינינו ובין בית המטבחיים, קיננו בו כמה זוגות עורבים ובטרם שחר שרה שם החמרייה... היער הרחוק יותר היה יער האלונים שבו הלכתי עתה אל יעקב, גם אותו נהגתי לפקוד בילדותי..."
(מתוך "כימים אחדים")
