שנתיים חיכיתי לנופש ירושלמי, אסלי ורענן. הגעתי לבירה שלנו עם אנרגיות של אוגוסט, למרות שרק מרץ והטמפרטורות ממשיכות לצנוח. הגשם לא יעצור אותי, וגם לא רוחות ההרים. הרי את ירושלים אני מכירה היטב. גרתי בה כשהייתי סטודנטית באוניברסיטה העברית, כבר אז חרשתי את הסמטאות הייחודיות, מצופות באבן הירושלמית, כבר אז אהבתי את האנשים והמורכבויות, אפילו הפקקים של העיר הצפופה בישראל לא הפריעו לי – רק ששתי לחזור לאהובתי ל-30 שעות של אסקפיזם מוחלט. אספתי את חברתי הטובה וההריונית בל ממודיעין והכנתי את האוטו הקטן שלי לעליות הגדולות לירושלים.
אז הכול החל להשתבש
למלון My Jerusalem View הגעתי עם המלצות. לנתי שם בעבר, ממש על רחוב אגריפס המפורסם, שקרוב לשוק ולממילא, לעיר העתיקה ולכותל. אלא שהפעם רציתי להתפנק, אז הזמנתי גם עיסוי כדי להירגע עם תחילת החופשה הקצרה.
כשעליתי לחדר גיליתי חלל קטן, עם מיטה שנראתה קצרה, למרות שנאמר לי שזו מיטה סטנדרטית. סטנדרט זה בסדר, אבל למה הרגליים שלי צריכות להיות בחוץ? כשירדנו ללובי, ישר חייבו אותנו על העיסוי הכפול ורגעי ההמתנה התארכו. אלא שבסופם לא קיבלתי את המגע התאילנדי שציפיתי לו, במקום זה נאמר שאין מטפלת, ושמנסים לטפל בזה כבר כמה שעות. לא הבנתי למה קודם חייבו ורק אז הודיעו שאין עיסוי, וביקשתי לקבל את כספי בחזרה. גם בזה לא הקלו איתי, ותהליך העברת הכסף לקח דקות ארוכות שבמהלכן התאכזבתי מאוד שעל זה אני צריכה לבזבז את זמני – בשעה שביקשתי לבוא לנופש אחד קצר ומתוק.
האווירה המעיבה הזאת גרמה לנו לחפש מלון אחר, שבו נוכל למצוא, אולי, חדר מפנק ועיסוי. לבסוף, אחרי חיפוש קדחתני, בשעת צהריים מאוחרת ביום שישי – מצאנו את אחד מסניפי מלונות בראון החדש, ברחוב הלל המפורסם. שם, כבר אמרו לי, יש אפשרות להזמנת עיסוי.
בורגול במאה שקל
לפני שיצאנו לעבר המסע למלון השני, עצרנו בשוק מחנה יהודה כחלק מהביקור התיירותי שלנו בעיר. מחנה יהודה הוא שוק מלא חיים, הוואי, צבעים ואנשים. האוכל טעים, האווירה נהדרת ואין איפה לטעות. האומנם?
כשכולם מסביבנו דיברו באנגלית, החלטנו לשחק במשחק התיירות שחשבנו שאנחנו, ואז נכנסו לחנות תבלינים שהייתה הרבה יותר מזה: תיבול לאפייה, תבשילים, חליטות תה מיוחדות – אפילו בורגול. גם אחד העובדים במקום חשב שזה רעיון טוב לזרום עם המשחק התיירותי והאנגלית המצחיקה, אז הוא גם מכר לנו חליטות תה בשווי של 145 שקלים ובורגול בשווי של 100 שקלים. מאה שקל לבורגול, שילמתם פעם? כשאני לא יודעת אם לצחוק או לבכות – זרמתי עם הסיטואציה. "חוויה ישראלית", אמרתי לעצמי, בעברית הפעם. אבל חוויה ישראלית מאוד מאוד.
את המונית הראשונה למלון בראון ביטלו לנו, וכשחיפשנו מונית חדשה בגט טקסי, לא ידעתי שזה ייקח יותר מחצי שעה. בגשם וברוח הקשוחים של ירושלים אנחנו עומדות בין רחוב אגריפס לרחוב יפו, והאווירה של העיר הקדושה גרמה לי להתפלל לכל מי שאפשר כדי שתימצא לנו מונית.
בסוף, נהג המונית יצחק גאל אותנו מייסורינו – נקודת האור של היום הקשוח הזה. עם מזגן על חום ובדיחות מצחיקות הוא הנעים את הזמן שלנו, לאחר שראה מולו שתי נשים חצי ממוטטות. סיפר על אשתו ועל הקובה, וכמה שהוא אוהב את העבודה שלו. הוא אפילו זכה בנהג מצטיין באזור ירושלים, כשאראלה של גט התקשרה אליו לבשר לו שהוא זכה בסקודה אוקטביה מתנה. גו יצחק!
חוויה מתקנת, למרות האבק בחדר
החדר במלון בראון לא היה פסגת השלמות שציפינו לה, אבל אחרי השעות האחרונות – הוא עשה את העבודה. חוץ מהאבק בכל מקום, איך מלון חדש כבר הספיק להאביק ככה? עוד אין לי תשובה. נותני השירות היו אדיבים והעיצוב של המקלחת היה מושלם. בשלב הזה, זה הספיק לנו.
אט-אט הבנתי עד כמה השעות האחרונות בירושלים הצליחו להוריד לי את רף הסטנדרטים, וכדי להחזירו להיות גבוה גבוה, הזמנו מקומות במסעדת צ'אקרה הידועה בטיבה ובאיכותה. ואכן, זו אחת המסעדות הטובות ביותר שאכלתי בהן. מהאוכל ועד היין, השירות והעיצוב – חוויה ישראלית – בצד הטוב של המתרס.
את יום השבת פתחנו במסעדת זוני, במרחק הליכה מהמלון. אם ישראלים יודעים לעשות משהו טוב – זה ארוחות בוקר נהדרות. ביקור קצר בכותל ובעיר העתיקה, כדי לספוג עוד ניחוחות וטעמים וגם קצת דיבור עם אלוהים, הביאו אותי לכדי מיצוי הביקור. "ירושלים תישאר נהדרת" חשבתי, אבל אחרי שנתיים של ציפייה לחופשה הישראלית המושלמת, יצאתי תיירת מאוכזבת. אגב, הבורגול לא וואו. נסתפק בכוס תה.
