עמי אוחיון, הבעלים של פארק המים "אקווה כיף" שנפתח בטבריה בשנת 2016, עומד ומביט במפלס המרשים של הכנרת. דווקא השנה, כשהיא עולה על גדותיה בגאווה לאומית מקומית, המטיילים נשארו בבית. "את יודעת כמה אנשים היו צריכים להיות בכנרת בשישי בבוקר של החופש הגדול? אלפים. אלפים של אנשים", אומר אוחיון, יזם חובש כיפה שעלה מצרפת. אבל אולי דווקא בחסות השקט והיעדר התורים, שווה להגיע לכאן ולהתנסות באטרקציה שחנך אוחיון בחוף גנים רק לפני שבועיים.
"אקווה רייס" הוא מסלול קרטינג במים. כן, מה שאתם שומעים. המצאה שכאשר החל לתכנן אותה לפני יותר משנה, מי בכלל ידע איך מאייתים קורונה, ולאוחיון יש עדיין תוכניות למכור את הרעיון לעוד פארקים בעולם שגילו התעניינות. סיבוב עם אופנוע הים החשמלי, הירוק והשקט הזה מדהיר את האדרנלין ומהווה חוויה ממש כיפית. הרכיבה היא בתוך מסלולים המסומנים במים בעזרת מצופים, והעניין בטוח גם מבחינה קורונית, גם כי הוא מוגדר ספורט אתגרי, וגם מפני שבכל אופנוע נוהג אדם אחד.
- אז אם עשינו לכם חשק, הנה הפרטים: 10 דקות כיפיות יעלו 75 שקל לאדם. מחיר לא ידידותי בכלל, אבל לדברי המפעיל הוא נובע מכך שרק 15 סירות יכולות לצאת למסלול בו־זמנית. השימוש מגיל 14, נרטבים מעט במהלך הפעילות. א'-ה' 15:00-9:30 (כניסה אחרונה לפארק בשעה 14:15), ו' 17:00-9:30 (כניסה אחרונה ב-16:00), בשבת סגור. לפרטים: 1-700-555079.
"מי אמר שאין גלים בכנרת", זה השלט שמקבל את פנינו במתחם הספורט הימי "חלום עולמי", שנמצא צפונית לחמי טבריה. את העסק הקים עופר עולמי, ועכשיו מנהל אותו בנו אלעד. המקום מציע כל מה שקשור בספורט ימי - בננות, אבובים, סירות נגררות, סירות מרוץ, גם בנהיגה עצמית, אופנועי ים, סקי מים ועוד.
מאז הקורונה, ימי הכיף לקבוצות נעלמו לגמרי, "אבל משפחות עדיין מגיעות, בעיקר מפני שכל סירה שיוצאת היא בעצם 'קפסולה' שעליה עולים רק בני משפחה או חברים שממילא נפגשים", אומר אלעד ומציין שניתן לתאם מראש, אין צורך להתעכב בשטח או בקופות, ושכל סירה לנהיגה עצמית מכילה עד 14 מקומות ישיבה. ניתן גם לצאת לשעה משפחתית או רומנטית (כולל כיבוד ומערכת שמע). כשביקרנו היה שומם מאדם, אף על פי שהפעילות בטוחה בכל הפרמטרים המתבקשים. תגיעו. יהיה לכם כיף.
- מחירים: 40 עד 60 שקל לאדם לפעילות של חצי שעה, הנחה לקבוצות של עשרה אנשים. לפרטים והזמנות: 050-7320400.
אבל שהאקסטרים לא יטעה אתכם. טבריה היא מקום שוקע ומוזנח, ולא בגלל עוצר תיירות שמתקיים בימי מגפה עולמית. העיר מהווה אמנם מוקד עלייה לרגל למטיילי וקייטני החופש הגדול ולמשפחות חרדיות, שמגיעות בעיקר בתקופת בין הזמנים ומוצאות כאן אפשרויות נופש זולות, אבל כבר הרבה שנים היא נושאת על גבה את אותו חיווי משתק שמורים אומרים לפעמים על תלמידים שנשרכים מאחור: "הוא אינו ממצה את הפוטנציאל הגלום בו".
"רק אל תגידי לי את המשפט הזה עם הפוטנציאל", אומר במרירות רפי חלפון, מדריך טיולים שמתגורר כאן שנים רבות, ושמלווה אותנו במסלול ומנסה בסיפוריו המעניינים לטשטש את העזובה וההזנחה המאפיינות את מה שהייתה יכולה להיות פנינה תיירותית אמיתית. אבל אולי גם בממשלה מישהו עכשיו התעורר וחושב על זה, שכן ממש ביום שבו ביקרנו כאן, התכנסה בעיר השדולה למען טבריה בראשותו של חבר הכנסת עודד פורר, שמתכוונת להושיט חבל הצלה כלכלי וניהולי לתיירני העיר ולהשקיע במה שהוזנח. בינתיים, בשטח, הטבריינים הוותיקים רותחים, ולא רק בגלל הטמפרטורות.
רחוב הירקון היה פעם שוק שוקק של בעלי בסטות ודוכני דגים. בשנות ה־80 שכנו בסמוך לו ברים וחמארות שוותיקי העמק זוכרים בגעגוע, ועכשיו כל מי שאני פוגשת כאן מוותיקי טבריה, מלא טענות מוצדקות כלפי ראשי העיר בעשורים האחרונים, שהזניחו את התיירות, המסחר והחזות של העיר, שלא העבירו תקציבים, שנכנעו לעסקנות החרדית שלטענתם דירדרה את מצבה הכלכלי של העיר, שלא שיקמו ולא שיפצו בניינים מתפוררים שהם פאר היסטורי של אדריכלות טבריינית ייחודית ועוד.
"אבל אין דבר", אומר לי אחד הסוחרים. "בכל מאה שנה יש רעידת אדמה בטבריה שמשטחת הכל. האחרונה הייתה ב־1927, נשארו לנו עוד שבע שנים", הוא צוחק צחוק מריר מאוד. "טבריה זו אילת שלא הצליחה", אומרת מישהי ששומעת את השיחה.
כדי להמתיק קצת את המציאות, פנינו אל "בית המאפה אהוד", שמציע לצד מגוון של מאפים שגרתיים שכולנו מכירים, גם גרסאות של מאפים מסורתיים שמכינים רק בטבריה כבר עשורים רבים, כפי שמסביר לנו רפי המדריך. הוא בוצע חתיכה מעוגיית פרח רכה שנקראת "רוסקה", ומסביר שזהו המאפה המסורתי שמלווה את מי שיוצאת מהמקווה ליום כלולותיה.
"זה גם המאפה המסורתי שמכבדים בו בטבריה את האורחים בברית מילה וגם בשבעה". עוד טעמנו כאן "פיתה בסילק", שזה מעין בורקס רך ממולא בעלי סלק בר, ומכינים אותו בטבריה בימי חמישי, שזה היום של הכביסה והניקיונות ואין זמן לארוחות גדולות.
- "בית המאפה אהוד", הבנים 26, א'-ה' 15:30-5:00, ו' עד 15:00, 050-4445733.
מהמאפייה הגדושה אנחנו מתקדמים למעדניית הגבינות של עופר, שאין חובב קולינריה בטבריה והסביבה שלא מכיר אותה. קודם כל מגיש לנו עופר חריץ של גבינת קדוש המיתולוגית, שאותה נוסעים הטבריינים כבר שנים להביא מהמחלבה מצפת, ושלא תגידו להם המאירי - הם מכורים לקדוש. זו הגבינה היבשה, המלוחה מאוד שנותנים לה להתייבש עוד ועוד לפני שאופים אותה בתוך הקלסונס הטברייני (מזכיר את הקלצונה האיטלקי), או מגרדים לתוך חצי קישוא מרוקן ומבשלים ברוטב עגבניות - מדיאס טברייני, או במדרוטה בתנור, שזה חציל אפוי עם גבינה, מנה שמקורה בפורטוגל. רבות מהגבינות במעדנייה של עופר מגיעות ממשק שוורץ האיכותי, כולל ברי כמהין, ברי תאנים וגבינות פחם. יש גם דגים כבושים ומעושנים, אנשובי, חמוצים, שימורים מיוחדים ועוד. הידע והלבביות של עופר הם חלק מהביקור.
- "הגבינות של עופר", רחוב הירקון, א'-ה' 20:00-8:00, 054-3163059.
"את מהעיתון? תכתבי שאנחנו מתגעגעים לקובי, ראש העיר הקודם (רון קובי), ורוצים שיחזור. היו פה חגיגות וטברנות בתקופה הקצרה שלו וזה הזכיר לנו את טבריה של פעם", אומר אחד הסוחרים בשוק, ואילו אחר מוסיף: "מספיק להתעלל בטבריה. פעם כולנו התפרנסנו כאן בכבוד, העיר הייתה שמחה וצוחקת, אבל מאז שמשרד הפנים מקפיד לשכן כאן בעיקר חרדים, אין כסף והעסקים גוססים".
אנחנו נכנסים לחנות התבלינים "בית הטבע והתבלין דלאלי" שאין טברייני שלא מכיר, כולל כאלה שגרים רחוק ומגיעים במיוחד. על אחד המדפים תערובת בצבע טורקיז שבולטת בתוך קשת של גוני חום, כתום, אדום וצהוב. עם זה לא מבשלים, אני אומרת לבעל הבית, יגאל, והוא צוחק. "נכון, זה ג'לאל, תערובת לטיהור אנרגטי של הבית, כדי להשרות אנרגיות חיוביות. כף כזו בתוך הדלי של מי השטיפה והכל עובר", מסביר לי יגאל, ואני חושבת שאפשר לקחת את כל המלאי ולשטוף איתו את הרחובות של העיר כדי להחזיר אותה לימי הזוהר שלה ולחבק לתוכה את כל סוגי האוכלוסייה - חרדים, חילונים, צעירים, ותיקים, ושכולם יחיו כאן באווירת חופש מוחלטת. עוד תמצאו בהרט בגרסאות שונות שמכינים כאן, גם כאלה שאני כעיראקית לא הכרתי, למשל בהרט בלי קינמון שצבעו אדום כמו פפריקה, סוגים שונים של סומאק, ראס אל־חנות, תערובות תבלינים לסלט ולאורז, פירות יבשים ופיצוחים, שמנים ועוד. יש משלוח עד הבית, גם למי שגרים רחוק.
- "בית הטבע והתבלין דלאלי", הירקון 7, כל יום 9:00־19:00, ג' ו-ו' 14:00־9:00, 054-5831310.
כדי להגיע למעוז הדגים "האגם הצפוני" של יואב ובנו אמיר, צריך בסך הכל לחצות את הכביש, אבל תוך כדי חוצים גם עולם שהולך ונעלם, כי פעם, מספר לי רפי המדריך, כל הרחוב הזה היה מלא בסוחרי דגים, שהתחילו את העבודה בשעות הקטנות של הלילה, כאשר הדייגים של טבריה היו חוזרים מהים. מי שזוכר את הימים הללו היטב ועדיין מתעורר בשתיים בלילה כדי לקבל מידי הדייגים את הסחורה הכי טובה שיש בכנרת הוא יואב, דור חמישי למוכרי דגים, שגדל כאן בחנות הזו, שהקימה משפחתה של אמו.
"אמא שלי התחילה לעבוד כאן במקום ללכת לבית ספר. היא הייתה בת שמונה בלבד כאשר הצטרפה לניהול החנות המשפחתית", אומר האיש המבוגר וגדל הגוף, שמצביע על צילום ישן בשחור-לבן שבו נראים אמו, אביו והוא בחנות הדגים. "קראו לה ג'והורה, שזו פנינה", הוא אומר בגעגוע, "וכולם כינו אותה מלכת הכנרת. הדייגים סמכו עליה יותר מאשר על כל סוחר אחר ונתנו לה את הסחורה הכי טובה. כשהייתה בת 20 התחתנה עם אבא שלי וסחבה אותו לטבריה. היא הייתה הגבר במשפחה. היא לבשה את המכנסיים בזמן שכולנו לבשנו שמלות", צוחק יואב בשעה שבנו, אמיר, הנכד של ג'והורה, מכין פיש אנד צ'יפס לצהריים של העוברים והשבים, ומדגיש ש"ארוחת שישי בלי דגים בטבריה היא עילה לגירושין ביום ראשון בבוקר".
- "האגם הצפוני", הירקון 12, א'-ה' 19:00-9:00, ו' 14:00-9:00, 050-7538519.
"הייתי לוקח אותך לסטיקייה של אלפסי, כאן במורד הרחוב", מצביע רפי המדריך לכיוון הצומת עם רחוב הגליל, כשאנחנו יוצאים מחנות הדגים, "אבל הוא סגור בגלל ימי האבל על חורבן הבית. כשתבואי שוב לטבריה, את חייבת ללכת לאכול קציצות בפיתה. לא בגלל הקציצות, בגלל המטבוחה שמתבשלת שעות על אש קטנה". רשמתי.
בינתיים, אחרי כל הטעימות של הגבינות והעוגיות והדגים, אני לא מסוגלת אפילו לחשוב על אוכל, אבל כן חייבת לנוח קצת מהשיטוט המתיש והארוך ברחובות ובשווקים, בכל זאת, מדובר בחום יולי-אוגוסט. מלון חוף גיא עבר באחרונה שיפוץ והוא פנינה אמיתית על גדות הכנרת, עם חוף פרטי שמאפשר ספורט ימי מגוון ופועל גם בימי הקורונה, ובריכה מערסלת עם שטח ציבורי מטופח, שניתן ממנה לבהות גם אל מי הכנרת. זו בועת שקט למי שרוצים להימלט מן האספלט הרותח של העיר מסביב. את הספא לא דגמתי, אך הוא נראה טוב.
ואחרי שהגוף החזיר לעצמו כוחות, נוזלים ותאוות שטח, זה הזמן לעוד כמה אטרקציות, בהמלצת רפי חלפון, המדריך הצמוד והידען.
וכך נראתה הכינרת בחודש פברואר
(צילום: ניר רמון)
כדאי להעיף מבט על המצודה העות'מאנית, שנבנתה ב-1745 בראש הגבעה שמצפון לעיר העתיקה, ולבד מתפקידה ההיסטורי לביצור העיר, היא אחד המבנים העתיקים השמורים והמרשימים בטבריה. היא מתנשאת לגובה של שתי קומות ובפינותיה ארבעה מגדלים עגולים. בווייז: רחוב דונה גרציה פינת תג'ר. 50 מטר דרומה מן המצודה נמצא הסראיה - מרכז השלטון העות'מאני: בית העירייה, בית המשפט, בית הכלא וחדר הגרדום.
לא רחוק משם נמצא בית החולים הסקוטי, מבנה מרשים שבו פעל בעבר בית חולים ששירת את תושבי העיר והאזור, ומ־2004 פועל בו המלון הסקוטי. שווה לקפוץ לכאן כדי להתרשם מהמבנה. אם תגיעו בערב, שווה ללגום משקה בבר של המלון. רחוב גדוד ברק 1.
במדרון היורד מרכס פוריה לכנרת נמצא יער שווייץ, ששטחו 3,000 דונם והוא ניטע כדי למנוע סחף של הקרקע לכיוון העיר. כשביקרנו כאן חלק מהשטח היה שרוף, ובירור קצר העלה שבשבועות האחרונים פרצה פה שריפה שכילתה חלק לא מבוטל מהמורדות ליד החופים הדרומיים של טבריה. בימי קורונה בטוח לטייל כאן, ליהנות מרכיבה בשבילי האופניים, לעלות לתצפית מרהיבה מהמצפור, ואפשר גם לעצור לפיקניק עם כל המטעמים שתקנו בחנויות האוכל המומלצות. יש ביער גם חניון לילה לאוהלים. בווייז: יער שווייץ.
