13 צפייה בגלריה
בעקבות הסדרה: אזורי הקרב שהפכו מוקד עניין למטיילים. טנק ישן בתל סאקי
(צילום: אפי שריר)
אלה ימים קצת מתעתעים. אנחנו מטפסים אל השיפון. שביל צר ומתפתל, המוליך דרך מעט עצי אלון ותאנה, ונוף כרמי גפנים, ואבני טוף, ומיני זרדים. ותכף, כשנגיע לפסגת הר הגעש הרדום, 930 מטר מעל פני הים, שבקצהו עמדת בונקר, מסביבנו ב-360 מעלות ייפרס הצפון. רכס החרמון, ומג'דל שמס, ועמק החולה, וממערב - הכינרת.
שם צולמה סצנת מותו של המ"פ אבירם
והנה, ממש תחתינו מרכז הגולן ודרומה. ושם, במקום שמקצה ההר נראה ירוק ושליו, ויש בו מרבצי חקלאות ומרעה פרות, מציאות מתערבבת עם תסריט. פה ממש למרגלותינו התנהלו קרבות הבלימה המרים. ושם, מערבית לדלהמיה, צולמה סצנת מותו של המ"פ אבירם, וכספי היוצא מדעתו. והנה מימיננו מחנה נפח, שעד אליו הגיע כוח סורי, ולא רחוק, הדרך להר יוסיפון, המקום שבו כספי תוסרט יורה אחוז אמוק אל לוחמים ישראלים.
סצנה מתוך הסדרה "שעת נעילה"
(באדיבות כאן)
הנה אזורי הלחימה שאליהם חטיבת המילואים 679 של אורי אור, כמו אוויר לנשימה, הצטרפה, ופה בכתף הצפונית של השיפון, אזור דלווה, שבו צולמה נפילת הטייס ותפיסתו על ידי החבורה של מרקו ואלוש. ככל שנועצים נקודות נוספות במפת העמק שתחתינו, הגבולות מטשטשים. עד שקשה להבחין איפה המלחמה ואיפה הסדרה.
קר עכשיו. רוח חודרת עצמות נושבת. ועדיין הראות מצוינת. זה הר שכדאי לשלוט בו. ולהיאבק עליו. ובאמת האדמה שסביבו ובקילומטרים המתפרשים ממנו והלאה ספוגה בדם. ובסלעי הבזלת שלמרגלותיו צרובים זעקות חיילים. ולכל גבעה פה יש שם, ולכל תל גיבור. ובכל פנייה אנדרטה או שלד ברזל מרוסק שהושארו לתזכורת, ואזורי אש, ושדות מוקשים, ותנועה של מובילי טנקים. גם היום, מובילי טנקים.
לא סתם אני פה, בארץ הגולן. מלחמה בת 47 שנה זוכה להתעוררות. אם אפשר לומר דבר כזה על מלחמה. זה לא קורה במלאות לה שנה עגולה, ואפילו לא ביום השנה להתפרצותה. זה קורה בעת יציאת סדרה. ובעקבותיה, בעקבות "שעה נעילה" של כאן 11, עולים סיפורים.
חיילים ששתקו פוצים את פיהם. ילדים שואלים. ואפילו האדמה ומוקדי הקרבות זוכים לעניין מיוחד. ובעקבותיהם אני יוצא, מלווה במדריך הטיולים דוד דהן. אל מסע שנע בין אתרי מלחמה לאתרי הסרטה. בין אמת כואבת לדרמה מצולמת. בין עבר טראגי להווה הוליוודי.
איפה באמת צולמו התעלות של בונקר תל סאקי?
קצת קלסטרופובי פה. וחשוך. אנחנו מזדחלים במחילות הבונקר שעל פסגת תל א־סאקי. שרשרת תעלות מתכת צרות שמתפתלות לאין ספור כיוונים. כמו בחדר בריחה אכזרי במיוחד. רק שכאן אין הכרח בשלדים קופצים. מחניק פה. כשצילמו שמו מזגנים, אבל עכשיו אין טעם לקרר. אביב אלוש כבר לא כאן.
כן, התעלות הללו כיכבו בשעת נעילה, אבל לא כדי להמחיש את המערכה בתל א־סאקי, אלא את הקרבות בבונקר של החרמון. תל א־סאקי פחות התאים כדי לגלם את תל א־סאקי. הבונקר המסועף הזה, מתברר, הוקם רק אחרי מלחמת יום הכיפורים. מעט תחתיו, במורד הגבעה, מונח מנותץ הבונקר הצר שבמציאות שימש מסתור לחבורה שחרפה נפשה על התל.
ותכף כשנבקר גם בו, יצחק נגרקר, שריונר חטיבה 188, שהציל את מבוצרי תל א־סאקי, אחרי שיצא אל הסורים בהרמת ידיים, ואמר שאין אף אחד חי בפנים, וישב בשבי שמונה חודשים, ישחזר בפנינו את השתלשלות הקרבות, ויתאר כיצד פינה את גופת מפקדו, יואב יקיר ז"ל, שנהרג בטנק. "ותוך כדי אני שואל את עצמי, איך אזכור את המפקד הזה כל החיים שלי?", יספר, "ובאותו רגע אני נודר שאם אני יוצא מהמלחמה הזאת, הבן הראשון שנולד, ייקרא על שמו. וככה היה".
בינתיים, במחילות הבונקר שבפסגת התל, מולנו דלת מתכת עם חלון סורגים. מאחוריה נכלאו החייל אבינועם והקיפוד צנובר, ההם מהסדרה. והינה התעלות שבהן התנהלו קרבות אש, ואלה שבהן צעדו אלוש ושחר טבוך, כלומר סגן יואב ואבינועם. על הקירות כתובות באדום. חייל חסוך במים. עמדה 3. ערכות אב"כ 32. "הן לא היו במקור. הוסיפו אותן בשביל הצילומים", מספר יעקב שה-לבן, מילואימניק בחטיבה 188, שמוכר בגולן כמי שמנהל את אתר תל סאקי. הוא צועד לפנינו עם פנס גדול. שולט בכל הפיתולים. "בשביל הסדרה התקינו פה דלת, שמו קירות. באתי, לא זיהיתי את המקום. אני מדריך פה, והייתי צריך שידריכו אותי".
הסצנה המצמררת שמבוססת על סיפור אמיתי
אנחנו מגיעים לחדר הזיכרון שבלב המוצב. יש בו תמונות של 32 הלוחמים שנפלו בתל א־סאקי ובסביבתו. שם, בחדר הזה, אנחנו נזכרים בקטע מצמית מהסדרה, שבו חבורת הטנקיסטים מהתל, שנותרה כמעט ללא תחמושת, פונה בקשר אל המפקד, והוא משאיר בידם את ההחלטה אם לסגת או להילחם. הקטע הזה מבוסס על סיפור אמיתי. במציאות הוא התנהל בין יקיר ז"ל לבין מפקד גדוד 74, יאיר נפשי.
מקודם, בדרך לגולן, התקשרתי לנפשי, כדי לשאול על אותה שיחה מלפני 47 שנה. "התקשר אליי המ"מ יואב יקיר", שיחזר, "אני בכלל בצפון, נלחם על חיי. אומר לי: 'המג"ד נשארו לי שישה פגזים, ויש 12 טנקים מולי, מה לעשות?' ואני לא עונה. מה אגיד לו, ברח? אני ידעתי שצה"ל יגיע, והתחמושת תגיע, והמילואים יגיעו, ובסוף ננצח, אבל בינתיים צריך להחזיק מעמד. ואני יודע שזו השיחה האחרונה בינינו. יותר לא אשמע אותו".
13 צפייה בגלריה
תודרכו על הקרבות: השחקנים אביב אלוש (יואב) ושחר טבוך (אבינועם)
(מתוך הסדרה "שעת נעילה")
אנחנו יוצאים מהמפלס העליון של הבונקר. רוח רעננה מקבלת את פנינו. זה תל טרשי, שמורדותיו מכוסים בזלת וסבכי פרא. סביבנו פתחי אוורור, ותעלות לחימה, וחרכי ירי של צלפים. וממש מולנו מדינה שכנה. כזו שמידת העוינות לא פחתה ממנה עם השנים. והמבט אליה, כמו אלינו, נותר כשהיה–מלא חשש. והיום גדר אלקטרונית מפרידה בין הצדדים.
הלילה, על אדמת סוריה, צה"ל תקף באופן נרחב, בעקבות מטענים שהונחו בדרום רמת הגולן. ובכל זאת דומם עכשיו על התל. אפילו פסטורלי. מקודם, אחרי שהרתיח קפה על גזייה, יעקב שה-לבן סיפר שהתושבים פה לא עושים דרמה ממתיחות כזו או אחרת. "שאלתי אנשים מרמת מגשימים, הכי קרובים לפה, מה היה? אמרו: 'אם לא היו מדברים בחדשות לא היינו יודעים בכלל'", הוא מספר, "תשאל את התושב הממוצע מה הכי מדאיג אותו, אם זה איראן או סוריה, הוא יגיד, החזירי בר שמתפרצים לכבישים המחורבנים פה".
דוד דהן: "הייתה הכחדה של טורפים רבים. זאבים, תנים, בעבר הרחוק היו פה דובים. זה הוביל להתפרצות של אותם חזירים. הם הרבה יותר מסוכנים מהסורים".
שה-לבן: "ב־2018 הייתה פה כוננות רצינית. התפוצץ איזה בכיר איראני, טענו שזה אנחנו. בכל העולם דיברו על זה. באותו זמן קבוצת תיכוניסטים מסיאטל תוכננה להגיע לכאן, לתל סאקי. ראש הקבוצה מתקשר אליי. מסתבר שההורים פתחו סי.אן.אן, שמעו 'איראן ויל אטאק גולן'. הוא שואל: 'ההורים בפניקה, מה אני אומר להם?'. אמרתי: 'אל תהיה אידיוט. אני אסביר לך משהו על האיראנים. הם יושבים בצפון הגולן, מורדות החרמון. שם יתקפו. אני אקח אותם לדרום, לתל סאקי. פה יש דאעש, הכל בסדר. מהצד השני של הקו שקט".
תוך כדי שיחה שיירות פרייבטים שוטפות את המקום. "בעקבות הסדרה יש עלייה של עשרות אחוזים במבקרים. ואם לא הקורונה, היינו מדברים על מאות אחוזים", מדווח שה-לבן, "מבקרים גם הרבה ערבים-ישראלים. בימים האחרונים היו המון חרדים. נצמדו אלינו לשמוע הסבר. הרב שלהם קורא להם לתפילה, לא זזו מטר".
"יש צמא גדול אצלם למורשת קרב", מוסיף דהן, "אולי בגלל שרובם לא מגיעים לצבא. הם מאוד מעריכים. נושאים פה תפילות, קדיש".
"להמשיך את הערכים של סבא. זו שליחות"
סגן אמיר אדר אוכל תפוח. עיני התכלת שלו ממוקדים מזרחה. אל מעבר לגבול. אל האזור שבו נהרג סבו. אנחנו במצפה קוניטרה. תחתינו בקעה שופעת. הבזלת בה רכה. ויש בה תפוחים, דובדבנים ואפילו מעיינות. לפני מרחבי הירק, ממש תחתינו, יש שדה מוקשים מסומן בגדר. ואחריו, אולי שניים וחצי קילומטר מכאן, זו כבר מדינה אחרת, סוריה.
הוא נפל ב-19 באוקטובר 1973. מנחם אודם ז"ל, סבו של סגן אדר, היה אז סמל מחלקה, בן 36, מילואימניק, לוחם חרמ"ש בגדוד 91. "הסיפור המדהים", עוצר אדר, ומצביע צפונה, לכיוון המשוער של קיבוץ מרום גולן, כמה קילומטרים מכאן. "הוא שסבא היה ממקימיו. אמא שלי גדלה שם כילדה. וכשפרצה המלחמה, הם ראו את המטוסים הסורים הראשונים שעברו בשתיים בצהריים. ריכזו את כל הנשים והילדים, כדי לפנות אותם דרומה. וסבא שלי הלך והתחייל. עלה עם החטיבה מאזור הכינרת צפונה. הוא נהרג בתל מסחרה. היה בעמדת תצפית, כיוון את הכוחות, ואז הסורים הפציצו את העמדה".
תל מסחרה שבסוריה שבו נפל הסב נמצאת במרחק מבט מהר בנטל, שלמרגלותיו הקיבוץ שהקים. "תחשוב איזה מטורף זה", אדר פותח גוגל מאפ לחשב מרחק. 17 קילומטר כתוב שם. "ממש רואים את זה בעיניים. מלחמה על הבית על אמת".
ואז הסגן שובה הלב, תושב נופית, הבכור מארבעה בנים, שמשרת בחטיבה 188 המפורסמת ועוד מעט יתחיל קורס מפקדי פלוגה, מדבר על הרוח שהייתה פעם. על הערכים ההם, שקצת חסרים היום. ועל סבא שלמרות שהיה רק בדרגת סמל, הפך לגיבור הפרטי שלו. כי בסוף, מה זו מלחמה? הרבה חיילים קטנים שמוצאים את עצמם לבד בשטח.
ולפני שניפרד, ונמשיך להסתובב בגולן, אדר יספר איך האובדן שהשפיע על המשפחה – סבתו הייתה אז בת 26, אמו רק בת ארבע – התגלגל בסוף אליו. "גם אם אף פעם לא לחצו עליי או הכווינו אותי – בסוף, יום זיכרון אחרי יום זיכרון שבאים בערב למרום גולן, והולכים לבית קברות בעין חרוד, יש בזה מסר", הוא יאמר, "זאת חובה שעוברת. זה הדור שלנו עכשיו. אמא שלי הייתה רגועה יותר אם לא הייתי קרבי, אבל זה התור שלנו. אני מקווה שלא נצטרך לעמוד בסיטואציה כמו שהם עמדו בה. איום קיומי. אבל אני לגמרי מרגיש שזו זכות להמשיך את הערכים של סבא. זו שליחות".
המצפה שוקק עכשיו מבקרים. אזור החניה שמולו מלא. על יד אחת הקבוצות, צעירים יהודים וערבים, אני פוגש את המדריך שלהם. משה קהלני, קוראים לו. פעם טנקיסט בקרבות הבלימה, היום בן 67 מקריית מוצקין. אני שואל איך השפיעה הסדרה על עבודתו כמדריך מורשת קרב. "אוווו", הוא נושף, "הסדרה עוררה והעירה כל מיני שדים".
הוא היה אז, כשפרצה המלחמה, סמל בן 20 ויומיים, שירת באותו גדוד ובאותה חטיבה שבהם משרת היום סגן אדר. אין לנו זמן רב לסיפורים, האוטובוס עם הקבוצה שהוא מדריך תכף סוגר דלתות. ממש על הכביש הוא משחזר רגע קרב שלא מרפה ממנו, גם אחרי חמישה עשורים: כיצד התקבלה הוראה ששלושה טנקים, הוא באחד מהם, ייצאו מהרמפות שבהן שהו ויתקדמו אל עבר כוח סורי, וכיצד המ"פ שלו, שתכף ימות באכזריות מול עיניו, הזהיר מבלי שנענה, "אם אנחנו יוצאים, אנחנו מסתכנים". "ואז, תוך דקות, שלושת הטנקים חטפו, והמפקדים נהרגו", קהלני משחזר, "ידענו שזה מה שיקרה. ועד היום אני מחפש את זה שנתן את ההוראה".
"הנכדים אומרים: 'אנחנו רוצים סוף-סוף לראות'"
איפשהו כאן בתעלה לצד הכביש, קילומטר אולי אחרי הר שיפון, לכיוון ציר הנפט, היה מונח משך 11 שעות לערך סמל דב זולדן, רק בן 20, כשהוא מדמם וממתין למותו. כותב מילים אחרונות להוריו. לידו חולפים חיילים סורים. מעליו רקיע מואר בגשם ארטילרי. זה קרה ביום השני למלחמה.
לדרמה ההיא אין עכשיו זכר. הכביש המוביל מהשיפון חוצה מרחבי עשב וזרדים ובהם עצי אלון מנומנמים, והשמיים צבועים בתכלת קלוש. ממש מקודם, זולדן, תושב זיכרון יעקב, היום כבר 67, ביקר בנקודה הזו שוב. הפעם הגיע מלווה במשפחתו. חמישה ילדים ו-11 נכדים יש לו. רבים מהם באו היום. "אחרי שראו את הסדרה הם התחילו להבין על מה דיברתי כל הזמן", זולדן מסביר, "הם אמרו: 'אנחנו רוצים סוף-סוף לראות'".
הוא סוחב רגל, ויש לו זקן לבן וכיפה. המלחמה החזירה אותו בתשובה. והסיפור שלו, איך אומרים במונחי נטפליקס או HBO? שווה פרק. אנחנו נפגשים בתל א־סאקי. הוא מתחבק עם יצחק נגרקר, שאותו לא ראה מאז המלחמה. לצידו אפרים יוסף, חברו לפלוגה ולחטיבה 188. אותה חטיבה שחצצה בין הסורים לבין הבית, וספגה אבדות נוראיות, ומפקדיה הבכירים נפלו בתחילת המערכה. בקול שקט הם מתארים את קרבות פרוץ המלחמה, את הסתערות שריון האויב.
"אני הראשון בפלוגה שהוריד טנק סורי", זולדן נזכר, "כולם צעקו: 'שמפניה לזולדן'. נלחמנו מטווח של 1,800 מטר בערך. ואז הטווחים התקצרו, עד שהגענו ל-200, 100 מטר. ואחר כך 50, כשמה שמפריד בינינו לאויב זה רק תעלת הנ"ט".
יוסף: "פשוט קרב לחיים ולמוות. מי שיורה ראשון נשאר בחיים. באחת הסיטואציות, נקלענו לטווח של 100 מטר מול שלושה טנקים, שלושה קנים מופנים אלינו, לטנק שלי. אני בא לירות, ואין ירי. זה קטע מדהים. אתה רואה את המוות מול העיניים. ובשנייה האחרונה הטען-קשר הצליח להתגבר על הבעיה. טענו את הפגזים בשניות, השמדנו את שלושתם".
הדרמה של זולדן התרחשה למחרת. הטנק שלו נפגע, והוא הצטרף לנגמ"ש שיצא לאסוף פצועים. "היה איזשהו קצין פצוע", הוא נזכר, "אני וחבר, עציון אשכנזי, שמנו אותו בנגמ"ש. נוסעים, עוברים את עין זיוון, על הכביש שלושה טנקים סורים. הטנק מקדימה ירה פגז, פגע בחלק העליון של הנגמ"ש. טנק שני פגע באמצע הנגמ"ש. אני ישבתי ליד הדלת האחורית, חטפתי רסיסים בשתי הרגליים. אני צועק, הנגמ"ש מעלה עשן, עקפנו את הטנק הסורי. בורחים. והטנקים רודפים אחרינו. אחרי כמה דקות, הנגמ"ש נעצר באמצע הכביש.
הנהג אומר שהתקלקל. כולם קופצים ובורחים. נשארו שלושה. הפצוע באלונקה, עציון שגם נפצע ואני. עציון שואל: 'אתה יכול לצאת?' אבל אני לא יכול לזוז, אומר לו, 'תציל את עצמך, תברח'. הוא מתעקש. אומר, 'אני אקח אותך על הגב'. ואז אותו פצוע באלונקה אומר שתי מילים: 'ומה איתי?'. עציון ואני מסתכלים אחד על השני, שבריר שניות. הטנקים הסורים תכף מגיעים. אבל שנינו פצועים, איך אפשר לסחוב אותו עם אלונקה? נפרדנו.
עציון מדדה ולוקח אותי על הגב. אחרי 200 מטר אני מרגיש שהרגל שלי נופלת. אמרתי, תשאיר אותי בתעלה. בינתיים אנחנו רואים את הנגמ"ש נוסע. התברר שאותו פצוע, לא יודע איך, הניע את הנגמ"ש. עציון מתעקש, לא רוצה לעזוב אותי. ואני אומר לו: 'זו פקודה. לך להזעיק עזרה'. אני נשאר לבד, בתעלה. לוקח דם מהרגליים, מורח על הפנים. ואז הסורים מגיעים. יורדים מהטנקים, לא רחוק ממני. הם במרכז רמת הגולן, אף כוח שלנו לא נמצא. ואני עם עיניים פתוחות. מסתכל עליהם איזה שעה, שעתיים. קשה לי להגדיר זמן. אוכלים, שותים, שומע את הצעקות שלהם.
"על תעודת החוגר אני כותב להורים שלי: 'נפצעתי, לא הצליחו להציל אותי. תקברו אותי בזיכרון יעקב, מצטער שלא חזרתי הביתה'. ואחרי שהסורים עוזבים, שעות הלילה, אני קופא מקור. השיניים נוקשות. כמעט מאבד הכרה. החיים עוברים כמו סרט נע. ואז בשניות האחרונות, אני שוכב על הגב, רואה טילים, ארטילריה, מה שלא היה שם, ופתאום נזכר שיש מישהו למעלה, מעליהם. אומר: 'אתה שם למעלה. אתה בטח רואה אותי. יש לי בקשה. תוציא אותי מהתופת הזאת ואני כולי שלך. רק תוציא אותי'. ואחרי שתי דקות, הופיעו זחל"מים של הצנחנים".
הוא עבר שיקום ארוך, הצילו לו את הרגל, לקח לו יותר מעשר שנים לחזור בתשובה, כשקודם לדבריו קיבל תזכורות מהחיים לגבי הנדר ההוא, ועכשיו הוא פה, עם המשפחה, בסיור בין מוקדי הלחימה, בהם התעלה שבה שכב בגלגול אחר שלו. "התרגשות", הוא מתאר, "הם שואלים, 'פה שכבת? ואיפה היו הטנקים הסורים?'. כשרואים בעיניים זה אחרת. וכשאני מספר להם, התמונות ההן חוזרות אליי".
"פה נלחמו באמת. פה נהרגו"
מקודם עצרנו בחורשת דלווה, שלצד כביש 91. הבטנו. מצפון הר אביטל והר בנטל, ממערב קיבוץ אורטל, מדרום-מזרח, ממש מולנו, הר יוסיפון, ומסביבו שטחי אש שאי אפשר להתקרב. ובין לבין בזלת ואקליפטוסים. המדריך דהן עמד עם מפה של הגולן ועם "אלה האחים שלי", ספרו של אורי אור, אז מפקד חטיבה 679, ותאר את הקרבות שהתחוללו סביבנו.
רבות מהסצנות של "שעת נעילה" צולמו פה באזור. חלקן בשטחי אש שבו פועל הצבא. "עבדנו בתיאום עם אוגדה 210, כאילו אנחנו אחת היחידות שלהם", מספר נח פארן, מג"ד שריון בעברו, יועצה הצבאי של הסדרה, "מימין יורים, משמאל יורים, שומעים קולים, רואים יחידות, ואתה מצלם סדרה על מלחמת יום כיפור. זה היה מאוד מחבר. צילמנו בשטחים שבהם היו קרבות מרכזיים של מלחמת יום הכיפורים", הוא ממשיך, "בבוקר הייתי עושה לצוות תדריך קצר, אומר: 'איפה שאתם מצלמים היום, היה הקרב הזה והזה'. מראה איפה הסורים היו, איפה אנחנו. וכשאתה מתחיל לצלם ואומר, פה נלחמו באמת, פה נהרגו, יש לזה אימפקט גדול. אנשים התרגשו מאוד".
מדלווה ממשיכים להר שיפון. עולים עליו, צופים מסביב, ואז יורדים. ואז עומדים למרגלותיו. זה הולך להיות רגע נוגע. המדריך דהן, שבא היום בהתנדבות, מאהבה, ומכיר כל צמח וכל קרב, מספר על התקופה האחרונה. הקורונה הרגה את הפרנסה והתיירות. גם פה, בארץ הגולן. כי כשאין תיירים ואוטובוסים ואין טיולי בתי ספר, אף סדרה שבעולם לא תציל את המצב (להזמנת סיור: 050־6808613).
"אני השליח של הגולן", אומר האיש הזה, "אני פה כדי לספר לאנשים את הסיפור של המקום. של האתרים היפים, וגם הקרבות והגיבורים. בשביל זה אני חי. זה משהו שהוא בנפש, בנשמה. ובשנה האחרונה אני לא חיוני. בן אדם קם בבוקר, למה הוא קם? ואני קם, ושואל: מה העתיד?".
"שעת נעילה" או המדריך דוד דהן, בסוף הרי זה העניין - לספר את סיפור הלוחמים שהיו פה. בבוקר, יאיר נפשי, מגיבורי המלחמה ההיא, סיפר לי על אלו שלא שבו הביתה, וגם על אלה שיצאו בחיים, אבל לא באמת חזרו מהגבעות. והינה עכשיו, כשדהן מסיים לדבר, ושתיקה משתררת, וערב מתחיל לרדת, וקריר, שעת דמדומים, זמן שחוזרים הביתה, אל ארוחת הערב, והמשפחות, אני חושב שאני רואה אותם.
הם נמצאים שם, מעבר לכתפו של דהן, על ההרים והמורדות שסביבנו. מופיעים אחד אחרי השני. בסרבלי לחימה בלויים. ומבט קצת עייף. ופניהם, כאילו לא חלפו 47 שנה. החיילים שנשארו בבזלת. החיילים שלא חזרו מהגבעות.
