ראשית וידוי קצר, יציאה מארון הבושה הפרטי שלי: לא עשיתי את כל שביל ישראל. כלומר, הלכתי בלא-מעט מקטעיו, אבל לא "עשיתי" את כל-כולו. לאורך שנים רבות דרסתי ברגליי אלפי קילומטרים של שבילי מדבר והר, בארץ ובעולם, ואיכשהו, דווקא את מלוא הנתיב הלבן-כחול-כתום – לא. אני יודע שזה וידוי קצת מגוחך, אבל בי העניין מעורר אי-נוחות: כיצד זה אני, "מלח הארץ" לפחות בעיני עצמי, לא עמדתי בציפייה שלי ושל החברה ממני ומשכמותי, "לעשות" את כל השביל כולו; לצעוד אותו ברצף אחד. בושה.
ודווקא אי הנוחות הזו, חשבון הנפש המעט-אווילי שהוא מעלה בי, ממחישים טוב יותר מכל הסבר אחר את האופן שבו הפך שביל ישראל למעין "תו תקן של הישראליוּת". אם בעבר, בקרב בני דורי ובסביבה בה בגרתי, לא עלה על דעתנו לא לשרת ביחידות קרביות – עם דגש על המובחרות שבהן - כך הפך בשנים האחרונות "השביל" למפגן האולטימטיבי של מעשה ההשתתפות בישראליוּת, הטובה, היפה, האמיצה והמחבקת, זו שהלב הקולקטיבי כָּמֵהַּ לה. מכאן חשבון הנפש: האם העובדה שלא הלכתי את מלוא אלף הקילומטרים של השביל מעידה כביכול על פגם בצחוּת הזהות הארץ-ישראלית שלי?
4 צפייה בגלריה
פרופ' תמר הרמן ויון פדר השבוע, על גשר ווקופ (רדינג) בשפך הירקון בתל אביב, שם עובר תוואי שביל ישראל
(צילום: שאול גולן)
אם בעבר, בקרב בני דורי ובסביבה בה בגרתי, לא עלה על דעתנו לא לשרת ביחידות קרביות – עם דגש על המובחרות שבהן - כך הפך בשנים האחרונות "השביל" למפגן אולטימטיבי של מעשה ההשתתפות בישראליוּת, הטובה, היפה, האמיצה והמחבקת, זו שהלב הקולקטיבי כָּמֵהַּ לה
מה סוד ההצלחה?
השביל, אורכו כ-1,050 קילומטרים, עניין של 45 עד 60 יום ברצף, תלוי בקצב ההליכה. כמה עשרות אלפים הולכים לאורכו מדי שנה, אבל רק כאלף מהם עושים אותו לכל אורכו במהלך אחד ורצוף באותה שנה. אלה הם "השביליסטים האמיתיים" וההערכה היא שמאז נחנך השביל, לפני כ-25 שנה, יש בסך הכל כ-15 אלף ישראלים כאלה.
לצד "האמיתיים" יש עוד בין 80 ל-100 אלף איש, שהלכו את השביל לכל אורכו, אך לסירוגין, בתהליך שנמשך כמה שנים. הייתי שותף פעם בחבורה שהתכנסה באדיקות אחת לחודש והלכה בכל פעם מקטע אחד או שניים. לקח לחבורה יותר משלוש שנים להשלים את השביל כולו. ככל שחלף הזמן, נִיכּרה נשירה של משתתפים, אך ניסיון של חברים "חדשים" להצטרף אל ההולכים נתקל בבוז ובדרישה: "תשלימו קודם את הקטעים שפספסתם".
ברקע, יש עוד מאות אלפי טיילי מקטעים בלבד. הם עושים את השביל בחלקיו, מי יותר, מי פחות.
"מדובּר במיצוי של ה'ישראליאנה' בת זמננו", אומרת פרופ' תמר הרמן שחקרה את תופעת ההולכים בשביל ישראל, ופרסמה את מחקרה בספר המרתק שביל ישראל - דרכה של הישראליות החדשה-ישנה. המחקר של הרמן אכן ממחיש את המעמד שנוצר לשביל ישראל בחברה ובתרבות: ההליכה בשביל "מסמנת" לצועדים בו את מהות הישראליוּת שלהם, ישראליות עכשווית וחילונית. השביל עצמו "מסוּמן" כאייקון של ישראליוּת מובהקת, המדד המוחלט למהותה של 'ארץ ישראל היפה'.
4 צפייה בגלריה
"השביל מייצר תחושת סדר, שכל דבר במקומו". תמר הרמן ויון פדר על נתיב שביל ישראל בפארק הירקון בתל אביב
(צילום: שאול גולן)
היכן חיבור השבילים יצר נזק?
הַמָתְווה של שביל ישראל, אורי דביר, לא יכול היה לקבוע את התוואי על פי שיקולי טיול-נטו. הוא נאלץ להתחשב במגוון של מגבלות: בעיות ביטחון (שבעקבותיהן הורחק השביל משטחי יהודה ושומרון), מכשולים טכניים ופיזיים (כגון בסיסי צבא או שטחי אימונים), בעיות בירוקרטיות, וכן הצורך להתרחק מהערים. אולם, על אף שפע האילוצים הוא יצר תוואי שעובר בכל תצוּרוֹת הנוף הישראלי, ושביל שנע במרחבי טבע כמעט נקיים. מדובר בשביל מוצלח במיוחד: הוא מגוון מבחינה נופית וגם ברמות הקושי שהוא מציע. הוא מסומן היטב, והגישה לרוב המקטעים שלו נוחה יחסית ולא מרוחקת מדי.
ההצלחה הבלתי רגילה של שביל ישראל מעניינת דווקא על רקע העובדה שלצורך כינונו כמעט שלא פילס תוואי חדש. למעשה, הוא נוצר על בסיס חיבור של מִקטעי מסלול קיימים וקצרים יותר, שסומנו וטוּילוּ בעבר. אלה חוברו לרצף מתמשך, וסומנו בפועל בשטח בצבעים חדשים, שאיחדו אותו למסלול מגובש תחת שם נגיש שקל לאהוב.
במקרים מסוימים, ההסתמכות על סימונים קודמים יצרה נזק משני. כך, למשל, באזור שדה בוקר נע השביל במרחב שהיה רווי סימונים קודמים, ומתרחק מהעיר ירוחם. היסטורית, לא היה בירוחם אדם בעל תודעת טיול, שטרח לאתר ולסמן שבילי הליכה בסביבתה, והעובדה הזו הרחיקה ממנה את השביל באופן שפוגע בעיר עד היום - ירוחם הייתה יכולה להפיק תועלת רבה מקרבת השביל, כלכלית וחברתית, וגם מהצטרפות תושביה לאתוס הטיולי.
הרמן: "השביל משקף געגוע למדינה מדומיינת, שבה כולנו היינו ביחד וחלקנו אתוֹס אחד. השביל יוצר בהולכים בו התפעמות פטריוטית, נטולת ציניות או שמץ אירוניה. געגועים ל'תחושת טוּב', לַישראליוּת הלא-מקולקלת. כאילו הוא מרחב שתחוּם ושמור לאנשים טובים, יפים, מאירי פנים זה לזה. ככל שבחוץ יש יותר מצוקה וחוסר ודאות, כך ההימצאות במקום כזה נותנת משמעות עדכנית לסנטימנט הפטריוטי"
מי הולך בשביל ואיך?
המחקר של הרמן בוחן את הדמוגרפיה של מטיילי שביל ישראל ומעלה נתונים מעניינים. בשביל צועדים יותר גברים מנשים, יותר צעירים ממבוגרים, כמעט רק יהודים (נחזור לעניין הזה בהמשך), כמעט ללא תיירים (השביל מתאפיין במקומיות שלו, ולא הפך אטרקציה עולמית).
קבוצות הגיל הבולטות של הצועדים: צעירים לפני ואחרי צבא, ובני 50+, כאלה שיש להם פחות דאגות פרנסה וכבר אין להם ילדים קטנים בבית.
על אף הנתון הזה – בשביל אפשר לפגוש את כ-ו-ל-ם: סבים ונכדים, משפחות, חבורות, קבוצות, מטיילים מאורגנים עם מדריך צמוד וגם לא מעט זוגות אוהבים. בניגוד לרוֹוֵח בשבילים באירופה או בצפון אמריקה – בשביל "שלנו" לא נפגוש כמעט מטיילי בָּדד. הטיול בחברותא, כך עולה מהנתונים, הוא מאפיין ישראלי מובהק.
אפשר לתת במטיילים סימנים:
- השביליסטים האמיתיים סוחבים תרמיל כבד על הגב, שק"ש, אוהל, והמון ליטרים של מים. הם אוכלים אבק וסועדים בשטח, ותאורת הלילה היחידה שלהם היא הגזיה של הקפה.
- החפיפניקים יתורו בעיניהם לקראת סוף המקטע את הג'יפ המפונפן והממוזג שמגיע לאסוף אותם, ויבלו את הלילה במלון קרוב או במיטה בבית.
- הרוחניקים יקדישו שעה ארוכה בראש כל תל ועל גדות כל מעין לתרגל מדיטציה.
- הפנסיונרים יזכירו כל הדרך שכאבים זה רק במוח, יתמודדו בגאון עם כאבי הגב והם חובבי מקלות הליכה. כן, גם אני.
למה ההולכים הולכים?
המוטיבציה ללכת, כך מגלה המחקר, נובעת ממקורות מגוונים.
- יש היוצאים לדרך מאהבתם לטבע, או מכמיהתם להרפתקה.
- יש השואפים לפסק זמן מהשגרה והסביבה.
- יש ההולכים לשם העצמה (אישית, נשית, פיזית).
- יש הולכים נוסטלגיים, המבקשים להתחבר אל חוויות ילדוּת ונעורים.
- יש הולכים כמענה למשבר גיל (הארבעים, החמישים, השישים, ואפילו השבעים).
ורוב המטיילים מודים בפשטות: "החיים בארץ כל כך מלחיצים ומעיקים, הרגשתי שאני חייב להתנתק".
אבל למה דווקא שביל ישראל? ומדוע האדיקות, לא לפספס שום קטע?
הרמן: "שביל ישראל מייצר תחושה של סדר, שכל דבר במקומו. וככל שהמרחב הישראלי – הפוליטי, הציבורי – יותר סוער ומבולגן, כך ההליכה בשביל הסדוּר הזה מרגיעה ונותנת ביטחון".
נראה שבזה טמון סוד הצלחתו הפנומנלית של שביל ישראל: בעוד כל תחום אחר בישראל נגוע בתסכּוּל ובשסעים, קיומו של השביל מפיח רוח חיים בסנטימנט הדועך של היַחַד הישראלי. לכאורה - מי ישראלי טוב ואוהב הארץ? זה שהולך בשביל. מעין סַמָן זהות של הקולקטיב הישראלי-ציוני-יהודי.
הרמן: "השביל משקף געגוע למדינה מדומיינת, שבה כולנו היינו ביחד וחלקנו אתוֹס אחד. השביל יוצר בהולכים התפעמות פטריוטית, נטולת ציניות או שמץ אירוניה. געגועים ל'תחושת טוּב', לַישראליוּת הלא-מקולקלת. כאילו הוא מרחב שתחוּם ושמור לאנשים טובים, יפים, מאירי פנים זה לזה. ככל שבחוץ יש יותר מצוקה וחוסר ודאות, כך ההימצאות במקום כזה נותנת משמעות עדכנית לסנטימנט הפטריוטי".
גם אם תיאור כזה זר לחוויה הפרטית שלכם ובסך הכל רציתם להיות כמה ימים בטבע, עם החבר'ה - הרי שממעוף הציפור מתגבשת כאן אמת חברתית-פוליטית: ההליכה בשביל מפצה על הניכּוּר הגובר. מהמצב המדיני, מהממשלה, מהשסע החברתי. כך, באופן סמוי, היא משיבה את האמונה בקולקטיב הישראלי, בזיקה לארץ ולאדמה. דומה כי רק במרחב הזה, המוֹרַטוֹרִי, שבו המשתתפים לוקחים פסק זמן מהחיים, יכולים חובשי הכיפה תומכי ארץ ישראל השלמה לחוש אחווה – אישית וכל-ישראלית - עם חילונים מתנגדי כיבוש ומצביעי מרצ.
מאז ומתמיד האדם הלך. כדי להגיע, כדי לטייל, כדי למחות, כדי לפתח את גופו וגם כמעשה דתי: עלייה לרגל. כרבע מיליארד בני אדם בעולם עולים מדי שנה לרגל: למֶכָּה, למקדשים בהודו, לקבר קדוש בספרד, לקברי צדיקים במרוקו. הצליין הדתי יוצא מביתו והולך למרחקים. הריחוק מנתק אותו משגרת חייו, ובהגיעו ליעד הוא עובר קתרזיס וחוויה של תיקון וזיכוך. ההולכים בשביל ישראל עוברים תהליך דומה – רק ללא אלוהים וללא מקדש בסוף הדרך.
הרמן: "ההולכים בשביל - בוודאי אלה שהולכים לכל אורכו בפרק זמן רצוף - עוברים תהליך טרנספורמטיבי, בדומה לצליינים הדתיים. הם מתפרקים מהסמלים החיצוניים שמציינים את זהותם, וברמה הרגשית מקצתם חווים חוויה צליינית. בשני המקרים ההליכה עצמה היא המטרה. ההליכה מזככת אותך, מחברת אותך לעצמי שלך, במנותק מכל מעגלי ההתייחסות שלך. וזאת, למרות שתהליך ההתנתקות בשביל ישראל לא דומה בעומקו למסעי הצליינות הגדולים והארוכים".
4 צפייה בגלריה
"ההולכים לאורך השביל ברציפות עוברים תהליך טרנספורמטיבי, בדומה לצליינים הדתיים". פדר והרמן בשפך הירקון
(צילום: שאול גולן)
ההליכה בשביל מפצה על הניכּוּר הגובר. מהמצב המדיני, מהממשלה, מהשסע החברתי. כך, באופן סמוי, היא משיבה את האמונה בקולקטיב הישראלי, בזיקה לארץ ולאדמה. דומה כי רק במרחב הזה, המוֹרַטוֹרִי, שבו המשתתפים לוקחים פסק זמן מהחיים, יכולים חובשי הכיפה תומכי ארץ ישראל השלמה לחוש אחווה – אישית וכל-ישראלית - עם חילונים מתנגדי כיבוש ומצביעי מרצ
מי הנשארים מחוץ לשביל?
על אף מעמדו הקונצנזואלי ולמרות האהדה הכלל-ישראלית כלפיו, יש קבוצות שלמות בחברה הישראלית שמוּדרוּת ומדירוֹת עצמן משביל ישראל. ראשית, ממניעים פוליטיים: בחוגי הימין, למשל יש שמאמינים כי זהו "שביל שמאלני" משום שאינו עובר בשטחי יהודה ושומרון. לעומתם, יש בשמאל מי שטוען כי השביל הוא ביטוי פטריוטי המזוהה עם "ציונות מיינסטרימית בלתי רפלקסיבית".
לצד אלה יש גושים חברתיים גדולים בהרבה, שנשארו מחוץ לשביל, ובראש ובראשונה אלה הם בני המעמד החברתי-הכלכלי הנמוך. השביל אמנם פתוח לכולם, התנועה בו חופשית וחינמית, אולם עצם המסע בו אינו עניין זול. כדי לטייל בו צריך שחרור מדאגה לבני משפחה, פנאי, ימי חופשה, וזה יכול לעלות לא מעט כסף: תשלומים על הסעות, הטמנות מים ומזון, מקומות לינה, הדרכה לקבוצות מאורגנות, וכמובן ציוד ואוכל.
אבל זה לא רק עניין כלכלי.
הרמן: "המזרחים, המסורתיים, הש"סניקים, לא רואים עצמם חלק מהדבר הזה. הם רואים בְּשביל ישראל 'שביל אשכנזי'. ואם מזרחי הולך בו, הוא בראייתם 'משתכּנז'".
בהיבט הזה השביל גורר לתוכו את שסעיה של החברה הישראלית. כך, לא נפגוש לאורכו ערבים או חרדים.
באשר לחרדים - תרבות של הליכת פנאי בטבע כמעט שאינה קיימת בעולמם, לתפישתם זו השחתת זמן, וממילא מסע כזה יקר מאוד לחרדי ממוצע.
אצל הערבים - השביל שקוף. בתרבות המזרח-תיכונית אין הליכת פנאי, אך ממילא, כך על פי הרמן, שביל ישראל נתפס בעיני הערבים כ'שביל ציוני'. "מדריכי תיירים ערבים אמרו לי שהם דווקא מתחילים לקחת קבוצות למסלולי הליכה, למשל לסיורי נַכְּבַּה, בין שרידי כפרים חרבִים. אבל לא לשביל ישראל כי הוא שביל ציוני. שאלתי באיזה מובן? אמרו: יש התעלמות מההיסטוריה הערבית בהסברים הנלווים לאתרים שהשביל עובר לידם להם; הוא גם נע לאורך הרבה אנדרטאות לזכר חיילים וקרבות; וההולכים בו מדברים הרבה על הפטריוטיות שלהם. זה לא מתאים לנו".
4 צפייה בגלריה
"ההליכה עצמה היא המטרה". הרמן ופדר לצד סימון השביל לכיוון צפון, על רקע תחנת הכוח רדינג
(צילום: שאול גולן)
הרמן: "המזרחים, המסורתיים, הש"סניקים, לא רואים עצמם חלק מהדבר הזה. הם רואים בְּשביל ישראל 'שביל אשכנזי'. ואם מזרחי הולך בו, הוא בראייתם 'משתכּנז'"
אחדות הניגודים
בארץ ישראל התגבשה המסורת של ההליכה הרגלית לפני יותר ממאה שנה – החל בימי החלוצים הראשונים, עבוֹר לפלמ"ח ולתנועות הנוער ולטיולים השנתיים של בתי הספר. הבסיס האידיאולוגי: אימוץ הזיקה לטבע ולאדמה כמרכיב יסודי בגיבוש זהותו של "העברי החדש", השזוף, מחושל הגוף, אוהב הארץ ומחובר לאדמתה. אבל בשנות ה-80 וה-90 המסורת הזו די גוועה. תנועות הנוער הצטמצמו, שיעורי החקלאות בוטלו, מערכי השל"ח שונו, והטיולים השנתיים בבית הספר עברו למסלולי אטרקציות ולינה במלוניות.
בדיוק אז באמצע שנות ה-90, כונן שביל ישראל והצית אש חדשה במסורת הגוועת. הוא השיב מידה של מסורת ארץ-ישראלית "טהורה" אל תוך המציאות העכשווית – הצרכנית, הקפיטליסטית, הגלובלית, הטכנולוגית. כך הוא מספק להולכים בו תחושה אוּפוֹרִית של מרחב אידילי, הפוך לחלוטין לכיעור שבחיי היומיום.
בהפוך על הפוך, ככל שהשביל הוא "מסמֵן" של הקולקטיב הישראלי, עצם ההליכה בו היא, לרוב, מעשה אינדיבידואליסטי ואסקפיסטי מובהק. הפוך מן האקט הלאומי והקולקטיבי. אנחנו הולכים בשביל כי אנחנו מבקשים דווקא להתרחק מהקולקטיב הישראלי. אנחנו הולכים בשביל כדי לברוח מכל מה שמאוס עלינו בישראליות. אנחנו הולכים בשביל כי הוא נקי, תרתי משמע, מהגסות והזוהמה של הפרהסיה הישראלית. אנחנו הולכים בשביל כי אנחנו רוצים להיות לבד.
הנה כי-כן, השביל מגלם בתוכו ניגוד מובהק - מצד אחד מפגן של הזדהות עם הקולקטיב הלאומי ובו-בזמן היפוכו הגמור: מעשה של אסקפיזם צרוף.
התחייבות להשלמת הווידוי
התחלתי עם וידוי ואסיים עם התחייבות: יום אחד, כשבאמת-באמת אצא לפנסיה, אעשה את שביל ישראל כל כולו.
פורסם לראשונה: 17:57, 01.07.21
