אנחנו חיים בעידן של שפע ונוחות. כמעט תמיד יש לרובנו אוכל ומים וחשמל ותקשורת, ותמיד זה נגיש, בדרך כלל יש אפילו עודף. ואנחנו לוקחים כל חוסר נוחות קטן כטרגדיה גדולה, מה שמונע מאיתנו לעיתים להגשים, לשנות, לנסות דברים חדשים. אבל מדי פעם להרגיש חוסר נוחות זה משמעותי לנפש. זה מצמיח וגורם לנו להעריך את החיים יותר.
עם המחשבות האלה ארזתי תיק ואוהל והחלטתי לצאת לדרך, לעשות את שביל מגידו, שנחנך בשנה האחרונה ומחליף את שביל סובב רמות מנשה, שביל מעגלי שאורכו כ-70 ק"מ, שישה ימים בטבע, לבד.
לטיול כזה צריכים להיות ערוכים היטב. אין לדעת מה תמצא בדרך ואת מי תפגוש, ומזג האוויר יכול להשתנות. לוקחים כמה שפחות דברים, ואם יש שתי אופציות — לוקחים את הקלה יותר. חושבים על כל פריט שנכנס לתיק. כל גרם שנשאר בבית, לא יהיה על הגב שלכם, והגב שלכם יקר.
אז לקחתי שק שינה טוב, מזרן, פנס ראש, ערכת עזרה ראשונה, טלפון טעון עם סוללות ספייר, בגדים חמים ללילה אבל לא יותר מדי, קצת אוכל וחטיפים מהבית וכסף כדי לרכוש עוד במידת הצורך בדרך, סכין, כף, מעט סבון וסקוץ' קטן, ערכת בישול קלה, מגבת מטבח שמשמשת אותי גם כמפה באכילה, מצית, מקלות הליכה, נעליים נוחות, סנדלים קלים, כובע וכמה שקיות ניילון שישמשו לאיסוף זבל ולליקוטים מהטבע. אני אוהבת לפחות פעם בשנה לעשות טיול כזה עם הבית על הגב. אוהבת את המסע, את תחושת המסוגלות, את ההתמודדות עם אתגרים ורענון התושייה. למלא את הריאות באוויר קריר של חורף, להתרגש מעקבות בעלי חיים ומבעלי חיים, מפרחים ועלים ירוקים. זו השלווה שלי, האיזון שלי. בטח בתקופה הזו. "ואת לא מפחדת?" שואלים. וואלה, אני כן. אבל אני לא נותנת לפחד למנוע ממני לעשות מה שאני רוצה.
לא צריך כוחות-על, זה בסך הכל טיול ידידותי. השביל רחב ונוח לרוב, הסימונים לא רעים בדרך כלל. אין עליות או ירידות מטורפות. אני לא בכושר ורחוקה מלהיות איזו נינג'ה. אני גם לא מאלה שהולכים יותר מ-20 ק"מ ביום, אבל המסלול לא קשה פיזית. נכון, ההליכה עם התרמיל לא קלה, אבל מתרגלים. אחרי יומיים הוא כבר חלק מהגוף. וגם רציתי מאוד והייתי נחושה, ויש לי ניסיון שהקל עליי ונתן לי ביטחון ללכת על זה. לפני שיצאתי בדקתי איך ייראה המסלול פחות או יותר, איפה נקודות העניין, הנקודות למילוי מים, נקודות שכדאי לישון בהן, וחשוב לוודא שאין שטחי אש שעוברים בהם בדרך.
מחשבות על הארץ
יצאתי ממושב עופר, כך שהוספתי כ-20 ק"מ לפני שהתחברתי ל-70 הק"מ של שביל מגידו שאעבור ברגל. שביל מגידו מסומן בסגול ולא קיים במפת סימון השבילים הישנה. מומלץ לרכוש את החדשה, גם אם מנווטים באפליקציות.
הכרמל ורמות מנשה אולי לא "נחשבים" כמו הגליל והגולן, אבל הם אזורים מקסימים, מלאי מים וחיים. ממש עכשיו ועד האביב והקיץ המוקדם המעיינות יהיו מלאים, הפריחה תשתגע והטבע יתפרע. ראיתי תנים וצבאים וחזירים ומיליון ציפורים ועקבות של עוד בעלי חיים רבים וטובים ופרחים בלי סוף, כולל התחלות של אירוסים, שקדיות, כלניות, עיריות. הטבע ממשיך להתקיים בכל צורותיו וזה נותן המון תקווה. פעם אחת שמעתי בולבול שר ופתאום נתקע לי השיר הזה, "ציף ציף, שריק שרק, בול בול בול בול ביל בל, לה לה לה..." ("מקהלה עליזה"), וככה התהלכתי לי, צוחקת לעצמי שאני זוכרת את המילים כאילו אתמול שרתי אותן בגן מיכל. בלילה השני, אחרי שבחרתי מקום לישון, הקמתי את האוהל והייתי כבר בשלב המדורה, הסתובב סביבי תן סקרן. ראיתי את העיניים שלו זוהרות בחושך. במקום לפחד, ניסיתי לדמיין שהוא שומר עליי בלילה, במקום הכלב שלי שלא איתנו כבר כמה חודשים ואני מתגעגעת אליו נורא.
הפתיע אותי שהייתי כמעט לבד על השביל. מעט מאוד מטיילים, ובטח לא כאלה שעשו כמוני את כל המסלול. שעות הלכתי בלי לראות נפש חיה. זו תחושה מטורפת. וכשהולכים לבד אין מנוס מלחשוב.
רוב הטיול הסימונים על השביל ברורים, אבל היו גם ימים מאתגרים, כמו היום שבו הייתי כבר עצבנית על איזה קטע מיותר בשביל, שהיה קצת יותר קשה וגם הסימונים שבו היו גרועים, עד שאיבדתי אותם ואת השביל. דווקא אז כל אפליקציות הניווט החליטו שאני בלבנון. הלכתי לפה, והלכתי לשם. התברברתי וחזרתי ובסוף מצאתי. זה חלק מהאתגר.
הפתיע אותי שהייתי כמעט לבד על השביל. מעט מאוד מטיילים, ובטח לא כאלה שעשו כמוני את כל המסלול. שעות הלכתי בלי לראות נפש חיה. זו תחושה מטורפת. וכשהולכים לבד אין מנוס מלחשוב. עליי, עלינו, על המצב, ואי אפשר להתנתק מהעובדה שאני מטיילת כאן בארץ – כי מטוסי קרב ואחרים חגו מעליי שוב ושוב, ושטח אש בקרבת מקום הפיק רעשי אימונים.
גם אי אפשר להתעלם מאנדרטאות נופלי הארץ לדורותיהם שהמסלול עובר דרכן במכוון. רבים נהרגו כדי שנוכל לקום ולהתהלך בה, וזה באמת כואב לחוות עד כמה המוות בעד המולדת שזור בחיים שלנו. אני כועסת ועצובה, כי אלה יכלו להיות גם אהוביי, חבריי, אבות ילדיי. פוסט טראומה ניישן של ממש.
אני אוהבת ארוחת בוקר בטבע, אבל הצורך לקחת כמה שפחות מאלץ תכנון מקדים. אז הבאתי דייסה שהכינותי מראש, מחולקת למנות בשקיות אחסון זיפלוק. שיבולת שועל דקה, קינמון, צימוקים וזרעים. מזין ומשביע לפני שמתחילים ללכת. לצהריים מצאתי איזה עץ לשבת מתחתיו ולפרוס מגבת ועליה טורטיות, גבינה, סרדינים, מלפפון, חמאת בוטנים.
ובסוף היום, אחרי כל הוצאת האנרגיה וברגע שהתעייפתי והשמש התחילה לעזוב את היום, חיפשתי מקום ראוי לשים את הראש ללילה, ולארוחת ערב הכנתי מרק עם חופן יובה (עשוי מסויה), חופן פסטה/כוסמת/אורז/וכו’ ותוספות טריות של עלי חובזה, אספרגוס בר ועשבי תבלין אחרים שמצאתי בדרך. הוצאתי גם נשנושים – חלבה, חטיפי גרנולה/חלבון, פירות, תמרים ואגוזים, גלידה/יוגורט (אם בדיוק עברתי במכולת). את האוהל מיקמתי איפה שהיה נעים, שקט, מישורי יחסית, פרטי וחוקי. לפעמים הדלקתי מדורה ובהיתי בה לאין סוף.
פיתחתי מדרג של עצירות למנוחה לפי רמת העייפות – עמידה בצל עם התיק על הגב, והגב מוטה מטה ככה שהמשקל של התיק יורד מהכתפיים אל הגב התחתון. בעייפות קצת יותר גדולה ישבתי על אבן כך שהיא החזיקה את משקל התיק במקום הגב שלי.
בלילה האחרון הייתה רוח משוגעת ממש, והיה מאתגר מאוד להקים את האוהל ואחר כך לבשל. כל הלילה האוהל זז ברוח, נגע בי ולא נתן מנוח. לא ישנתי טוב. רציתי שהלילה כבר יעבור. התעוררתי מוקדם, הרוח נמשכה והקשתה על ההתקפלות. עשיתי הכל בצעדים שקולים ומהירים, וברגע ששמתי את התיק על הגב והרמתי את עיניי, ראיתי מולי צבי זכר גדול ומרשים. הסתכלנו אחד לשני בלבן של העיניים לרגע, עד שהוא המשיך לדרכו. קסם.
פיתחתי מדרג של עצירות למנוחה לפי רמת העייפות – עמידה בצל עם התיק על הגב, והגב מוטה מטה ככה שהמשקל של התיק יורד מהכתפיים אל הגב התחתון. בעייפות קצת יותר גדולה ישבתי על אבן כך שהיא החזיקה את משקל התיק במקום הגב שלי (האבן חייבת להיות מספיק גבוהה, אחרת ממש קשה לקום). עייפות עוד יותר גדולה? מחפשת עץ, מורידה את התיק, שותה מים, אולי אפילו מתענגת על משהו קטן ומתוק. עייפות מכובדת – זו כבר מצריכה פינה קסומה, שראוי להוריד בה גם את הנעליים והכובע, לשבת בנחת לארוחת צהריים, ואולי אפילו לבהות או לנמנם.
בירידה מאנדרטת הקיבוצים פגשתי איש ממשמר העמק, שיצא עם כלבו להליכת בוקר. התפתחה שיחה נעימה על טיולים ומאיפה אנחנו וטבע וכלבים, ואז הוא שאל אותי, כמו כולם, 'את לא מפחדת לטייל לבד?' קטעתי אותו באמצע המשפט והשלמתי: 'כי אולי תפגשי אנשים מפחידים שמטיילים עם הכלב שלהם בבוקר?' חייכנו ונראה לי שהנקודה הובנה. אז כן, היו רגעים בטיול שחששתי, שנלחצתי, שהיה לי קשה, אבל יש לי כבר לא מעט ניסיון. אין בארץ דובים, טיילתי באזורים שלא נחשבים למסוכנים, ותמיד היו עליי סכין וגז מדמיע ומקלות ההליכה שלי, ואני.
היום שאחרי
הפרס הגדול על שישה ימים של הליכה היא המקלחת שאחרי. פתאום מעריכים את הדברים הקטנים של החיים וזה הזמן לתודות. לפרות שאכלו את העשב כדי שיהיה יותר נעים ללכת וגם דישנו כך את הקרקע (טיפ — אל תלכו להשתין יחפים בחושך במקום שבו מסתובבות פרות). למזג האוויר שהיה מושלם ולאוויר הקר שנכנס לי לריאות בעליות. לשמש שחיממה במידה הנכונה והראתה לי את הדרך. לעצים שנפלו והתייבשו ואיפשרו לי להדליק מדורה ולבהות בה. לבעלי החיים שאיפשרו לי להביט בהם והשאירו אחריהם עקבות מעניינות. תודה לפרחים שהציצו ואיפשרו לי להתפעל מהם, ושהכל היה ירוק ומילא לי את הלב אחרי קיץ קשוח, ולטבע, שאף פעם לא נגדי ולא בעדי, הוא פשוט מה שהוא, וזה המון. ותודה לאנשים המועטים שפגשתי שהיו נדיבים איתי. ותודה גם לעצמי, שהתעקשתי והייתי נוכחת בחוויה הזו על כל גווניה. היפים, המאתגרים, המשעממים, הממלאים את הלב.
