כשאתה גדל בעיר הררית כמו חיפה, מדרגות הן חלק מהחיים שלך. לכל מקום שאליו אתה צריך להגיע – הביתה, לבית ספר, לחברים, למשחק כדורגל במגרש או לפעולה בתנועה – תמיד ימתינו לך בדרך שני גרמי מדרגות לפחות. אפשר כמובן להמשיך עם הרחוב, להתעקל איתו ולהתחבר ממנו עם זה שמעליו. אבל כשקצת מאמץ מאפשר לך לקצר את הדרך – אתה לא חושב פעמיים ומתחיל לעלות במדרגות.
בשכונת אחוזה של האייטיז ותחילת הניינטיז שבה גדלתי כמעט אף אחד לא התגורר בבית עם מעלית. מדרגות היו לכולם, ובשפע. בין אם הם גרו מעל לרחוב או מצידו הנמוך שתמיד פנה לאיזה ואדי (שאז עוד לא עלו ממנו חזירי בר), ותמיד נאלצת להשתמש בהן. אולי בגלל כל המדרגות שעליתי וירדתי אז נשארתי כזה רזה. אולי בגללן כואבות לי מדי פעם הברכיים.
עזבתי את חיפה לפני 15 שנה, אף שהייתי בטוח שאשאר בה לנצח. בכל ביקור מאז אני מרגיש קצת כמו תושב חוזר. הפעם ‑ כיוון שזו משימה עיתונאית ‑ אני מקווה שזה יהיה אחרת, אבל לא בטוח שאצליח. אולי כי שוב יש מולי מדרגות. לפחות הפעם אני יורד בהן.
התחלה: יורדים מהכרמל
הטיילת של רחוב יפה נוף, או טיילת לואי בשמה הרשמי, היא המקום שאליו מגיעים כדי להראות את חיפה לתיירים. בדרך כלל פורקים אותם מהאוטובוסים ליד הקצה העליון של הגנים הבהאים, נותנים להם להתלהב מהנוף של המושבה הגרמנית, של העיר התחתית הנשפכת אל הנמל ושל מפרץ חיפה, ומשם הם ממשיכים ליעד הבא, לרוב מחוץ לעיר. אם הגעתם לכאן ויש לכם קצת זמן תוכלו לראות את האובליסק הלבן המנציח את ביקורו של הקיסר וילהלם השני בארץ ישראל ואת התותח השחור ששרד ממלחמת העולם הראשונה, או לשבת בגן היפה שבו בריכת נוי עם פסל של איילה שותה מים. אנחנו בתחילת הקיץ, אבל האורנים כאן נותנים עבודה, ככה שמצב הצבירה שלי עדיין מוצק.
יש לא מעט דרכים להגיע מהכרמל לעיר התחתית ברגל. הפעם בחרתי במסלול הקלאסי – זה עם הסימון הכתום, שמתחיל ליד בית מספר 105 ברחוב יפה נוף ומסתיים סמוך למושבה הגרמנית אחרי אלף מדרגות (לא ספרתי). זה לא מסלול מעגלי, ככה שכדאי שתתארגנו על רכב בנקודה התחתונה. אפשרות נוספת היא לעלות בחזרה בכרמלית. זאת אולי ההוכחה היחידה שלפחות פעם חיפה הייתה מעצמה ישראלית עם רכבת תחתית שעבדה, הרבה לפני שבתל אביב התחילו לפנטז על אחת משלהן. בעצם זו לא ממש רכבת תחתית אלא פוניקולר עם כולה שש תחנות, אבל מה שחשוב יותר הוא שלמרות הקורונה, היא עובדת. מה שקצת פחות מתפקד פה הוא השילוט לאורך המסלול. חלק מהלוחות מכוסים בגרפיטי, אחרים סתם מעוקמים ועם צבע מתקלף שנכנע לשמש. ככה לא מושכים תיירים.
רגע לפני שנתחיל לרדת, אלעד הצלם ואני מחפשים מקום לקפה של בוקר. בשדרות הנשיא 131, לא רחוק מהיכן ששכנה פעם המספרה שבה כמעט הורידו לי אוזן בגיל תשע, מחכה לנו הקונדיטוריה של גל. מה שנראה ברגע הראשון כמו עוד בית קפה חביב עם ויטרינת עוגות קורצת מתגלה כשמורת טבע באמצע העיר: אורנים, עצי דפנה, צל בשפע שלא מצריך מזגן ואפילו שולחן קק"ל בפינה שעליו אני מוריד אספרסו קצר. המקום די מלא, הצוות עם מסכות. הקפה החמוד והקצת נחבא אל הכלים הזה נפתח ב-2003 במקום שבו שכנה בעבר קונדיטוריה קסטלר שנוסדה ב-1954, כך שיש מצב שאני שותה במקום שבו סבתא שלי קנתה פעם איזה שטרודל לשבת.
הקונדיטוריה של גל: שדרות הנשיא 131, טלפון: 04-8382928.
אבל לא נסעתי עד לחיפה בשביל כוס קפה, אז אנחנו מתחילים ללכת. חוצים את מרכז הכרמל וחוזרים לרחוב יפה נוף עד למדרגות גדרה. מסביבנו חורש ארצישראלי שבינות לו מבצבצים שיחי ועצי אלנטוס, כנראה הצמח הנורא בטבע שמצליח לנצח גם את ותיקי העצים של הכרמל שכבר ראו הכל.
יפה ומאוד ירוק ושקט כאן. נדמה שאף אחד לא ממש ממהר לשום מקום, ולא רק בגלל הקורונה. למרות גודלה, נדמה שחיפה תמיד מתנהלת בהילוך שני, שעכשיו ירד לראשון. בעיניי זה חלק מהקסם שלה, אחרים יגידו שזה חלק מהבעיה.
אנחנו חוצים את רחוב הנרייטה סולד, יורדים וממשיכים אל רחוב החשמונאים. אנחנו עדיין בחלק הטוב של העיר: בתי באוהאוס מטופחים עטופים בצמחייה טבעית שביניהם מציצות פיסות ים. אולי כשאהיה בפנסיה אתיישב כאן.
אנחנו ממשיכים לרדת לרחוב גולומב וחולפים ליד עוד תחנה של הכרמלית בדרך לסמטת השחר שתוביל אותנו אל שכונת הדר. הפסטורליה המתנשאת משהו של הכרמל מתחלפת באחת בשיכוני ענק: ברוטליזם מאיים, חשוף ונטול עצים במקום באוהאוס סנובי טובל בירוק. לא רחוק מאיתנו נמצאת כיפת הזהב שבלב הגנים הבהאים, אולי ההיילייט התיירותי של העיר. טיילתי בהם כמה פעמים והם עדיין מרשימים אותי, גם כגנן חובב. לו הייתי טיפוס רוחני בטח הייתי שואב מהם השראה, במקום זה אני סתם מקנא במה שהם יודעים לעשות שם עם מזמרות. הגננים שלהם עובדים במרץ אף על פי שהגנים סגורים כרגע, אז מפני שאין מה לראות אנחנו יורדים עוד קצת, הפעם במדרגות כורש.
המשך: מגיעים להדר
מדרגות כורש מובילות אותנו לרחוב הלל וממנו ממשיכים לרדת בהן לרחוב מסדה. עכשיו אנחנו באופן רשמי בהדר. כשסבא וסבתא שלי הגיעו לפה באונייה מאירופה ב-1936 זה היה המקום הנכון להיות בו. הבריטים ישבו כאן וחיפה הציעה ‑ לפחות לאלו שהמירו את הקור בלבנט המהביל ‑ שפע הזדמנויות. אבל זה היה פעם. מהדר ההיא נשארו כמה סיפורים שעדיין רצים במשפחה, אבל כרגע זו שכונה מתקלפת ועצובה שעוד בניינטיז הבטיחו שתכף היא תהיה התשובה החיפאית לרחוב שינקין. היא לא. מצד שני, גם שינקין כבר לא אותו הדבר. יש כאן הרבה גרפיטי על הקירות, כמה בתי קפה נחמדים, חנויות יד שנייה, גלריות ואפילו חנות תקליטים אחת (בי סייד) שנפתחה לפני כמה שנים בעקבות תחייתו של הפורמט המוזיקלי הוותיק. אני נכנס, קונה משהו ונהנה לדבר עם צמד הבעלים.
אחרי השופינג אלעד ואני מחפשים מקום לשבת. קפה פאזל – מוותיקי בתי הקפה ברחוב, והמקום שבו אשתי ואני ישבנו לפני כ-18 שנה בדייט ראשון ולא מאוד מוצלח ‑ פתוח כעת רק בשעות הערב, אז אנחנו מתמקמים בקפה מסדה הסמוך. היפסטרים יהודים וערבים מאכלסים את השולחנות שלידנו והווייב הנינוח מוכיח שלפחות בחלקים מסוימים בחיפה דו-קיום הוא לא רק סיסמה.
אבל באוויר יש ריח של החמצה, ואני אפילו לא יזם נדל"ן שהימר פה על נכס ונפל. הבתים, שפעם התגוררה בהם האליטה של העיר, נראים עצובים. המרפסות סגורות בתריסים, המעקות חלודים ובגרמי המדרגות המובילים אל הבתים מבצבצים עשבים יבשים. פה ושם אפשר לאתר איזה בית שעבר שיפוץ וזוהרו הושב. במרבית המקרים אני צריך לדמיין איך נראתה השכונה הזאת כשאמא שלי הסתובבה בה כילדה, ולא מצליח. הנחמה היחידה היא שלמרות שכבר צהריים אפשר להרגיש את הבריזה מהים שנושבת בין הבתים.
• קפה מסדה: מסדה 16, טלפון: 5251312־077
הוואדי: העיר התחתית
שלושה רבעים מהמסלול כבר מאחורינו והבטן מתחילה להציק. זה בדיוק הזמן לרדת מהדר אל ואדי ניסנאס. בניגוד לסאליב, הוואדי המפורסם השני של העיר שרובו עזוב ונדמה שעדיין לא השתקם מטראומות העבר שלו, כאן יש חיים. ואוכל נהדר.
חיפה היא מעצמה של אוכל רחוב ובעיקר המֶכָּה של הפלאפלים בארץ. אבל המאכל הלאומי שלנו הוא קצת כמו בית כנסת עבור אדם דתי – לכל אחד יש את הקבוע שלו, ועל כל המלצה חמה שתקבלו מאחד תגיע אחרת שתסתור אותה. כך שהכי טוב ללכת על מה שאתם מכירים.
אנחנו יורדים בסמטאות הוואדי, שואפים את האדים העולים מבית הקפה הקבוע של הסופר סמי מיכאל, בדרך לרחוב הוואדי 23, אל פלאפל הזקנים, מהמקומות האלו שגם מי שביקר רק פעם אחת בחייו בחיפה כנראה אכל שם. תמיד יש שם תור שמגיע עד אמצע הכביש הצר ומתמזג בזה שנכנס אל פלאפל מישל – המיתולוגי לא פחות – שנמצא ממול. עכשיו בגלל הקורונה, די רגוע כאן. גם עפיף סבית, שקנה את המקום מזוג הזקנים שהקים אותו ב-1950, ומכניס כדורים חלומיים לפיתות טריות כבר 38 שנה, מתקשה לזכור תקופה כזאת. אבל הוא מנסה להסתכל על חצי המנה המלאה ומוסיף בחיוך שהוא מתחיל להרגיש את החזרה האיטית לשגרה. תיירים מחו"ל עדיין לא מגיעים לאכול כאן, אבל בשבתות, הוא מספר, המקום מתחיל להזכיר את הימים שקדמו למגפה. קורונה או לא, כנראה שאי אפשר לסרב לשילוב הקלאסי של קציצות ירוקות וחמות, טחינה הנמזגת בכף גדולה, כרוב לבן, סלט ירקות וקצת חמוצים בפיתה.
פלאפל הזקנים: הוואדי 23, טלפון: 8514959־04
תחנה סופית: המושבה הגרמנית
שדרות בן גוריון שבלב המושבה הגרמנית הוא הרחוב הכי יפה בארץ. בקצה אחד: הנמל, בשני: החלק התחתון של הגנים הבהאים. בצדדים בתי אבן עם גגות רעפים אדומים שנבנו לפני 150 שנה על ידי הטמפלרים. גרמנים אין פה כבר הרבה זמן, ואת הבתים המשופצים שלהם מאכלסים לא מעט בתי קפה ומסעדות.
בקפה פטוש, מהמוסדות שכבר הפכו למיתולוגים בשדרה, אנחנו עוצרים ליד שולחן פינתי שסביבו שלוש נשים. "אני הכי חשובה כאן", מצהירה אחת מהן בחיוך רחב אך מסרבת להצטלם. לפני שאני מספיק לשאול למה היא ממשיכה: "כי אני היחידה שמגיעה מחוץ לחיפה כדי לטייל בה". כנראה שהיא צודקת, חיפה באמת זקוקה כרגע לתיירים, ולא משנה מהיכן הם מגיעים.
קפה פטוש: בן גוריון 38, טלפון: 04-8524930.
אני מקפיץ את אלעד בחזרה לרכב שלו שהשארנו במרכז הכרמל. בירידות מההר לכביש החוף, עם הפנים דרומה, אני מנסה להבין מה קרה לעיר שפעם הכרתי כל כך טוב. אני עדיין מאמין שהיא קצת כמו הילד ההוא שהמורה מספרת להוריו שיש לו פוטנציאל, חבל רק שהוא לא מתאמץ קצת יותר. כשאני חושב על זה עוד קצת אני מגיע למסקנה שאולי הנמנום החיפאי המפורסם נובע מכך שהתושבים שלה עלו כל כך הרבה מדרגות בחיים שלהם, שעכשיו רק מתחשק להם לנוח.
