יש מקום אחד בישראל שהוא לא פה ולא שם, שייך ולא שייך, חלקו בשטח ישראל, חלקו בשטח לבנון, ותושביו הם בכלל סורים עלאווים. לכפר הקטן, שנמצא כמה קילומטרים מכביש 99 בין קריית שמונה לחרמון, קוראים רג'ר (ויש שכותבים ע'ג'ר, שכן מדובר באות הערבית ריין שאין לה ביטוי בעברית), ותושביו הם אנשים מיוחדים, אחרת אי אפשר להסביר איך הם שורדים. דמיינו כפר סורי קטן בן מאות שנים על גבול לבנון, שאחרי מלחמת ששת הימים וכיבוש רמת הגולן מצאו עצמם תושביו תחת שלטון של מדינה אחרת שמסרבת לקבל אותם. בישראל החליטו שלא רוצים את הצרה הזו וניסו להעביר אותם ללבנון. הבעיה שהם לא לבנונים, וגם שם לא מוכנים לאמץ אותם. מה עושים? סוגרים מכל הכיוונים. במשך שישה חודשים היה הכפר סגור מכל עבר, עד שמישהו למעלה הבין שאין ברירה. הזמינו את האו"ם, שמתח את קו הגבול בדיוק באמצע הכפר – חציו ללבנון, חציו לישראל. אבל בגלל שאי אפשר להפריד ככה בין אנשים, בפועל הכפר נשאר בישראל. בכניסה לכפר הציבו שער צהוב גדול ועמדה קטנה של הצבא. מ-1967 ועד 1990 השער היה נסגר כל יום ב-22:00, והתושבים היו בעוצר, אין יוצא ואין בא, עד הבוקר. מתישהו השער נפתח לתושבי רג'ר בלבד, אבל לאנשים מבחוץ הכניסה עדיין בלתי אפשרית ללא אישור צבאי והזמנה מבן הכפר שמקבל אותך. מנותקים.
מי יכול להבין איך זה מרגיש כשכל מה שהכרת משתנה פתאום, השלטון מתחלף וצריך ללמוד עברית כדי לשרוד, לאמץ קוד לבוש חדש כדי להשתייך, לשנות את החשיבה מתושב של כפר קטן במדינה ערבית לבן כפר בישראל המודרנית. איך עושים את השינוי, הוא בכלל אפשרי? רג'ר הוא מין מובלעת הקיימת מחוץ לזמן ולמקום, ואחרי שנים שהכפר היה מנותק, מנסים שם בשנה האחרונה להיפתח למבקרים מישראל. כרגע מדובר בקבוצות בלבד.
המחלבה של מוחמד ומונא פתאלי
רג'ר לא דומה לשום כפר ערבי שאתם מכירים. הדבר הראשון שמכה בכם עם הכניסה הוא הניקיון והטיפוח. מדובר בכפר מבריק. הכבישים מצוחצחים, על המדרכות לא תמצאו בדל סיגריה, הבתים צבועים בצבעים שונים, והגינות מטופחות. בלב הכפר יש כיכרות עם מזרקות העשויות שיש מצוחצח, והגן שבמרכז הכפר, גן השלום, הוא יצירת אמנות. זו הסיבה שכשמוחמד (58) ומונא (51) פתאלי, תושבי הכפר, רצו להקים מחלבה עם עדר עיזים וכבשים, הם היו חייבים לעשות את זה מחוץ לכפר. בכפר פנימה אין כניסה לבעלי חיים, כדי שלא ילכלכו.
הדיר שהקימו בני הזוג הוא הגשמת חלום ישן של מוחמד. מגיל צעיר הוא רצה עדר כבשים, אבל אימא שלו לא הסכימה כי "זו עבודה קשה ואף אחד לא יעזור לך". היום הוא עובד בחקלאות בקיבוץ דן, אבל לפני שמונה שנים, נאמן למסורת עליה גדל האומרת שבכבשים יש ברכה, החליט בכל זאת להביא כמה עשרות כבשים ועיזים ובנה את הדיר.
מהחלב מייצרים מוחמד ומונא גבינות, ובין היתר שאנקליש – כדורי גבינה סורית קשה, מתובלת היטב ומצופה בעלי זעתר מיובשים, בעלת טעם חרפרף ועשיר מאוד. זו גבינה שיכולה להישמר כמה חודשים מחוץ למקרר, וכאן נוהגים לגרד אותה על חביתות ומאכלים שונים.
במבנה קטן שצמוד לדיר נמצא המטבח של מונא, ולידו חדר אירוח. בחורף הקמין דלוק, וחם שם ונעים. במרכז החדר יש שולחן עץ ישן עם כמה כיסאות, ושם אנחנו מתיישבים כשמונא מגישה למרכז השולחן את הגבינות שהיא מכינה – לאבנה חמצמצה, גבינות מתובלות בקצח שאחת מהן מזכירה חלומי, וכמובן שאנקליש שאותה היא מפזרת מעל חביתה מושלמת. סלט ירקות קצוץ וטרי ופיתות דקות חמות שהיא אופה על הסאג' משלימים את ארוחת הבוקר הנהדרת (50 שקל לאדם, ויש גם טעימות של גבינות ב-35 שקל לאדם).
בכפר אין תשתית לתיירות, וגם הביקור בדיר של מוחמד ומונא מרגיש כמו כניסה לתוך המרחב הפרטי שלהם יותר מאשר למרכז מבקרים במחלבה. יש בזה קסם למי שמעוניין להרגיש את הדבר האמיתי לפני שהתיירים מציפים את המקום ומשנים הכל, אבל צריך לקחת את זה בחשבון.
הכפר אולי נשמע כמו מקום ציורי ורומנטי, אבל מוחמד לא מפחד לדבר גם על הבעיות. "זו נקודת גבול, ובכל גבול בעולם יש הברחות. אנשי רג'ר לא צדיקים, ויש ילדים שמתפתים לזה", הוא אומר. לדבריו, אנשי הכפר מוקיעים ומנדים את מי שנתפס. את העובדה שנדרש אישור צבאי כדי להיכנס לכפר הוא מצדיק. "היום יש לנו הכל בכפר. ואם מישהו רוצה לבוא אליי מבחוץ – מעדכנים בחטיבה והם נותנים אישור. בעיניי זה שומר על האנשים בכפר, וזה ממש לא מפריע לנו. אנחנו אוהבים שאף אחד לא יכול להיכנס ולעשות כאן שטויות", הוא אומר.
המחלבה של מונא ומוחמד פתאלי: 052-6333430, פייסבוק: mona fatalli.
הסיפורים של ג'מאל ח'טיב
מהדיר שמחוץ לכפר אנחנו ממשיכים אל המחסום הצבאי שבכניסה, משאירים תעודת זהות אצל החיילים ונכנסים לכפר כדי לפגוש את ג'מאל ח'טיב (63), מורה ומנהל בית ספר, שהיום מדריך סיורים במקום. ג'מאל הוא איש מרתק שנולד בכפר, חווה את התהפוכות שלו לאורך השנים, ומספר עם הרבה אהבה וכבוד את סיפורו. הוא לוקח אותנו לאחת מפאות הכפר שיושבת מעל ואדי, שהצד השני שלו נמצא בלבנון. בתווך זורם נחל שמתחיל במעיין הווזאני שבשטח לבנון וממשיך עד לחצבני (נחל שניר). מול הנוף התחושה היא של חו"ל. ג'מאל מספר שמהנחל היו בני הכפר מעלים במשך מאות שנים מים לכפר, ובערוץ שלו הייתה נקודת הגבול בין סוריה, לבנון וישראל לפני כיבוש הגולן.
בשנת 67', מספר ג'מאל, היו ברג'ר 650 נפשות, אבל במלחמה כ-300 ברחו ללבנון. שם העמיסו אותם על משאיות והעבירו אותם לסוריה, והם וצאצאיהם חיים שם עד היום ושומרים על קשר עם בני המשפחה והחברים שבכפר דרך הטלפון. דמיינו את הטרגדיה. משפחות נפרדות, חברים מתנתקים, אירועים משפחתיים מתקיימים ללא הקרובים שהפכו רחוקים.
55 שנה אחרי אותה מלחמה, בכפר יש כבר 2,800 תושבים, ששייכים ל-40 משפחות גדולות. כשנתקלים אחד בשני ברחוב, מברכים לשלום. שיעור הנטישה של הכפר זניח. 30 רופאים יש בכפר הקטן. הם יוצאים ללמוד בסוריה, שם הלימודים חינם, ואחרי שהם חוזרים הם עוברים את הבחינות הישראליות ומשתלבים בבתי החולים כאן, ולמרות שהם יכולים – אף אחד מהם לא עזב את הכפר.
רג'ר הוא הכפר העלאווי היחידי בישראל. העלאווים הם מוסלמים אבל מושפעים מאוד גם מהנצרות. זה זרם ששייך לאיסלאם השיעי, שהוא מיעוט בסוריה, אבל שולט במדינה ובצבא, והנשיא אסד עצמו משתייך אליו. העלאווים הגיעו לרג'ר מצפון סוריה, כנראה כבר לפני 500 שנים, ובתוכם המשפחה של ג'מאל. את ההשפעה הנוצרית מרגישים בכל מקום, ובעיקר בפסלי השיש בכיכרות ובגנים, ואולי גם בליברליות היחסית של התושבים ובסובלנות כלפי בני הדתות האחרות.
טחנת הקמח
החיים ברג'ר לימדו את תושבי הכפר שתמיד צריך להיות מוכנים למצור, לאפשרות שישראל תסגור שוב את השער ושלבנון תתעלם מהם. לכן לכולם יש מחסנים שבהם הם אוגרים שמן, חיטה וגבינות מיובשות, שיכולים להספיק להם לכמה חודשים. לכו תדעו מה יהיה. ואולי זו הסיבה שבכפר יש גם טחנת קמח קטנה. אם רג'ר תתנתק שוב, לחם ומים יהיו. את הטחנה מפעילה משפחת פתאלי, ותושבי הכפר מביאים אליה את החיטה שהם קונים בקיבוצים בישראל, ומקבלים חזרה שק קמח.
אנחנו עוברים ליד טחנת הקמח בשעת צהריים, וכשג'מאל מוביל אותנו להציץ פנימה כדי להגיד שלום, בני המשפחה בדיוק בהפסקת האוכל. ליד סאג' קטן בתוך המבנה יושבת אם המשפחה ואופה פטאייר – כיסוני בצק ממולאים בכל מיני ירוקי העונה, תרד, עלי סלק, בצל מטוגן, זעתר, גבינות וסומאק. בתוך כמה דקות אנחנו יושבים יחד איתם על כוס תה חריף ומתוק ומאפה חם ומהביל. לא צריך הרבה יותר מזה כדי להרגיש נפלא ביום קר.
אולי זה עוד לא מספיק ברור להם, אבל ברגע שיגיעו מבקרים ישראלים ויציפו את הכפר, החיים שלהם הולכים להשתנות. אם הייתי יועץ התיירות שלהם, הייתי מציע להם להכין תשתית לדוכן קטן ליד, שימכור את המאפים הנהדרים האלה. אבל הם בטח כבר יבינו את זה לבד.
מעל טחנת הקמח נמצא בית העם, המדאפה. שם מתכנסים מדי ערב הגברים של הכפר כדי להעלות לדיון נושאים שעל הפרק. דמוקרטיה שיתופית, אבל רק לגברים. הנשים נשארות בבית. מכאן יוצאות ההחלטות שנוגעות לחיים בכפר כמו איך לנהוג בנושא מסוים, האם להקים בית ספר חדש וכאן גם נפתרים הסכסוכים. מי שקנה רכב חדש, או שנולד לו נכד, או שהבן שלו קיבל תואר – אחראי להביא כיבוד.
מסעדת בלו ליין
לא רחוק מבית העם נמצאת מסעדת בלו ליין של חאדר אל-אחמד, שעבד שמונה שנים במסעדת פוקאצ'ה שעל יד מעיין ברוך ולפני שש שנים החליט לפתוח מסעדה בכפר. זה לא מקרה שיש רק שתי מסעדות ברג'ר – כי מה הטעם לפתוח מסעדה כשאי אפשר להגיע אליה בלי אישור מהצבא. ובאמת בשנה הראשונה היה קשה. ישראלים כמעט לא נכנסים, והתושבים לא ממש רגילים לאכול במסעדות. לך תחנך את תושבי הכפר שאפשר לאכול גם מחוץ לבית. לאט-לאט הם התרגלו.
בעיה נוספת היא התפריט. הישראלים שמגיעים מדי פעם עם קבוצות מחפשים אוכל ערבי, וחאדר מכין אותו נפלא. קובה, ממולאים ותבשילי בורגול, וגם פאטי, מנת שכבות המורכבת מחומוס, קרעי פיתות, רוטב יוגורט ובשר, וסמנה מומסת שנמזגת מעל – מעולה. אבל את זה לתושבי הכפר יש בבית, הם באים למסעדה כדי לחפש משהו אחר. אז חאדר מחזיק שני תפריטים. בתפריט של המקומיים תמצאו בשר על האש, פיצות ודגים, וכדי להתפרנס הוא גם מתפקד על תקן קצב ומוכר בשר טרי.
אם אתם בצפון ורוצים להגיע, כאן אי אפשר להיות ספונטניים. צריך להתקשר מראש לחאדר יום או יומיים קודם, כדי שיארגן לכם אישור להיכנס לכפר ולהגיע למסעדה. בעיקרון, לא תוכלו לסייר בכפר לבד, ותיאלצו לצאת מיד אחרי הארוחה במסעדה, אבל זה בעיקרון. תמיד אפשר ללכת לאיבוד בדרך.
מסעדת בלו ליין: 052-6887115.
לילות ביירות לקינוח
את היום המרתק אנחנו מסיימים בקינוח. ג'מאל לוקח אותנו לאחת הסמטאות. שם, בצד האחורי של בית הוריו, בחצר, פתח אחמד ח'טיב (28), את "ממתקי אל-ח'טיב". המקום הזה הוא בהחלט ממתק. אחמד למד בכלל אדריכלות, בלחץ ההורים, אבל כשסיים העניק את התעודה להוריו והלך להתנסות באהבה האמיתית שלו – מתוקים. אחרי לימודי קונדיטוריה הוא נסע לטורקיה ללמוד עוד על המתוקים, והיום הוא משלב בין מסורת הקינוחים המזרחית לבין הקינוחים היותר מודרניים. את השילוב הקסום הוא מציע לאורחים בצורת שולחן מלא בכל טוב.
אהבנו מאוד את "לילות ביירות", הקינוח הלבנוני שאחמד מעצב בהשראת הכפר שלו – עיגול חצוי באמצע, עם תבלין מסטיקה ולמעלה זרעי כוסברה עם קרם וניל. גם חילוואת אל-ג'בן (בערבית: מתיקות הגבינה), קינוח סורי מסורתי העשוי מבצק סולת וגבינה עם סירופ מי זהר, מאוד שונה כאן. במקום מלית של גבינה מקומית, ממלא אותו אחמד בקרם מסקרפונה עדין או בקרם מלבי, תלוי במצב הרוח. איזה מקום נפלא. את מצב הרוח שלנו כשיצאנו מהכפר לא קשה לנחש.
ממתקי אל-ח'טיב: 052-2231287.
איך מגיעים לרג'ר?
הכניסה לכפר מחייבת אישור של הצבא ומותנית בליווי מדריך מקומי. אנחנו הגענו עם המדריכים המצוינים של "קשת יהונתן" שבמושב קשת ברמת הגולן, שגם סידרו לנו את האישורים מול הצבא (לבית הספר יש גם חדרי אירוח, שמתאימים גם לשומרי שבת). סיור בדגש גיאופוליטי יעלה 120 שקל לאדם, סיור קולינרי 230 שקל לאדם. לפרטים: 054-6960503. ניתן להגיע גם בתיאום מול אחראי התיירות בכפר: האשם פתאלי, 050-3901261.
