גדלתי בערבה. בקיבוץ קטורה. הזיכרון הכי חזק שלי משם זה ההרים. ההרים בבוקר. ההרים בערב. הם תמיד שם, מקיפים אותך בביטחון. המשפחה עזבה את הקיבוץ והשתקעה בכפר הנוער אשל הנשיא, בין אופקים לבאר שבע. בתור נערה באר שבע הייתה העיר הגדולה. ותל אביב הייתה העיר העוד יותר גדולה. והמרגשת. אני זוכרת קווי אוטובוס ורכבת למרכז. אבל איכשהו באר־שבע הפכה למרכז חיי. ואם בעבר חשבתי שיום אחד אעזוב אותה, היא גדלה והתפתחה יחד איתי, והיום היא העיר המועדפת עליי. היום היא עיר מועדפת על כל כך הרבה אנשים. כמו שאני הופכת להיות האדם שרציתי - או לפחות משתדלת להיות - באר שבע הפכה להיות העיר שתמיד קיוויתי שתהיה, ואני לא יכולה לראות את עצמי חיה במקום אחר. ומסביב לה, בנגב, קיימים כל כך הרבה מקומות שטוב להיות בהם בשביל הנשמה, שחקנים קבועים בכל פעם שרציתי להרגיש טוב.
עין גדי הוא אחד המקומות הדרומיים הכי יפים שיש. נווה מדבר מוקף בבולענים, סמוך לים המלח. הבריכה בעין גדי, בעיניי, היא גולת הכותרת של המקום הזה. איפה עוד אפשר לקפוץ למים מוקפים בהרים שמתנשאים אל על, ולהרגיש את הלב מתרחב ונהיה קל יותר? לא משנה כמה חם ורותם שם - והטמפרטורות יכולות להאמיר - תמיד אפשר לנשום. הכל פשוט שם יותר. ואי-אפשר לעשות שום דבר חוץ מליהנות מהמים. אין שם אטרקציות ואין שם רעש. פשוט מים טובים, נוף הרים מדהים, וקיבוץ ירוק מלא בכל טוב.
הפיצרייה הקטנה בערד היא פנינה למביני עניין. הבצק שלהם פריך וטעים, המוצרים שלהם תמיד טריים ואיכותיים. אפשר ליהנות מיינות של יקב "מדבר", שמיוצרים בעיקר ברמת הנגב. אמנם היובש במדבר נותן ליינות המקומיים את האיכויות שלהם, אבל שום דבר לא יבש במסעדה הקטנה הזאת. התפריט כמעט שלא משתנה. זה אולי חיסרון קטן, אבל הפיצרייה הזאת כמעט לעולם לא תפתיע אותך לרעה. יש פיצה עם פטריות, פיצה ביאנקה עם מסקרפונה, הקרצ'ופי עם פרוסות ארטישוק והמיוחדת עם תפוח וגורגנזולה. אין הרבה הפתעות ודברים מסובכים. היא כל כך קבועה בכמה שהיא טובה. ולמרות שהיא ממוקמת בערד ואני בבאר שבע, תמיד יש לי את ההרגשה שאני קופצת לפיצרייה השכונתית שליד הבית שלי. מומלץ להגיע לשם אחרי יום בבריכה בעין גדי. הכל תמיד טעים יותר אחרי בריכה.
העיר העתיקה בבאר שבע היא אחת האהבות הגדולות שלי. לפני שנים רבות חברתי לקבוצה מקומית קטנה של אוהבי תרבות, שהרימו במקום פסטיבל ברחוב סמילנסקי. הפסטיבל נקרא - כמה מקורי - פסטיבל סמילנסקי. מאז העירייה לקחה את הפסטיבל תחת חסותה והיא הפכה לאירוע קיצי קבוע. ומאז אני מאוהבת ברחוב סמילנסקי ובעיר העתיקה. אבל הרחוב הזה הקרין על הסביבה. עם הזמן קם עוד בית קפה, "קפה לולה", קמו עוד ברים ואפילו "עשן הזמן", ששכן בעבר ברחוב סטודנטיאלי סמוך לאוניברסיטה, עבר לעיר העתיקה.
"כפרה" הוא אחד הברים הוותיקים במקום, ושוכן על הרחוב המתוק שלי. בעבר היו שם מסעדות, מסעדת שף ומסעדת טאפסים שלא הצליחו להחזיק את הראש מעל למים. אבל כפרה הצליח לקנות לעצמו אחיזה, בין היתר בגלל הסיפוח שלו לקבוצת הפורום החזקה. אבל למי אכפת? הוא עדיין בר מועדף ברחוב הכי רומנטי בעיר. לא הרחק ממנו יש אזורים צעירים יותר וממש לא מזמן, סמוך למדרחוב שהיה פעם מקום מרכזי כל כך בעיר, נפתחו "משק" ו"פרלה". הם מקומות כל כך פשוטים, ברים קטנים ובלי יותר מדי יומרות, שתמיד כיף לשבת שם. לכל המקומות יש הרגשה קצת תל אביבית, אבל בניגוד לתל אביב אין פה את החיפוש המתמיד אחר המקום הבא שאתה צריך למצוא. כשיש משהו טוב תמיד חוזרים אליו.
חוות גבינות הצאן האהובה עליי בזכות דבר אחד: המקום שבו ניתן לשבת ליד החלון ולהרגיש בחללית מדברית ומוגנת ולהשקיף על הנוף הצהוב-בהיר של רמת הנגב. לקחתי את הילדים שלי כמה פעמים לחווה, ואיכשהו אבני המדבר והנוף עניינו אותם יותר מהאוכל והפכו להיות חלק מהחוויה. במסעדה אפשר ליהנות מתפריט קצר המבוסס על גבינות העיזים והכבשים האיכותיות של החווה. פיצות או מאפים מלאים גבינת שום ונענע, מלפפונים כבושים במי גבינה ומשקאות יוגורט או כוס חלב עיזים עם דבש, והכי טוב: צלחת גבינות עם לחם שאור וחמאה. הילדים שלי מתים על היוגורט עם מי הוורדים.
אפשר לאהוב מקום רק בזכות דבר אחד. האגם. מקורות מים במדבר הם תמיד אטרקציה. אני לא אספר לכם על מקווי מים סודיים בנגב, כאלה שצריך ללכת קילומטרים עבורם, או כאלה שידועים רק לקומץ אנשי מדבר. ויש כאלה. איכשהו גם כולם תמיד יודעים עליהם ומכירים אבל הם תמיד סודיים ומסתוריים. אבל האגם בתוך פארק גולדה הוא פשוט מקום שאפשר לעצור בו לעשות פיקניק, והוא פשוט-פשוט. לצד נחל רביבים, לב הפארק הוא אגם שאפשר לתפוס בו פינה, לפרוס שמיכה ופשוט להתחבק עם מישהו שאוהבים. ולאכול מסלסילת פיקניק עמוסה בגבינות שאולי הבאתם מחוות קורנמל.
אני אוהבת את מדרשת שדה בוקר כי החברה הכי טובה שלי מבית הספר גרה שם. עכשיו כבר לא. היא עברה לתל אביב. ואז לצפון. אבל אני יודעת שהיא בלב תמיד רצתה לחזור דרומה. אז יש לי פינה חמה בלב למקום. בייחוד אהבתי לתצפת איתה מקבר בן גוריון על המצוק בלילה. המדבר נראה כמו ים. המרכז המסחרי עבר שינויים עם השנים. והיום כשאני מגיעה לשם זה עם הילדים הם הולכים לראות יעלים ולשחק בגן המשחקים שליד המרכז המסחרי. ואני הולכת לכנעניה. בית קפה שבו אפשר ליהנות מכריכי גורמה בשריים או חלביים (או משולבים למי שמתחשק לו), ומתוקים ביתיים. אני מתיישבת על הדשא, צופה בהם וביעלים והלב מתרחב.
יפתיע אתכם לגלות שהחוף האהוב עליי הוא חוף באר שבע (הידוע גם כחוף ט"ו) באשדוד? מכל החופים שיש איכשהו אני הכי אוהבת את חוף באר שבע. האמת היא שהוא לא שונה מחופים אחרים. יש בו מתקני שעשועים לילדים, ספרייה ניידת ו... חול נקי. זה כל מה שצריך בחוף.
