גם בשנת 2022 השתדלתי לנצל ככל הניתן את הזמן הפנוי לטובת יציאה לטבע – וזכיתי לבקר בהרבה מקומות יפים ומיוחדים. לחלקם נדרש אישור מיוחד כדי להיכנס, אך בחלק מהמקומות פשוט היה צריך להצליח להגיע בעיתוי הנכון כדי לראות אותם במיטבם. מלבד הנופים, גם הצלחתי לראות כמה פרחי בר נדירים שחלמתי לפגוש בטבע כבר כמה שנים טובות.
הטיול הראשון לשנה היה סיבוב קליל ביער האלונים והאלות של שמורת אלונה, בגבעות המערביות של רמות מנשה. פריחת החורף לאורך המסלול הייתה בשיאה עם המון אירוסים ארצישראליים, רקפות וחינניות, וגם תחילת פריחה של כלניות ואפילו סביונים אביביים שכבר יצרו מרבדים צהובים.
חודש לאחר מכן, זכיתי לביקור נדיר ב"ארץ המנזרים" שבבקעת הירדן – שטח המשתרע מעבר לגדר המערכת מצפון לים המלח – ובו מנזרים נטושים שנבנו בתקופות שונות ושירתו את הנזירים שחיו בעבר בקרבת מקום לאתר הקדוש בנהר הירדן, שבו לפי המסורת הנוצרית טבל יוחנן המטביל את ישו. האזור הוגדר כשטח צבאי סגור אחרי מלחמת ששת הימים בעקבות פיגועים רבים שאירעו בו, ואף זכה לכינוי "ארץ המרדפים" בשל עשרות המרדפים שכוחות צה"ל ביצעו אחרי מחבלים שחדרו מירדן לישראל. כדי למנוע מהמחבלים למצוא מחסה במנזרים, החליטו מפקד פיקוד המרכז דאז, רחבעם זאבי (גנדי), ומפקד הבקעה דאז, רפאל איתן (רפול), למלכד את השטח והטמינו בו אלפי מוקשים.
תהליך פינוי המוקשים נמשך שנים רבות, ולמעשה עדיין לא הסתיים – אולם בסוף 2018 הודיע משרד הביטחון כי פונו מספיק מוקשים כדי לאפשר פתיחה של האתר ושל חלק מהמנזרים למבקרים. עם זאת, משום שהאתר נמצא מעבר לגדר המערכת, הגישה עדיין מורכבת ולא מתאפשרת ללא תיאום מראש וקבלת אישור מצה"ל. פעם בשנה, לרגל צעדת "ראשוני ים המלח", האתר נפתח לכניסת מבקרים ללא צורך בתיאום – אך הכניסה למנזרים הנטושים אסורה. לצורך כתבה, קיבלנו הצצה נדירה לשטח הצבאי הסגור ואפילו לתוך המנזרים עצמם.
בדרך חזרה הביתה, לא ויתרנו על ביקור ב"גלריה מינוס 430" הסמוכה לחוף קליה – גלריה פתוחה ייחודית של יצירות גרפיטי שצוירו על קירות מבנים נטושים ששימשו כמחנה צבאי ירדני עד מלחמת ששת הימים, ולאחר מכן כמקום התיישבות של גרעין נח"ל של קיבוץ קליה. את הציורים ציירו 35 אמנים מהארץ ומחו"ל במטרה להעלות מודעות לירידת מפלס ים המלח.
בחודש מרץ יצאתי לטיול ארוך במסלול של כ-15 ק"מ בנחל לוץ ובנחל אליאב – שניים מהנחלים שמקיפים את הפסגות הגבוהות של הר הנגב – ובזכות הגשמים שירדו באזור בחורף, הם התמלאו בפריחה נדירה: צבעונים ססגוניים בודדים, צבעוני המדבר, ריבס המדבר, שמשונים בכל הצבעים ועוד.
בתוך תוואי הנחלים בולטים עצי האלה האטלנטית העתיקים ועצי שקד הרמון שהתכסו בפריחה ורודה – שניהם שרידים של אוכלוסיית עצים גדולה בהרבה מתקופות קדומות וגשומות יותר, שבהן האזור הזה כלל לא היה מדבר. בערוצי הנחלים שאליהם מתנקזים מי הגשמים הבודדים שיורדים באזור זה, הצליחו חלק מהעצים לשרוד עד היום – ותפוצתם המקוטעת מרמזת כי ייתכן שבעבר השתרע כאן יער אחד גדול.
בסוף מרץ טיילתי בנחל אל על שברמת הגולן. זה כבר המון זמן שרציתי לבקר בנחל, אבל היה לי חשוב להגיע דווקא באביב, כשהנוף פורח וירוק, זרימת המים במפל השחור ובמפל הלבן בשיאה – וגם אירוס הגולן בפריחה. והעיתוי באמת היה מושלם.
בתחילת חודש מאי הצטרפתי למשלחת של חוקרים מהגן הבוטני האוניברסיטאי בגבעת רם, שיצאו לסיור מחקרי בהר שקד – אחת מפסגות החרמון הגבוה, שמתנשאת לגובה של 2,012 מטר מעל פני הים. רוב מסלולי הגלישה של אתר החרמון נמצאים בהר שקד, בהם גם המסלולים הקשים והאתגריים – אך אחרי שעונת הסקי מסתיימת, ההר מוגדר כשטח צבאי סגור וגם כשמורת טבע סגורה, והגישה אליו אינה מתאפשרת לציבור הרחב.
בהר פריחה יפהפייה המאפיינת את מרומי החרמון, כולל כמה פרחים נדירים במיוחד: רומוליאת השלג אשר צצה בבוץ שיוצרים מי השלגים המפשירים, צבעוני החרמון, צבעוני חאלב (כולל כמה בצבע כתום-צהוב), דובדבן שרוע, עריר הלבנון, סיגל צנוע, שקד קטן-עלים, שזיף הדובדבן, ארביס קווקזי ועוד.
לאחר הסיור בהר שקד, נסענו לראות גם כמה מסחלבי הבר של ישראל בפריחה – בהם הדבורנית הגדולה ביער קעקאן שבמורדות החרמון, ושנק החורש והמירונית הסרגלית הנדירה ביער אודם שלמרגלות ההר.
בהמשך החודש נסעתי עם חבר לטייל בנחל כזיב, כאשר המטרה המרכזית הייתה לראות את השושן הצחור בפריחה. מדובר באחד מפרחי הבר הנדירים ביותר בארץ, וחשיבותו כסמל בדת הנוצרית גרמה לאיסוף ולעקירה רבה של בצלי שושן צחור בארץ ישראל על ידי צליינים שהגיעו מאירופה לאורך ימי הביניים. בשל כך, בתחילת המאה ה-20 נדמה היה כי הצמח, שככל הנראה היה נפוץ בעבר, נכחד מהארץ – וניסיונות לאתרו עלו בתוהו. למרבה המזל, הפרח הצליח לשרוד בטבע באזורים שהגישה אליהם הייתה קשה עבור הצליינים. אולם, התברר שהקדמנו וראינו הפעם רק ניצנים של שושנים.
עם זאת, הטיול היה יפהפה, הזרימה בנחל הייתה שוצפת וקרירה, הנוף היה מרהיב וראינו פרחים נדירים אחרים כמו דורבנית התבור, פעמונית צידונית, מישויה פעמונית, בוצין קיסריון ולוע-ארי גדול – וגם מה שהתברר כתצפית ראשונה זה שנים רבות בגליל המערבי של הפרפר זנב סנונית המכבים!
בסוף החודש נסענו לראות בגולן את הפרח הכי נדיר בישראל – סחלב רצועית קומפר. למעשה, רק פרט אחד ויחיד של סחלב בר זה מוכר בארץ – והוא התגלה במקרה רק בשנת 2020 על ידי מטיילת בשם סאקרה חן, לצד בונקר נטוש על פסגתו של אחד מהרי הגעש ברמה. בדרך ביקרנו גם במאגר בנטל, שסביבו הייתה עדיין פריחה רבה וצבעונית – ובלטו במיוחד הכתמים הסגולים של הבקיה דקת-העלים, ורד הכלב, עוזרר קוצני, אחירותם החורש, מרווה כחולה ועוד.
לאחר מכן, החלטנו לתת עוד הזדמנות לשושן הצחור – ונסענו לחפשו בכמה מנקודות הפריחה הידועות שלו. תחילה הגענו אל היער הסמוך ליישוב חרשים שעל פסגת הר שזור. לא ראינו שם שושנים פורחים, אך התמרור הייחודי "סלמנדרות חוצות" היה אטרקציה מעניינת בפני עצמה. לבסוף חזרנו שוב אל נחל כזיב – ושם פריחת השושנים כבר הייתה בשיאה.
לאחר פגרת קיץ, הטיול הראשון לסתיו היה אל הנגב – בעיקר בעקבות פריחת החצב הגלוני בנחל הבשור וסתוונית הקליפות במרומי הר הנגב. יום אחד בלבד לאחר אותו טיול, הוצב בכניסה לכביש 171 אשר מוביל אל אתרי טיול פופולריים כמו הר רמון ובורות לוץ השלט אשר אוסר על תנועת אזרחים בכביש.
בחלון הזמנים הקצר שבו כביש 171 היה פתוח, הגעתי שוב אל הר הנגב – והפעם לטיול בנחל אלות, שנקרא על שם עצי האלה האטלנטית העתיקים שגדלים באפיקו. בסתיו פורח כאן הכרכום הדמשקאי הנדיר. הטרסות העתיקות הרבות בתוואי הנחל מעידות כי המים שזרמו בו שימשו בימי קדם לפעילות חקלאית, והיישובים התקיימו כאן החל מהתקופה הכנענית הקדומה לפני כ-3,500 שנה ועד אחרי חורבן בית המקדש הראשון וסופה של ממלכת יהודה.
בנובמבר ביקרתי בחורבת מלח – אתר שככל הנראה שימש כמחצבה שממנה נחצבו האבנים ששימשו את הורדוס לבנייתה של העיר קיסריה. בשנים האחרונות אני מקפיד להגיע לכאן בכל שנה בסתיו, אז המקום מכוסה בשטיחי פריחה של נרקיס סתווי, סתוונית היורה, בן-חצב סתווני וכדן קטן-פרחים (פעמוני גשם).
לסיום השנה ביקרתי גם בשמורת אודים, על פסגת רכס הכורכר שמתנשא מעל נחל פולג שבשרון, ובה המוני נרקיסים פורחים.
