לדווש לאורך ישראל
(צילום ועריכה: רון פלד)
זו השנה התשיעית ברציפות שחברי קבוצת הטריאתלון MyWay חורשים על אופניים את הארץ לכל אורכה בארבעה ימי רכיבה. במשך 650 קילומטרים, וטיפוס מצטבר של 6,800 מטרים, הם חולפים על פני ארבעה ימים ושמונה אזורים גיאוגרפיים שונים. הדיווש אינסופי והחוויה בלתי נשכחת. מצד אחד ספורט, מצד שני, דרך מופלאה לחוות את נופיהָ של הארץ.
השנה השתתפו במסע כ-80 רוכבים, שחולקו לארבע קבוצות לפי רמתם. עוד יצאו לדרך רכבי ליווי, מאמנים, צוות לוגיסטי לפתרון תקלות טכניות ואני, שהצטרפתי כמלווה ותיעדתי את כל החוויה.
יצאנו מתל אביב בשעה חמש בבוקר בדרכנו לראש הנקרה, משם החל המסע. פרקנו את האופניים מהאוטובוסים, צילום קבוצתי על רקע המים הכחולים שמתחת, פריסה קלה עם קפה שחור, נאום פתיחה ונוהלי בטיחות על ידי אריאל הלר, מייסד קבוצת הטריאתלון, התחברות לאופניים ויאללה – 154 ק"מ של היום הראשון. רכיבה על כביש הצפון, כביש 899, כביש שנבנה במקור בימי המנדט הבריטי בשיא המרי הערבי (1936-39/תרצ"ו-תרצ"ט) וסימן את גבול ההתיישבות המתחדשת בקצה הצפוני של ארץ ישראל. הכביש שוקם ונחנך שוב רק בתחילת שנות ה-60 של המאה שעברה. מעלינו מצפון רכס סולם צור והגבול עם לבנון.
לאורכו של הכביש מבחינים בכמה מבני בטון עם מגדל (או שניים) שנראים כמו מצודות. בימי מאורעות המרד הערבי הגדול הגיע פעמיים אל ארץ ישראל-פלשתינה הקצין הבריטי צ'ארלס טגארט (Tegart) במטרה לעזור ולפתור את המרי הערבי. בביקורו הראשון הציע דרכים להתמודד עם החדירות של הכנופיות הערביות מכיוון שטחי המנדט הצרפתי בלבנון. כתוצאה מהמלצותיו הוקמה גדר הצפון ונבנו מצודות הגבול והפילבוקסים לאורך כביש הצפון.
כאן לאורך כביש הצפון נמצאות מצודות גבול כדוגמת שומרה, אביבים ואחרות נוספות. למצודות אלה מגדל תצפית. רוב מצודות הטגארט האחרות ברחבי הארץ, שנבנו מאוחר יותר על ידי טגארט, תוכננו כמבצרי בטון עם חצר פנימית שאמורה להגן על השוטרים הבריטיים ועל משפחותיהם.
אנקדוטה קטנה: כל המצודות נבנו עם מגדל מים אחוד או שניים, שבמידת הצורך שימש לתצפית. כולן מלבד מצודה אחת בארץ, מצודת רמלה, המשמשת כיום מבנה לתחנת משטרה. הסיבה: הם לא רצו להתחרות במגדל הארבעים, הוא המגדל הלבן שברמלה - נימוסים בריטיים גם בעת מלחמה. מצודות נוספות מוכרות לנו מתחנות משטרה ברמת גן, בבית שמש ובמקומות נוספים ברחבי הארץ.
המרוץ לזהב, גרסת נפוליאון
עצירת צהריים ביער לימונים-עכברה אל מול הגשר השני באורכו בישראל, 420 מטרים אורכו, בגובה 80 מטר מעל לנחל עכברה שלמרגלותיו (כביש 89). אחת הסיבות להקמת גשר עכברה היא הסקת מסקנות ממלחמת יום הכיפורים לאור אי יכולת פינוי מהירה לבית חולים יחיד בצפון.
אגדה בת מאות שנים מספרת כי בנחל זה הוטמנו אוצרות מבית המקדש. היה מי שהגדיל וכתב כי היו אלה חייליו של נפוליאון אשר חיפשו אוצרות אלה במהלך 1799. באמצע המאה ה-19 כתב רבי חיים הורביץ: " סמוך לעכברא, בדרך שהולכים בין צפת לטבריה, ישנה בקעה גדולה ועמוקה מאוד ובתחתיתהּ ישנו מעיין מים צלולים שנקרא "עין כחל", ועוברים דרכו כאשר בצידו המזרחי הר גבוה מאוד, ובראש ההר חצוב כדמות שער סתום, ובהר זה נגנזו הכלים הקדמונים והיקרים של בית המקדש…".
האם ליעקב אבינו הייתה בת אחת?
אנחנו ויתרנו על חיפוש האוצרות, שכן הרגליים כבר בוערות (גם הישבן) מהדיווש, והמשכנו ברכיבה (גילוי נאות - אני על דוושת הגז והברקס) על הגשר המרשים ותחילת ירידה לכיוון כביש 90, הכביש הארוך בישראל, לא פיחות מ-478 ק"מ אורכו וקדימה לראש פינה, צומת מחניים, גדות וחציית נהר הירדן על גשר בנות יעקב. הידעתם שסמוך לגשר נמצאו ממצאים פרה-היסטוריים בני כמעט 800 אלף שנים? אם האדם הקדמון היה כאן, עכשיו תורנו על גלגלים. גשר זה ידע הרבה קרבות עם הצלבנים, צלאח א-דין ואפילו חייליו של נפוליאון חצו את הגשר לפני 222 שנים, אבל מי סופר.
מקןר השם של הגשר אינו ברור לחלוטין. האם שם הגשר על שם בנותיו של יעקב אבינו? שהרי רק דינה מוזכרת בשמה כבתו, אף שבבראשית פרק ל"ז נכתב "וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ, וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם". ואולי בכלל על פי גרסה אחרת מקור השם מגיע מנזירות נוצריות שחיו בצפת בתקופה הצלבנית אי שם במאה ה-12 וגבו דמי מעבר על הגשר. הנזירות השתייכו למסדר בנות יעקב, שבכלל היה בישוף ולא יעקב אבינו. האמת קצת פחות רומנטית מהגרסה המקראית - ללא ספק סוגיה הרת גורל שעוברת בראשו של מי שחוצה את הגשר באופניים.
הגשר פוצץ פעמיים במהלך המאה ה-20. פעם אחת על ידי הבריטים ב-1918, בעת כניסתם אל הארץ ומאבקם בעותמאנים, ובפעם השנייה על ידי כוחות ההגנה ביוני 1946 במסגרת ליל הגשרים. פעם אחת פוצצו הבריטים ובפעם השנייה פוצצנו לבריטים – איך שגלגל מסתובב לו, תרתי משמע, במסע שלנו.
כמה רומנטי לאחר חמש שעות רכיבה להתחיל לטפס את רמת הגולן כשמכל צד תלויים ועומדים להם השלטים בצהוב-אדום, זהירות מוקשים. ללא ספק נוסך בך תחושת ביטחון בזמן הדיווש.
ואז קרה הדבר שרוכב אופניים משווע לו אחרי יום רכיבה - ירידה ארוכה וישירה אל צפון הכינרת דרך חד-נס ודוך אל צומת בית המכס, צפונית לימת הכינרת. התחלנו את היום בים התיכון, המשכנו לימת הכינרת, מחר עוד נגיע אל ים המלח ובשבת אל ים סוף. ים של חוויות.
מה יותר מהיר, רכיבה על אופניים או נסיעה בסוסיתא?
המשכנו לדווש על הגדה המזרחית של הכינרת. מעלינו ממזרח וממול לקיבוץ עין גב שרידיה של העיר סוסיתא, אשר הוקמה במאה ה-2 לפני הספירה בימי השלטון היווני והפכה לעיר מדינה, פוליס. אלכנסדר ינאי החשמונאי כבש אותה (במאה השנייה לפנה"ס) וגייר את תושביה, ללא ספק עניין כואב למדי. שיאה היה בתקופה הרומית-ביזנטית, והעיר נהרסה כליל ברעידת האדמה הגדולה של שנת 749. השם סוסיתא בארמית הוא התרגום מיוונית - היפוס.
מה הקשר לסוס? אולי בגלל שצורתה וצורת המצוק שעליו היא יושבת מזכירות סוס (נו שוין), או אולי, כך אומרים, מפני שקבוצת חיילים (פרשים) היו ממייסדיה של העיר. האמת היא שבמבט על גבי אופניים הכול נראה כמו סוס.
ומה הקשר לרכב סוסיתא? ממציאי/יצרני הרכב הישראלי פרסמו מודעה עם פרס למביא השם המתאים. יוסף שוב, סטודנט בפקולטה ברחובות, העלה את השם במהלך ישיבה בשירותים והביא בהברקה: "מיד עלה בראשי השם סוסיתא. גם קודם חשבתי על שמות של אתרים ישראליים: חשבתי שמכונית ישראלית, מתאים לה שם של מקום ישראלי. סוסיתא הייתה עיר עתיקה ממזרח לכינרת, ומיד הבנתי שזה שם יוצא מן הכלל". אני משוכנע שרוב הרעיונות הגאוניים עולים בשירותים...
עוד חצי שעת רכיבה והגענו לצומת צמח, ולפנייה שמאלה לכביש 90 לכיוון הבקעה. את הלילה הראשון בילינו בקיבוץ אשדות יעקב. ויהי ערב ויהי בוקר, היום הראשון למסע...
ביום השני התחלנו את הרכיבה בשעה 07:00 על כביש 90 דרומה. משמאלנו מזרחה שרידי מפעל תחנת החשמל של פנחס רוטנברג ואי השלום, שעבר לריבונות ירדנית לפני כשנתיים. בהמשך חלפנו על פני אתר המורשת חצר גשר הישנה, ובה גשר עתיק מדהים מעל לנהר הירדן (חובה!). המשכנו ועברנו את בית שאן, סמוך לתל המקראי שעליו תלו הפלשתים את גופתו של שאול המלך, ולימים הורחבה העיר והפכה לסקיתופוליס. ממשיכים דרומה ברכיבה עם נוף מדהים מזרחית לנו, נהר הירדן המפותל בליבו של עמק רחב. מדהים לחשוב שהכביש לאורך הירדן מצומת צמח ועד לים המלח הינו כ-105 ק"מ של רכיבת אופניים, אבל בשטח הנהר המפותל עובר כ-210 ק"מ, פי שניים.
לאחר כשעה של רכיבה והפסקת בוקר קצרה, מולנו ומעלינו מימין מבצבצת פסגתו של הסַרְטַבָּה אֲלֶכְּסַנְדרִיוֹן, מצודה שבנה המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי ואשר שודרגה על ידי המלך הורדוס. את הפסגה קשה לפספס, והיא בולטת מעל לכל פני השטח לכל הרוכב או נוהג על כביש 90 מצפון ליריחו על כביש הבקעה.
מתקדמים על כביש 90 לכיוון יריחו, אחת הערים העתיקות בעולם. יכולנו לנסות להקיפה שבע פעמים עם האופניים, כי שמעתי שככה עשו לפני 3,000 שנה, אבל ויתרנו והמשכנו תוך שחלפנו על פני אתר הטבילה בקאסר אל-יהוד ומנזר דיר חג'לה, סנט גרסימוס המדהים.
הידעתם שבשנת 1875 ניסו יואל משה סולומון ויהושוע ילין יחד עם אחרים לרכוש שני שלישים מאדמות יריחו, ולהקים ממש כאן יישוב בשם... פתח תקווה? במקרא מוזכר באזור יריחו עמק שזכה לשם עמק עכור על ידי יהושוע בן נון. מאוחר יותר, בספר הושע, מוזכר הפסוק "וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה", ומכאן מקור השם פתח תקווה והקשר ליריחו.
כשהבין הסולטאן העותמאני שמדובר בנתינים זרים ובמשקיעים אירופאים בוטלה "הכמעט עסקה", ואנחנו זכינו שלוש שנים מאוחר יותר לפתח תקווה המוכרת לנו.
מצומת בית הערבה פנינו מזרחה לצומת הלידו, ומשם דרומה כשים המלח לשמאלנו ועצירת צהריים בחדר האוכל של קיבוץ קליה.
המשך הרכיבה דרומה לאורכו של ים המלח ההולך וקטן שלנו. גן לאומי עינות צוקים, עין פשחה למרגלותינו ומתכוננים לטיפוס לא קל על מצוק דרגות, בדרך לתצפית פנורמית על ים המלח ולצילום קבוצתי מסורתי. מכאן הדרך כבר קצרה עד לעין גדי על בולעניהָ וקו החוף היפה שלה. ויהי ערב ויהי בוקר, היום השני למסע - 158 ק"מ של רכיבה עברו על כוחותינו.
על עקרבים, מכתשים ומדבר הנגב - לא מה שחשבתם
בבוקר יום ו', היום השלישי למסע, יצאנו עם הזריחה לפני שבע בבוקר. משמאלנו השמש מבצבצת מעל עבר הירדן המזרחי, היא ירדן. נאום הבטיחות היומי של המאמן אריאל הלר לאחר פריסת בוקר קלה וקדימה, ליום הקשה במסע. מימיננו מצדה ומעליה ירח כמעט מלא. מצד שני ממזרח, השמש בדיוק עלתה מעל להרי עבר הירדן המזרחי, היא הממלכה הירדנית. ירח מצד אחד, שמש מצד שני ובתווך ים המוות, ואנחנו על אופניים. איזה נוף. איזה שקט. איזה תענוג. תענוג? חכו חכו...
המשכנו ועברנו את מפעלי ים המלח, בהם עצרנו לארוחת בוקר בשטח. המשכנו לכיוון הר סדום. בצומת לכיוון עיר אובות התפצלנו. קבוצות 1 ו-2 חתכו ימינה לכיוון מעלה עקרבים. השם מעלה עקרבים מוזכר במקרא בין השאר בספר יהושע כחלקו הדרומי של גבול נחלת שבט יהודה: "וְיָצָא אֶל מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים וְעָבַר צִנָה, וְעָלָה מִנֶּגֶב לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ וְעָבַר חֶצְרוֹן וְעָלָה אַדָּרָה וְנָסַב הַקַּרְקָעָה. וְעָבַר עַצְמוֹנָה וְיָצָא נַחַל מִצְרַיִם, והיה תֹּצְאוֹת הַגְּבוּל יָמָּה; זֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב."
טיפוס המעלה הוא אתגר לא קל ומפותל, תרתי משמע. במסע לפני ארבע שנים חוויתי את הטיפוס הזה ברגליי ובכל שריר בגופי. לא מקנא בהם. אחד הרוכבים שעליו גם הימרתי, גלעד הירש, טס קדימה לפני כולם, חלף על פניי ועל פני הרחפן שהרמתי לצלם, והוא עם חיוך כאילו בכלל לא מתאמץ. אני שונא אנשים כאלה אבל מפרגן.
לאחר כחצי שעה של טיפוס הגענו אל אנדרטת מבצע ערבה (1950), לסלילת הכביש שאותה ביצע חיל ההנדסה, שבין חייליו היו כמה חיילים שהגיעו עם ניסיון חבלני מקצועי היישר מהלח"י (לוחמי חירות ישראל), שכבר פורק בינתיים בהוראת בן גוריון.
אנקדוטה מעניינת - יוצאי הלח"י לא שכחו מהיכן הגיעו, ובאבני קירות התמך של הסרפנטינות המפותלות של מעלה העקרבים, שאותו סללו כאמור ב-1950, סיתתו על כמה אבנים את סמלה המתריס של המחתרת בצורת כף יד מאוגרפת עם שתי אצבעות מזדקרות כלפי מעלה. ברבות השנים נלקחו האבנים ההיסטוריות וכיום שרדה רק אחת מהן, שאת מיקומה לא נחשוף כאן כדי שאזכה לראותה שוב...
באנדרטה עצרנו, מילאנו מים בבקבוקים, צילום קבוצה - איך לא? והמשכנו ברכיבה לא קלה דרך המכתש הגדול, ששינה את שמו הרשמי וקרוי כיום מכתש ירוחם. השם ירוחם, הנזכר במקרא בהקשר של באר המים שמצאה הגר עם בנה ישמעאל, מופיע למרבה העניין גם בכתובת מפורסמת במצרים המתעדת את מסעו של מלך מצרים פרעה שישק (שושנק) משנת 925 לפנה"ס, שם כתוב "ערד לבית ירחם".
ארוחת צהריים בירוחם, וממנה הלאה נשארו עוד שעתיים לכיוון מצפה רמון (כביש 40) דרך שדה בוקר. סליחה שאני משבית שמחות אבל בן גוריון קבור בנגב? תחשבו טוב כי לא כך הדבר!
חברי היקר, חוקר התיירות המתמחה במדבר ד"ר שחר שילה, סיפר לי עובדה מרתקת שמצד אחד שוברת מיתוס, אבל מצד שני מסבירה את גדולתו של הזקן, דוד בן גוריון.
מדבר הנגב הנזכר במקרא, כן כן אותו נגב יהודאי, משתרע למעשה על פני כ-25% בקירוב ממה שמוכר היום במפות הרשמיות של ישראל כאזור הנגב שבשטח מדינת ישראל. למה הכוונה? הנגב המקראי השתרע בעצם בין בקעת ערד במזרח, דרך בקעת באר שבע ועד נחל גרר במערב (בואכה אזור בארי ורעים). ברגע שאנו יוצאים מבאר שבע וחולפים דרומה על פני נחל סכר, אנו נכנסים למעשה בשעריו של מדבר צין, ודרומה ממנו לכיוון מצפה רמון מתפרש מדבר פארן במלוא הדרו.
המרחב של נחל צין ודרומה לעבר הפארן השתייך על פי המקרא לעמלק. כן כן, עמלק ולא יהודה. כשאנו ממשיכים דרומה מנחל פארן לעבר אילת אנו כבר במרחבי מדיין המקראית, ומדבר פארן הרי שייך לישמעאלים. ואם נחזור לבן גוריון, הרי שהוא קבור בשטח שהיה בימי המקרא תחת שליטת עמלק, אבל כבר במסמכים ציוניים מתחילת המאה ה-20 וגם בחוכמתו ובהבנתו של בן גוריון הוא הקפיד "להדרים" ולהרחיב את שטח הנגב ככל שניתן, על מנת שוועדות החלוקה יקבלו את הנגב כמקשה אחת וישייכו אותו לשטח המדינה היהודית שבדרך.
נחזור לרכיבתנו, שמכאן ועד למצפה רמון היתה רכיבה שטוחה יחסית, אבל אחרי מה שעברו הרוכבים מהבוקר והחום שהראה אותותיו, לא פשוט. כמעט שתם היום השלישי. קבלת שבת קבוצתית בחדר האוכל של אנ"א מצפה רמון, עם שקיעה מדהימה על המכתש. נשאר עוד יום אחד למסע מחר – כיבוש אום רשרש, היא אילת, עם או בלי דגל לבן ודיו צבעוני.
היי דרומה לאילת
השכם בבוקר ירידה תלולה אל ליבו של מכתש רמון, המכתש הגדול בעולם, אחד מתוך חמישה בישראל. מדי פעם צצות להן הבלחות על מכתשים ארוזים (סחיפה) כאלה ואחרים, בסין לדוגמה, שטרם נחקרו מדעית כמו אלה שלנו כחול-לבן. חצינו את המכתש והמשכנו דרומה עד לנאות סמדר, התחנה הקבוצתית האחרונה בדרך לאילת. מכאן ירידה דרך הר עיט אל כביש 90, שעליו בילינו ביומיים הראשונים, ומכאן הדרך לאילת - שעתיים רכיבה לסיכום יומי של כ-150 ק"מ.
תם ונשלם מסע בן ארבעה ימים (בשני המובנים), שמונה אזורים גיאוגרפיים, 650 ק"מ וארץ ישראל אחת.
