לטייל בעקבות הסיפור ההיסטורי של גן לאומי נבי סמואל
(צילום ועריכה: רון פלד)
גן לאומי נבי סמואל הוא גן עדן בזעיר אנפין לחובבי היסטוריה, ארכיאולוגיה, מקומות קדושים ותצפיות פנורמיות, לאוהבי טבע ועוד. באתר אפשר למצוא מערות קבורה מימי הבית הראשון, רחוב שלם (!) מהתקופה החשמונאית, קרי מימי בית שני, תנורים מהתקופה המוסלמית הקדומה, בזיליקה צלבנית מפוארת, חפיר, מחצבה ואורוות מהתקופה הצלבנית, מסגד בן מאות שנים, אפילו צריח בריטי, ועוד לא הזכרנו את מדינת ישראל ואת תעלות הקשר הירדניות בין 1948 ל-1967 שבאתר. פסגת ההר ברום של 885 מטרים, כך שבשל מיקומו וגובהו שימשו ההר והמרחב כולו להתיישבות לאורך תקופות רבות בהיסטוריה. יצאנו לבקר בגן הלאומי הממוקם בשטח C בסמוך לדרך ההיסטורית לירושלים מעלה בית חורון (כביש 443) - בין שכונת רמות לגבעת זאב מצפון לירושלים.
בשם האב, הבן ורוח הנביא
בשבעה ביוני 1099 הגיעו הצלבנים אל נבי סמואל בואכה ירושלים. מכאן לראשונה ראו את העיר שחובּרה לה יחדיו. אם נביט כיום אל העיר נוכל לראות מלבד שכונת רמות הסמוכה גם את העיר המערבית החדשה, כמו גם את כנסיית העלייה לשמיים הרוסית ואת מגדל הכנסייה בבית החולים אוגוסטה ויקטוריה שעל הר הזיתים, וכן את האנטנה שעל פסגת הר הצופים. את העיר העתיקה שלמרגלות הר הזיתים קשה לזהות מכאן, אבל חדי העין (והעדשה) יצליחו גם כיום, למרות הבנייה הרבה במרחב שבינינו לעיר העתיקה, לצפות בפסגת כיפת הסלע הנוצצת זהב בינות לבניינים.
האמת היא שאני די מבין ומזדהה עם הצלבנים, שכן השאגה שהוצאתי מפי כשזיהיתי את כיפת הזהב עוררה השתאות בקרב משפחה שחלפה על פניי בדרך אל מבנה הקבר, מעין מיני-סינדרום ירושלים זמני, שזה בדיוק מה שראו וחשו הצלבנים לפני יותר מ-920 שנה. העיר המערבית החדשה לא הייתה קיימת, כך שראו אז בקלות את כיפת הסלע, כמו גם את אל-אקצא, לראשונה מנקודת גובה זו במסעם הארוך.
רגשות משיחיים אחזו בליבם של הצלבנים, ובצדק, מפני ששלוש שנים קודם לכן הם יצאו לדרך מאירופה במטרה לגאול את כנסיית הקבר מהכובש המוסלמי. כשיצאו מאירופה בשנת 1096 שלטה בירושלים השושלת הסלג'וקית-תורכמנית המוסלמית, ובמהלך מסעם בקיץ 1098 התחלף השלטון בארץ ישראל בשושלת מוסלמית אחרת, ישנה-חדשה - הפאטימים. ועכשיו, הנה היא במרחק ראייה ושעות בודדות של רכיבה. שמחתם הייתה מובנת, ואותה הביעו בכינוי שנתנו להר: "הר השמחה" או בשמו הקליט בלטינית, שגם מתגלגל יפה על הלשון, Montis Gaudii. ואם בצרפתית חשקה נפשכם - Montjoie.
אחוזי להט ואש בעיניים, הנה מולם למרחוק העיר הקדושה. את כיפת הסלע זיהו כמקדש האדון (Domini Templum בלטינית), ואת אל-אקצא, שיהפוך למשכנם של אבירי המקדש הטמפלרים, זיהו כמקדש שלמה (Solomonis Templum). אסור היה להם לתת לעובדות לבלבל אותם. הדרך מכאן לירושלים ולכנסיית הקבר די קצרה, ובאמונתם היוקדת בטחו בקדוש ברוך הוא שייתן בידם את העיר ללא קרב. אבל אמונה לחוד ומציאות לחוד. מהר מאוד הבינו שרק בעזרת ה' לא ישיגו את מבוקשם. הצלבנים נאלצו במהלך המצור על ירושלים לרדת ליפו ו"לפרק" צי ספינות מג'נובה, היא גנואה, שניטש בנמל. רק לאחר כן המשיכו במצור על העיר שחוברה לה יחדיו, עד שתיכבש ותיגאל בדם רב מידי המוסלמים ב-15 ביולי 1099 – חמישה שבועות לאחר שהחלו במצור.
מסע קבורה מרמלה אל הר השמחה ומסורות אין-ספור
העיר הראשונה שכבשו הצלבנים בארץ הקודש ביוני 1099, עוד לפני ירושלים, הייתה העיר רמלה שנפלה לידיהם ללא קרב. הצלבנים שהתהלכו בארץ עם יד אחת אוחזת בחרב והיד השנייה אוחזת בתנ"ך ניסו, והצליחו לתפיסתם, לזהות אתרים מקראיים בעזרת מדרש שמות. העובדה שהשם "רמלֵה/רמלָה" מקורו בשפה ערבית (רמל=חול) לא בלבלה אותם, והם זיהו אותה עם העיר המקראית רמָה (Rama), שבה נקבר שמואל הנביא כמוזכר בספר שמואל א' פרק 25 - "וַיָּמָת שְׁמוּאֵל וַיִּקָּבְצוּ כָּל יִשְׂרָאֵל וַיִּסְפְּדוּ לוֹ, וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּבֵיתוֹ בָּרָמָה", וכן עם העיר רַמָתיִים-צופִים (Arimathea), העיר שבה נולד – "וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה", שמואל א', פרק א'. בעיני הצלבנים הרמה ורמתיים צופים היו עיר אחת, שמלבד הקשר לשמואל הנביא נולד בה גם יוסף הרמתי (Joseph of Arimathea), מי שעזר בהורדתו של ישוע מן הצלב. מסורות אלה היו חשובות מספיק כדי לבנות ברמלה בזיליקה ענקית (כיום המסגד הגדול של רמלה).
במקורות מהתקופה הצלבנית מתואר כיצד לקחו את שרידי גופתו של שמואל הנביא מרמלה לכאן אל הר השמחה, שכן מסורת קדומה להם, ככל הנראה מהתקופה הביזנטית (מאות 7-4 לספירה), כבר קישרה את המקום לשמואל הנביא. אגב, גם ציון קברו של דוד המלך בהר ציון התבסס בתקופה הצלבנית. בער בהם הרצון, כמו גם הצורך, למצוא או להמציא מיקומים ספציפיים לדמויות מקראיות ולאירועים מהברית הישנה, כמו גם מהחדשה. כך קרה שזכינו לאתרים רבים בארץ ישראל שבהם מבקרים נוצרים, יהודים ומוסלמים עד ימינו.
רבי בנימין מטודלה, שביקר בארץ בשנת 1173 בתקופה הצלבנית, כתב: "רמלה, היא הרמה, ושם מבניין החומות מימי אבותינו ושם כשלוש מאות יהודים והיא עיר גדולה מאוד. ושם בית קברות גדול לישראל, מהלך שני מילין. וכשלקחו בני אדום (הצלבנים) את רמלה היא רמה מידי בני ישמעאל (מוסלמים) – מצאו קברו של שמואל הרמתי אצל כנסת היהודים, והוציאוהו בני אדום מקברו והוליכוהו לשילה, ובנו עליה (במה) כנסייה גדולה".
על פי מסורת אחרת, בגבעת נבי סמואל מזוהה העיר המקראית מִּצְפָּה שבנחלת שבט בנימין, ככתוב: "וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּצְפָּה" (שמואל א' פרק ז'). אם אכן מדובר במצפָּה המקראית, הרי שכאן גם נרצח גְּדַלְיָהוּ בֶן-אֲחִיקָם. ישנם המזהים את מצפה בתל א-נצבה שעל דרך גב ההר מצפון לירושלים ולנבי סמואל. זיהוי נוסף של האתר הוא בבמה הגדולה שבגבעון המוזכרת בימי המלך שלמה: "וּמִשְׁכַּן ה' אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה בַמִּדְבָּר וּמִזְבַּח הָעוֹלָה בָּעֵת הַהִיא בַּבָּמָה בְּגִבְעוֹן" (דברי הימים א' כ"א).
רוב החוקרים סבורים כי הדרך מרמלה לירושלים לכיוון נבי סמואל, שאותה עשו הצלבנים, הייתה דרך מעלה בית חורון, אולם ישנם הטוענים שהם עלו דווקא בציר המוכר לנו כיום ככביש מס' 1, או אזור הכפר קוביבה. הצלבנים בכלל זיהו את ההר כמיקומה של שִׁילֹהֹ המקראית. המוסלמים שכבשו את הארץ עוד לפניהם בשנת 636 כינו את המקום בשם "דיר סמויל" – מנזר שמואל - ומכאן ניתן להניח כי שרידי המנזר הביזנטי מן המאות 7-4, על שם שמואל הנביא, נמצאים אי-שם תחת המבנה המרכזי באתר שהוא הכנסייה הצלבנית המאוחרת יותר. כך זכינו כאן בנבי סמואל לכנסייה מפוארת, שהיא המבנה המרכזי במתחם הגן הלאומי שנצפה למרחוק מירושלים ומהדרך אליה. הכנסייה נבנתה כבזיליקה רומנסקית עם טרנספט (בית רוחב) ששיווה לה צורת צלב. להיכנס פנימה, להרים את הראש ולהתפעל.
המלצת היום
קבר נבי סמואל נמנה עם מתחמים בודדים בישראל שבהם פעלו בתי תפילה לשלוש הדתות במשך השנים, כדוגמת מערת המכפלה, קבר דוד בהר ציון, הר הבית וכאן על הר השמחה. בדומה למערת המכפלה, היו תקופות בהיסטוריה שבהן התפללו במקביל בני שלוש הדתות. כיום, בשל היותו מקום קדוש המוגדר בחוק, הכניסה אל האתר היא ללא תשלום, והוא פתוח לקהל ולמתפללים כמעט בכל שעות היום.
מהכניסה לאתר אפשר להגיע ישירות אל מבנה הקבר, אבל אנחנו ממליצים להתחיל דווקא ברחוב החשמונאי. הירידה אליו עוברת במדרגות העץ שמשמאל לכניסה, סמוך למבנה השירותים.
שרידי מקווה טוהרה מימי הבית השני נמצאים כאן מתחת לגשר, כמו גם כבשני חרס מהתקופה המוסלמית הקדומה (מאות 11-7) ששוקמו על ידי רשות העתיקות. זה עונג צרוף להלך כאן ברחוב נדיר בן 2,000 שנים, כאשר מימין ומשמאל בתי מידות, שרידי מחסנים, בורות מים ועוד. באחד הבתים שבימין הרחוב נשתמרו מספר "אמבטיות", ובהן אחת השקועה בקיר. מדובר בשכונה יהודית ככל הנראה, שכן בחפירות במרחב נמצאו עצמות חיות כשרות בלבד. בית פרטי חשמונאי עם ג'קוזי בן 2,000 שנה, כפי שכינתה אותו חברתי לביקור, מורת הדרך הירושלמית תמר הירדני אשר התלוותה אליי לטיול יחד עם ד"ר רוית פרבר, חוקרת ארץ ישראל ש"נדלקה" בשנים האחרונות על אתר נבי סמואל. כן, כך היינו שלושה לוקים בסינדרום ירושלים באתר אחד.
בקצה הרחוב החשמונאי מחכה הפתעה - בית ששרד במצב די טוב מהתקופה הצלבנית, והוא פתוח לביקור. במשקוף הכניסה חרות מגן דוד, מה שמעיד על שימוש מוסלמי בבית בתקופת הממלוכים (מאות 16-13), יורשיהם של הצלבנים. לא ניכנס לדיון מי המציא את מגן הדוד, וכיצד הפך לסמל דתי-לאומי לעם היהודי. מכאן עולים וחולפים על פני שרידי בית בד להפקת שמן, והנה הגענו אל פסגת ההר ואל הכניסה למבנה המפורסם, שעליו מתנוסס הצריח המרמז על קיומו של מסגד. צריח זה נבנה מחדש על ידי הבריטים ב-1920, שכן בנובמבר 1917 הם נלחמו במקום והפציצו את המבנה. המצפון הבריטי ניצח.
את הקרבות בנבי סמואל במהלך מלחמת העולם הראשונה, כמו גם במלחמת העצמאות במסגרת מבצע יבוסי ובמלחמת ששת הימים, נשאיר לפעם אחרת - מדובר בסיפורים מרתקים אבל קצרה היריעה. היום באנו ליהנות, ורק אנרגיות חיוביות במוחנו.
שמואל א' או שמואל ב'?
משמאל לכניסה אל המבנה המרכזי פועל קיוסק בבעלות פלסטיני תושב הכפר נבי סמואל הסמוך, ומכינים בן קפה נהדר. משמאל לחנות ישנו מתקן עשוי בטון המדגים שיתוף פעולה בין-דתי: שני כיורים עם ברז לנטילת ידיים ליהודים, וכיור נוסף המשמש מוסלמים להיטהרות לפני התפילה במסגד. אני לא מכיר עוד מתקן אחד משותף בארץ.
מעל לדלת הכניסה ישנה כתובת בערבית המספרת על שיקום המבנה קצת אחרי רעידת האדמה הגדולה שהתרחשה ב-11 ביולי 1927. באופן אירוני פגעה רעידת האדמה קשות גם בשתי הערים הקשורות אל מסע הצלבנים במאה ה-11 שאותן הזכרנו – רמלה וירושלים.
נכנסנו אל המבנה. אולם צלבני מפואר וענק התגלה לעינינו. את המבנה בנו ככל הנראה באמצע המאה ה-12 נזירי המסדר הפרמונסטרטנזי, שנוסד במאה ה-12 בצפון צרפת. עובי קירותיו הוא כשני מטרים. בקיר המזרחי ישנו מחראב, נישה המסמלת במסגד את כיוון התפילה לעבר מכה – דרומה בארץ הקודש. כאן במרכז האולם עמד במשך שנים רבות קברו של שמואל "בגרסה המוסלמית", שכן הכנסייה הצלבנית הפכה למסגד לאחר עזיבת הצלבנים, בדיוק כמו בלוד, ברמלה ובמקומות אחרים בארץ. בתקופה הצלבנית נקבע הקבר בקומת המרתף של הכנסייה, בקריפטה, המקום החבוי (crypt - מהמילה מוצפן, מוחבא) והחשוב ביותר במבנה. כיום משמשת הקריפטה בית כנסת פעיל שאליו עוד נגיע - מנפלאות ארץ הקודש.
עד לשנת 1730 (התקופה העות'מאנית) ידוע לנו ממקורות כתובים כי במתחם שכן בין היתר בית כנסת פעיל לציון קבורתו של שמואל הנביא. החל משנה זו הודרו היהודים מכניסה אל האתר, בדומה למתחם קבר דוד שהפך למוסלמי בלבד בשלהי המאה ה-15 (התקופה הממלוכית). אפשר להגיד שנבי סמואל, כמו גם קבר דוד, זוהו ונתקדשו תחילה בנצרות, אחר כך ביהדות ולבסוף באיסלאם. כרוניקה ארצישראלית.
לאחר מלחמת ששת הימים, עת הסתופף האתר תחת ריבונות ישראלית, הורשו יהודים לחזור אליו ולהתפלל בו, ממש כפי שקרה במערת המכפלה וכמו בקבר דוד בשנת 1948. מבנה הקבר המוסלמי הועתק לחדר צדדי באולם הגדול שבו אנו נמצאים, והוא משמש מסגד פעיל למוסלמים אך סגור לתיירים. כך זכינו לקבר אחד במסגד שבקומת הקרקע, ולמבנה קבר שני בבית הכנסת היהודי שבמרתף. בדחני ירושלים מסבירים שבקומה אחת קבור שמואל א' ובשנייה שמואל ב'.
עולות היו רגלינו
מהאולם הגדול אפשר לטפס במדרגות אל גג המבנה שעליו עומד המינרט הבריטי. התצפית הפנורמית מדהימה, מצפון הכביש לגבעת זאב ולכביש 443, כמו גם אל הכפר אל-ג'יב המזוהה עם גבעון המקראית. ממערב ומדרום הרי יהודה וכביש 1.
עוד מימי קדם היו כמה דרכים שהובילו ממישור החוף ומהשפלה לירושלים. שתיים עיקריות ומוכרות לרובנו - הדרך שעברה מדרום בשער הגיא (כביש מס' 1), ושהפכה לדרך העיקרית מאז המאה ה-19, והדרך הצפונית, היא מעלה בית חורון (כביש 443). נוסף להן, אך פחות מוכרות, היו הדרכים בשלוחה הצפונית לשער הגיא (פארק קנדה), שעברה באזור נווה אילן, דרך אבו גוש, ודרך נוספת עברה בכפרים בית ליקיא, קוביבה, בידו ומהם לנבי סמואל.
שימו לב: מדרום, מעבר לכביש 1, אפשר להבחין בכיפותיהָ המוזהבות של כנסיית גורני הרוסית שבעין כרם, וסמוך לה מימין בית החולים עין כרם. מדרום-מזרח, סמוך אלינו, נמצאת שכונת רמות ומעבר לה ירושלים המערבית. מרחוק לכיוון מזרח רואים את רכס הר הזיתים וחדי העין, כפי שהזכרנו קודם, רואים גם את כיפת הזהב. בכיוון צפון-מזרח נראה קמר רמאללה על יישוביו. אפשר לבלות כאן בשקט חצי שעה ולזהות את הכפרים והיישובים 360 מעלות סביבנו. אני השתמשתי במפה אונליין בסלולר. אוויר הרים צלול כיין זה בהחלט כאן. זהירות, זה ממכר.
טקס הגֵּז בגרסתו העברית
נרד בזהירות במדרגות מהגג ונמשיך במסדרון קצרצר אל האולם שדרכו אפשר לרדת אל מבנה הקבר. עזרת נשים מימין והגברים משמאל. שימו לב לחריתות בעברית ולתווי הסתתים מהתקופה הצלבנית שנמצאים על קשת האבן בירידה אל בית הכנסת. לצידם גם כתובות חרותות באבן עם שמות יהודיים וכן מגיני דוד. בשני צידי החדר ישנם כיסאות עץ מפוארים שעליהם כתוב "אני בן 3". כיסאות אלה משמשים במהלך טקס החלאקָה (גילוח בערבית. ביידיש זה גם נשמע טוב - אפשערניש). זהו מנהג שבו גוזזים את שיער הילד בגיל 3. מקור המנהג אינו ברור, והוא אינו מוזכר בספר ההלכה של רבי יוסף קארו מהמאה ה-16 "שולחן ערוך", וגם לא אצל הרמב"ם בן המאה ה-13. אני מציין עובדות אלה כי אלה התקופות שבהן ישנן עדויות על המנהג. הטקס מסמל את הפיכתו של התינוק לילד שהגיע לגיל שבו הוא יכול להתחיל ללמוד תורה.
במהלך הטקס נושאים תפילה, והטקסט משתנה בין עדה לעדה. חלק מהתפילה מכיל את הטקסט המוזכר במדרש תנחומא סימן יד: "שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֹא לְהָשִׂיחַ וְלֹא לְדַבֵּר. וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ שֶׁאָבִיו מַקְדִּישׁוֹ לְתוֹרָהּ". מדהימה העובדה שעריכת הטקס מזוהה לראשונה בארץ כאן בנבי סמואל, כבר במאה ה-16. לרוב זה התרחש בציון יום פטירתו של הנביא בכ"ח באייר.
בשנת 1601 ביקר באתר עולה רגל אשר כתב: "בשני ביולי הלכנו לרמה, מקום קבורת שמואל לפי היהודים. באותו יום גוזזים היהודים שם את שיער ילדיהם, נודרים נדרים ותורמים סכומים גדולים למקום הקדוש". רצה הגורל במאה ה-18, כאמור, והיהודים אולצו לעזוב את המקום ולהעתיק את מיקום עריכת טקס החלאקה אל הר מירון. מתי? בל"ג בעומר. רק לאחר 1967 התאפשר לחזור לכאן. כך זכינו לטקס זה גם בהר מירון וגם בקבר שמואל עד ימינו, כמו גם ברחבת הכותל אגב. מנפלאות הארץ כבר אמרנו?
יצאנו מחלל בית הכנסת בדלת שבקיר הצפוני של המבנה, הבטנו על הקיר משני צידי הדלת, כמו גם בצידה הפנימי, וחיפשנו בו עוד חריתות וכתובות.
ברוך ג'מילי לא לבד
המשוטט העצמוני בגן הלאומי ימצא סימנים וכתובות חקוקות בסלע בני מאות בשנים. במתחם הקבר ישנן כתובות עם שמות יהודיים בעברית שחלקן בנות 300 שנים ויותר, וכמו כן הרבה סימני תַּו סַתָּתִים מהתקופה הצלבנית.
תו הסתתים בימי הביניים היה סמל חקוק על ידי אמן הסיתות שעבד במקום וסימן את בית היוצר בשביל להשוויץ, שזה בעצם כמו כתובות הגרפיטי של ימינו. סיבה נוספת ופרקטית היא בשביל חישוב שכרו של הסתת. בתקופות מסוימות נקבע התו ספציפית לסדנה או לאמן במתן קבלת רישיון העבודה מהגילדה המקצועית - כמו קבלת ח"פ בעת פתיחת עסק בימינו.
את תווי הסתתים אפשר לראות על קירות המבנה מבחוץ (בקיר הצפוני החיצוני של המבנה בדלת הכניסה הצדדית ממתחם הקבר), כמו גם על גבי הקיר הצלבני שבסוף הרחוב החשמונאי שבו היינו. תו אחד ספציפי שנמצא בשני מקומות במתחם משך את עיניי לאחר שתמר ורוית הזיזו וניקו בעזרת ידיהן חול על קיר אחד המבנים – תו בצורת דג. האם מדובר בתו סתתים רגיל או בחריתה של סמל נוצרי קדום – איכטוס (ביוונית ἸΧΘΥΣ), שפירושו דג ביוונית?
הדג הפך לסמל כבר בנצרות הקדומה בימיה הראשונים. רבים מתלמידיו של ישוע היו דייגים בכנרת, שלהם הבטיח ישוע כי יהפכם לדייגי בני אדם, וזאת בנוסף לסיפור נס הלחם והדגים בכנרת. סמל זה היה סימן היכר סודי בין נוצרים בעת שהנצרות הייתה דת נרדפת. המילה ἸΧΘΥΣ (איכטוס), דג ביוונית, שימשה גם ראשי תיבות של הביטוי ביוונית Ἰησοῦς Χρῑστός Θεοῦ Υἱός Σωτήρ, שפירושו בעברית: "ישוע המשיח בנו של האלוהים המושיע". עד כמה שזה נשמע מסתורי ומיסטי, החריתה בנבי סמואל הייתה ככל הנראה סתם תו סתתים. נראה שלעולם לא נדע, אבל הסיפור מצוין. דגים רבותיי, דגים.
הולכות היו רגלינו
נמשיך ונרד במדרגות אל צידו המערבי של המתחם. מולנו שלוש קשתות אבן ושרידי חפיר צלבני. משמאל לקשתות, מהאזור שממנו ירדנו במדרגות עץ, אפשר להבחין במדרגות אבן חצובות בסלע שעליהן עלו הצליינים בימי הביניים מהדרך העתיקה שהגיעה מיפו ומרמלה אל מתחם הכנסייה למעלה. מתחת לקשת אפשר להיכנס וללכת בינות ל"סמטאות" אבן, שהן שרידים לחציבת חפיר צלבני שמעולם לא הושלם. ילדים, אבל לא רק, יעופו על זה.
סמוך לנו אפשר להבחין בצידו המערבי של המתחם בבית קברות ערבי קטן ומגודר. כאן נקברו חללי הלגיון הירדני שמצאו את מותם בקרב על נבי סמואל במלחמת ששת הימים.
סובבות היו רגלינו
מצפון לאתר אפשר לרדת אל מעיין חנה (דקתיים), המעיין הקדום, שהוא אחד משני מעיינות במתחם אשר אפשרו חיים במרחב כאן על התל. במעיין שנמצא בתוך שטח הגן הלאומי פגשתי אברכים שבאו לטבול. ד"ר פרבר סיפרה לי שנשים באות גם הן לטבול כאן, והמסורת גורסת כי טבילה במעיין חנה היא סגולה לפריון. לא סתם מעיין חנה נקרא על שמהּ של חנה אימו של שמואל, מי שהייתה עקרה שנים רבות כמוזכר בשמואל א' פרק א': "וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים... וה' סָגַר רַחְמָהּ...ְ וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לִפְנֵי ה', וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתָם הָרָמָתָה. וַיֵּדַע אֶלְקָנָה אֶת חַנָּה אִשְׁתּוֹ, וַיִּזְכְּרֶהָ ה'. וַיְהִי לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים, וַתַּהַר חַנָּה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ שְׁמוּאֵל, כִּי מֵה' שְׁאִלְתִּיו".
ד"ר פרבר הוסיפה כי ישנו שביל סובב נבי סמואל המסומן באדום, שאורכו כשמונה קילומטרים. השביל עובר בין מעיינות, מערות קבורה מימי בית ראשון ושני, צבאים, בוסתנים, תעלות קשר ירדניות שנחפרו בין 1948 ל-1967 ונוף אין-סופי. מי שחפצה נפשו לגוון ולצעוד – זה המקום וזו המלצתנו.
אסיים בציטוט מדבריו של עולה רגל נוצרי בשם נורמן מקליאוד אשר ביקר בנבי סמואל בשנת 1884: "מעז אני לומר כי אין בכל ארץ ישראל... ואף בעולם כולו מראה כמראה מנבי סמויל. אין זה מפאת גובהו... כי אם מפאת מצבו ביחס לסביבתו. ומשום כך נראה הוא מעין מרכז המשקיף על המקומות המפורסמים ביותר על פני האדמה, כפי שאין בשום מקום אחר..."
הגן הלאומי נבי סמואל מתוחזק להפליא על ידי רשות הטבע והגנים. השירותים נקיים, וזה הדבר הראשון שאני בודק באתר. ביליתי כאן יום שלם להכנת הכתבה. ישבתי עם אברכים, שמעתי סיפורים, פגשתי אנשים מרשות העתיקות וצליינים נוצרים. דקת נסיעה מירושלים. ואף מילה על פוליטיקה. תענוג.
