קשים ויקרים חייו של תייר בישראל. למסקנה הזאת הגעתי מייד לאחר שנחתתי בשדה התעופה בן גוריון מלוס אנג'לס. התחנה הראשונה היה דלפק השכרת הרכב בקומה השניה בנתב"ג. "אני מקווה שלא לקחת את הביטוח שהציעו לך" אמר לי הסוכן. "דווקא כן לקחתי", עניתי לו מבולבלת. "אה, הביטוח הזה לא תופס בישראל", הוא ענה לי בחיוך ופנה לעבר הסוכן השני שישב ליד הדלפק. "עוד אחד נפל בפח".
לאחר שהרמתי טלפון לאותה חברה אצלה ביצעתי את ההזמנה, נמסר לי שהביטוח מבטח את הרכב נגד גניבות או תאונות, אך אינו מכסה אותי במידה שהתאונה באשמתי ואינה מכסה את הצד הנפגע. במקרה כזה, יהיה עליי לשלם את מלוא הנזק.
חברת ההשכרה, בכל מקרה, התעקשה שאין לי ביטוח ואם ארצה אצטרך לשלם כ-280 דולר עבור ביטוח לא מקיף עם השתתפות עצמית בסך 700 דולר, או ביטוח מקיף בסך 450 דולר לשבועיים ימים. בלית ברירה, רכשתי ביטוח נוסף כדי לנהוג בראש שקט. "יש לך דרכון ישראלי?", שאל הסוכן לאחר שהגשתי לו את הדרכון האמריקני. הנהנתי שכן. "אז זה יעלה לך עוד 17%".
זהו המס שצריך לשלם כל ישראלי, גם אם הוא בכלל לא גר בישראל ונולד בארה"ב. מספיק שאתה מחזיק בדרכון ישראלי, אתה "נענש" בתשלום המס.
למחרת היום, לאחר שנחנו מהטיסה הארוכה, נסענו לטייל ביפו. הפקקים הרבים שבדרך דווקא לא הפריעו לנו במיוחד כי אנו מורגלים אליהם כבר מלוס אנג'לס.
על אף ששמענו שיש בעיית חנייה בעיר, דווקא מציאת חניה לא הייתה הבעיה, אבל התשלום עליה התברר כעניין מסובך למדי. שלט צהוב הכריז: "החנייה מותרת רק לרכב הנושא תו חניה לאזור. חניה בתשלום א'-ה' מ-9:00-17:00".
אוקיי, אבל איפה משלמים? לאחר בירור עם אחד מבעלי החנויות באזור, נמסר לנו שיש לשלם דרך אפליקציית פנגו. טוב, הורדנו את האפליקצייה לנייד, אבל לא הצלחנו לקבל קוד מאשר לטלפון הנייד מאחר והמספר שלנו אמריקני.
ויתרנו על החנייה במקום וחיפשנו מגרש חנייה שיאפשר לנו להחנות ללא שימוש באפליקציה המיועדת ככל הנראה רק לתושבי הארץ, אבל גם במגרש החנייה שמצאנו, צורת התשלום היחידה הייתה דרך פנגו.
חזרנו למלון, החננו את הרכב והחלטנו להשתמש בתחבורה ציבורית. הגענו לתחנה, כעשר דקות הליכה מהמלון, אלא שאז התברר לנו שהתשלום נעשה רק באמצעות כרטיס רב קו או הורדת האפליקציה לטלפון. הפעם דווקא הצלחנו להוריד את האפליקציה ולשלם. נהדר, הרגשנו שסופסוף אנו מתאקלמים. עד שהגענו בחזרה ליפו, כבר חלפה שעה וחצי.
בשוק הפשפשים עמדו רוכלים שנראו די אומללים בגלל המחסור בקונים. "מאז ה-7 באוקטובר לא מגיעים לכאן בכלל תיירים" סיפר לי בעל חנות לתכשיטים ומזכרות. "הרבה חנויות כבר סגרו ואלו מאיתנו שנשארו כאן,פותחים ב-11 בבוקר וסוגרים ב-16:00 אחר הצהריים, אין ממילא למי למכור".
יעקב, הנמצא שם 40 שנים, חי על החסכונות ורוצה למכור את החנות, אבל אין למי למכור. אותו הדבר אני שומעת מבעלי חנויות אחרים במקום. "בשנה שעברה, לפני המלחמה הגיעו לכאן 780 אלף תיירים, השנה היו לנו בקושי 780 תיירים כל השנה".
קנינו מהם מספר מזכרות וחזרנו למלון. בשעה 15:00 הלכנו לחוף מציצים השוכן לא הרחק מהמלון. מאחר ומדובר היה באמצע השבוע ותיירות נכנסת שואפת לאפס, רוב כיסאות השיזוף היו פנויים. ביקשנו לשכור שלוש כיסאות ושמשיות בקיוסק, אך הוא היה מקולקל.
גבר עם כובע ומשקפי שמש שעובד במקום הסביר לנו בחביבות שאפשר לשלם באפליקציה. בכלל, נראה שכל פעולה במדינה מתבצעת דרך אפליקציה כלשהי, תשלום במזומן הוא לוקסוס השייך לעבר הרחוק.
כעבור מספר ימים עזבנו את תל אביב והמשכנו דרומה.
עצרתי בתחנת דלק. כשהכנסתי את כרטיס האשראי למכונת התדלוק קיבלתי שאלון: הכנס מספר תעודת זהות והכנס מספר רכב. הרמתי ידיים ונכנסתי לתחנה, נעמדתי בסבלנות בתור מאחורי שני חיילים ושלושה אזרחים. "ומה אם אני לא זוכרת או אין לי מספר תעודת זהות?", שאלתי את המוכר כשהגיע סופסוף תורי. "זה בסדר, את לא צריכה להכניס, פשוט תדלקי". עוד עשר דקות מבוזבזות.
כעבור שבוע, בבדיקת החיובים של כרטיס האשראי שלי, הבחנתי שחוייבתי ארבע פעמים בין 20-15 דולר על ידי חברת השכרת הרכב. התקשרתי לברר את פשר החיובים. "אה כן, נסעת על כביש 6", ענתה לי הפקידה. "אנו מחייבים על כך 17 שקל בכל פעם, בנוסף על החיוב הרגיל בכביש האגרה. אם את רוצה להימנע מכך, את צריכה לרכוש מנוי בפנגו".
שוב פנגו. "חבל שלא אמרתם לי מראש", אמרתי בייאוש. "טוב, אלו דברים שאנו לא צריכים להגיד, את צריכה לדעת", ענתה לי הפקידה שלא הבינה איך ישראלית לא יודעת דברים בסיסיים שכאלו. לך תסביר לה שרוב חיי לא גרתי בישראל, אלא בארה"ב.
בפעם הבאה שאגיע לארץ אשתמש רק במוניות. זה ייצא הרבה יותר זול, יפתור אותי ממציאת חניה, הורדת פנגו, פתירת שאלונים בתחנות דלק, שימוש בגרין קארד ישראלי באוטובוסים, תשלום מופקע עבור נסיעה בכביש מספר 6 ותשלום של 1,400 דולר דמי שכירת רכב לשבועיים.
