שחר נווה מארגן תחרויות אופניים מחתרתיות
(צילום: שמוליק דודפור ואסף מגל)
שחר נווה (בן 35) מתגורר בתל אביב, עובד עם ילדים בצהרון, שחקן בזמנו הפנוי ובין היתר מארגן תחרויות אופניים מחתרתיות ברחבי העיר. נווה התעסק עם אופניים מאז שהוא זוכר את עצמו, "החלפתי עם אבא שלי פנצ'רים בתוך גיגית ומאז זה נמשך כל החיים".
גם הפציעות מגיל קטן ועד היום לא עצרו את אהבתו לאופניים ולרכיבה וביחד עם קבוצת "החיים עצמם" הוא ארגן תחרויות מחתרתיות בארץ. מסביב לכיכר המדינה, בפארק אריאל שרון, מרוצי שליחים ברחבי תל אביב, רכיבות בירה ועוד. "הרבה יותר כיף לארגן תחרויות שהן מחתרתיות, כי זה כאילו קצת אסור וזה גם לא באמת משנה מי המנצח, העיקר שיש כיף ונפגשים ושיש את התרבות הזאת סביב אופני הפיקסי", מסביר נווה.
רכיבה מלאת אדרנלין
התשוקה האמיתית של נווה היא לאופני עיר ללא ברקסים, בלי יכולת לנוח עם הרגליים, עם הרבה מהירות וזריזות. נווה מסביר שאנשים אוהבים את אופני הפיקסי משתי סיבות עיקריות. "מדובר ברכיבה מאוד אינטואטיבית. הרוכבים מתחברים לאופניים ולמרות שזה לא מתאים לכל אחד מי שמצליח להתחבר ירגיש אחד עם האופניים וזה מגביר את ההנאה בזמן הרכיבה".
הסיבה השנייה היא איך לא, הסטייל. האופניים נראים יפה, נקיים ובלי כבלים או אביזרים מיותרים. לנווה יצא לרכוב על אופני פיקסי בכל מקום בארץ: ממטולה, דרך המרכז, בירידות של מצפה רמון וגם בכביש הערבה. גם בחו"ל השתתף נווה בתחרויות שונות, באחת מהן רכב על אופני פיקסי ממינכן לוונציה במשך ארבעה ימים.
למה לרכוב על אופניים בלי ברקסים?
"כי זה אקסטרים, זה כיף וזה מעלה אדרנלין. המהירות והזריזות בתוך העיר, להשיג אחרים להשיג אוטובוסים לנצח מוניות, זה הכיף האמיתי".
בין התחרויות המאתגרות מעבר לים, נווה חיפש כיצד להיערך ולהתכונן לתחרויות והבין שלמצוא אתגר חדש בארץ יהיה משימה לא פשוטה. נווה בחר את המיקום לפי המרחק, מצד אחד הוא לא רצה שזה יהיה רחוק מדי ממרכז העיר כדי שאנשים לא יתעצלו להגיע ומצד שני הוא רצה שיהיה שם מספיק מרחב למרוץ ותמרונים על האופניים.
זה קרה ביום שבת, כשעבר ליד חניון הסינרמה הריק והסגור - הוא הבין שמצא את המקום המושלם וכך נולד הקריט המחתרתי הראשון (הסבר למה זה קריט - ממש בקרוב), אחריו השני ולאחר מכן גם השלישי - אליו הגיעו יותר מ-150 רוכבים. כל אחד קיבל מספר והשתתף בתחרות, כשברקע מתקלט דיג'יי מסצנת הפיקסי בהתנדבות, בירות מוגשות לצד אווירה של חו"ל בין אחוות הרוכבים, שעליה מנצח נווה עם המגפון. נווה אגב, גם עיצב את הפוסטרים, את החולצות והאיורים לתחרות ולפרסומים שלה ברשתות.
"התחרויות האלו הגיעו מעולם הפיקסי אבל הן לא רק למי שרוכב על האופניים האלו. זה לכל רוכבי האופניים - באים גם חבר'ה על אופני שטח, אופני כביש, אופני עיר פשוטים, הכל חוץ מאופניים חשמליים".
אז מה זה קריט?
"קיצור ל'קריטריום' שזה מסלול אופניים גדול וארוך שאפשר לרכוב בו במשך שעה. בקריט זה קטן, קצר, מהיר, מלא בפניות וטכני", מסביר נווה. באירועים שהוא מארגן לרוב מתקיימות כמה סוגי תחרויות, הראשונה היא המרוץ הקלאסי - אותו מירוץ קריט. "בתחרות כזאת בוחנים בעיקר מי שמגיע ראשון, תחרות אלימינציה. שישה רוכבים עושים שבע הקפות, כל פעם האחרון יורד עד שנשארים שניים. האחרון שנשאר על האופניים הוא המנצח".
מעבר לזה, יש את תחרות הסקיד הארוך בעולם. "סקיד זה כמו החארקה, כמו דריפטים במכוניות, עושים את העצירה והיא נמשכת ונמשכת ונמשכת, הגלגל גולש על הכביש ומי שמגיע הכי רחוק הוא המנצח".
תחרות נוספת היא הטרקסטנד, עמידה על אופניים. "מכיוון שאין את הקטע שמפדלים אחורה, אז אפשר ממש להתייצב על האופניים, אפשר להוריד יד או שתיים וזה הטרקסטנד, מי שנשאר עומד אחרון על האופניים - מנצח. אני בדרך כלל נופל אחרי חמש דקות, אבל יש כאלו שמוסגלים לעמוד ככה גם עשר דקות".
לבסוף, יש גם את "תחרות האופניים היפים בעולם" - הרוכבים מניחים את האופניים בצד והזוכה הוא בעל האופניים הכי יפים בעיניי השופטים, בקריט האחרון נווה נתן את הפרס לרוכב שהאופניים שלו נשברו, "זה היה די יפה אז החלטתי פשוט לתת לו את הפרס", מסביר נווה. הפרסים אגב גם נתרמים על ידי הקהילה ובהתאם קשורים לתרבות האופניים - אם זה ערכות ניקוי, צמיגים, רצועות לפדלים, חולצות רכיבה ועוד.
שבע קומות שאפשר לרדת אותן רק באופניים
לאחר שלושת הקריטים המוצלחים בסינרמה, נווה ניסה לחפש מקום חדש לתחרות הבאה שלו. הוא היה מבקר לעיתים קרובות בשוק הפיליפיני בתחנה המרכזית החדשה, כמעט תמיד בזמן שהוא רכוב על האופניים שלו ללא כל הפרעה. יום אחד בזמן שביקר שם, הרעיון הכה בו: "אנשים לא יודעים שהתחנה המרכזית מגניבה, מפחדים להיכנס לפה, יש פה שבע קומות שאפשר לרדת באופניים בלי לעבור במדרגות וזה היתרון של המקום. וגם זה שלאף אחד לא ממש אכפת אם ניסע פה או לא, תמיד היה לי מן חלום כזה לעשות שם מן משחק-תחרות אופניים ועכשיו חשבתי שזאת הזדמנות נחמדה לעשות את זה".
וכך לאחר פרסומים ברשתות והירתמות של רוכבים נוספים בשעת ערב מאוחרת, לפני כמה שבועות נפגשו נווה ועוד כ-17 רוכבים לתחרות הראשונה בתחנה המרכזית. נווה מספר שמעבר לעובדה שאפשר לעבור בין הקומות ללא מדרגות, הייחודיות של בחירת התחנה המרכזית לתחרות היא בגלל האתגר הכי גדול של המבנה - זה שכל כך קשה להתמצא בו.
הם רכבו בתוך התחנה, לא באזור של האוטובוסים כמובן, לכל אורכה מהקומה השביעית ועד למרתף שהיה בעבר בית קולנוע והיום הוא נטוש. שם, במקום החשוך והמסתורי הם מצאו בירות וקולה, חלקי צעצועים ואפילו אופני ילדים קטנים. נווה הוסיף שכל אחד מהרוכבים יכל לבחור את המסלול שלו - אם הוא מתחיל מלמטה ועולה למעלה או להפך.
אך זה לא הסתיים רק ברכיבה במבנה המיוחד. נווה הפך את כל הרכיבה לחווייתית עוד יותר כשפיזר פוסטרים שאייר ברחבי המתחם וכל רוכב היה צריך למצוא, להצטלם איתם ולשלוח סלפי לנווה. כל אחד מהפוסטרים שווה מספר נקודות מסוים, מעין "חפש את המטמון", כשמי שצבר הכי הרבה נקודות בתום הזמן שהוקצב - הוכתר בתור המנצח.
לא מפחיד לרכוב כאן?
"מפחיד זה לא אבל מטונף כאן ברמות מפחידות. תכל'ס, נראה לי שהדבר הכי מפחיד בלהיכנס לתחנה המרכזית זה לפספס את האוטובוס", עונה נווה בחיוך. בנוסף אמר כי "צריך להיזהר לא לדרוס פה אנשים. אנשים יכולים לצאת בפתאומיות מחנויות".
בנוסף לקושי למצוא לוקיישן חדש, נווה מספר על קשיים נוספים. "בישראל אף אחד לא לוקח אחריות על עצמו בכל הנוגע לתחרויות, בניגוד לתחרויות בחו"ל. אם רוכב איבד שליטה על הכידון ועשה תאונה האחריות היא על המארגן, למרות שזה יכול להיות גם לא קשור אליו. בשורה התחתונה המארגן צריך לכסות את עצמו מבחינת ביטוח במחירים שלא יכולים להחזיק תחרות, זה בעצם המכשול הכי גדול של התחרות".
מה האתגר הבא?
נווה לא שואף לקחת תארים או להתפרסם, הוא רק רוצה להסדיר ליגה לרוכבים כך שכל כמה חודשים תהיה תחרות מוסדרת. "האתגר הוא למסד את זה כדי שזה יהיה אפשרי". נווה גם מספר שיש עוד כמה לוקיישנים מעניינים שהוא כבר חשב עליהם לתחרויות הקרובות וגם מאמין שאולי יום אחד יוכל להזניק תחרות לאורכה של כל ישראל על אופניים.
אבל החלום הכי גדול שלו הוא לארגן יום אחד תחרות בינלאומית בארץ עם רוכבים מכל העולם, במקום שבאמת נועד לתחרות רכיבה על אופניים,. "אבל הדרך לשם עוד ארוכה".
