ביקרנו באי האהבה באכזיב
(צילום: ניצן דרור. עריכה: רותם שבתאי )
הוא לא בדיוק מה שמדמיינים כשחושבים על אי בודד אבל יודעי דבר מספרים שזהו האי היחיד בארץ שאפשר ממש לעלות אליו ולשהות בו. הוא נמצא בים התיכון, בין נהריה לראש הנקרה, קילומטר מחוף אכזיב. הכירו את "אי האהבה".
"אנחנו קוראים לו אי - כי זה מה שיש לנו"
הסיפור שלו מתחיל כבר בסוף שנות ה-80 של המאה הקודמת, כשיזם מקומי שאפתן בשם שמוליק ויזנגרין מחליט לקחת כלי עבודה וכמה קרשים ולבנות על האי מעין קיוסק-מסעדה עם שמשיות ושולחנות. במקום הגישו בירות, בורקסים, סלטים ושתייה קלה. "זה היה כמו הוואי, זה היה פשוט יפה", מספר דני בירנבוים, אחד מחבריו של שמוליק שסייע לו להקים את המיזם התיירותי השאפתני ומוסיף: "הסלעים והחבצלות עם ראש הנקרה ברקע - זאת חגיגה לעיניים. מצד שני זה אי ברמה ארץ-ישראלית. בכל העולם זה היה נקרא שרטון והיו שמים עליו איזה מגדלור קטן שכלי שייט לא יעלו עליו, אנחנו קוראים לו אי, כי זה מה שיש לנו".
"אי האהבה", או בשמו המקורי שגביון, הוא חלק מרכס הכורכר שנמצא קילומטר מהחוף של נהריה שמתחיל מראש הנקרה וממשיך עד לחיפה. "'אי האהבה' זה השם של החבר'ה", מסביר בירנבוים, "בתקופת המשנה היה פה בית כנסת באכזיב. היו מפיקים באזור הזה צבעי ארגמן מחלזונות לצבעי הטלית, כך שיש פה גם לא מעט היסטוריה מהתקופה המקראית". בניגוד ליתר האיים השכנים לו, עליו אפשר לעלות. האיים הנוספים כאן הם חלק משמורות הטבע: נחליאלי, שחף ותכלת. איים אלה משמשים כמושבות קינון של עופות מים שמבקרות בהם כל שנה.
מגוון החי באזור לא מסתכם רק בציפורים. לדברי המקומיים, נצפו באזור גם מגוון דגים ושלל יונקים שמגיעים לביקור מדי פעם. החל מדולפינים, כרישים, צבי ים ואפילו כלב ים שתועד באזור לפני מספר שנים.
מתקן מנועי הסירות ומדריך הצלילה שהתחילו הכל
בירנבוים היה יזם וחלוץ בתחום התיירות הימית באזור אכזיב. בשנת 1975 הוא חנך את אחד ממועדוני הצלילה הראשונים בארץ לאחר שהשתחרר משירותו הצבאי בסיירת מטכ"ל. כשהגיע למועצה האזורית עם הרעיון של צלילה כפעילות פנאי, הסתכלו עליו כאילו הוא חייזר, הוא נזכר. "צלילה הייתה אז בקונוטציה של מלחמה ושייטת". לאחר מכן כשהתחיל לעבוד ולהפעיל צלילות באזור, המוצר התיירותי הפך למבוקש ומהר מאוד ענה לכל הספקנים כשהיה ביקוש אדיר לקורס צלילה, עם המתנה של שבועות למקום בקורסים שלו.
בירנבוים הוא גם מראשוני מדריכי הצלילה בישראל ועל כך יעיד מספר רישיון הצלילה - 007, כלומר הוא המדריך השביעי שהוסמך בארץ. במקביל אליו, ויזנגרין לא עסק בתיירות, אלא היה מתקן מנועים של סירות, עד השהחליט להקים את המיזם באי. "לא הייתה קנאת סופרים בינינו. להפך, הוא עזר לי ואני עזרתי לו. העמדתי לרשותו סירות ואמצעים ולא ביקשנו כסף עבור זה", מספר בירנבוים.
ואז הגיע הרגע שבו ויזנגרין החליט להפוך את מיזם התיירות לחזון של ממש והקים את המסעדה הקטנה על דק קרשי העץ שבשטח האי. בביקורנו באי בדקנו אם נשארו בו שרידים מאותה מסעדה עד היום. ירדנו מהסירה ובירנבוים הצביע על שאריות עמודי הברזל, עליהם הוקם הדק ששימש כרצפת המסעדה. "כאן היה משטח מעץ ועליה המסעדה ששמוליק הקים", הוא נזכר ומוסיף: "היה מאוד נחמד כאן, עשרות אנשים היו באים לשתות קפה או בירה".
לפי הסיפורים ויזנגרין היה גם צולה על המנגל דגים טריים שקיבל מדייגים שעברו באזור, בזמן שקיבל את המבקרים הרבים באי. הקיוסק-מסעדה עבד רק לתקופה קצרה של שבועות בודדים, אך בזמן הזה הספיקו לבקר במקום אורחים מיוחדים כמו שר התיירות דאז, אברהם שריר, ואפילו אל גור.
שעה בשביל להביא מלח למסעדה
בירנבוים מספר שכשראש העיר של נהריה היה רוצה להרשים את האורחים שלו הוא היה מביא אותם לביקור באי, "זה היה מאוד באופנה". "אבל אם בבוקר היה ים סוער כל התוכניות היו משתנות. באופן כללי הכל היה מאוד דינמי ולא צפוי בכל הנוגע לאי ובכל זאת, להערכתו של בירנבוים, ביקרו ב'אי האהבה' אלפי אנשים. "זאת תקופה שלא חשבנו על מה יהיה, האווירה הייתה אחרת והאנשים היו שונים. כשחלטנו שאנחנו עושים לא היו לנו רשיונות על הראש ולא גופים ממשלתיים ולא רט"ג ולא מס עסקים וכל יזם - ברוך הבא", מסכם בירנבוים.
וכך, לדברי בירנבוים, "אי האהבה" הפך לסנסציה ארצית כשמבקרים מכל מקום היו מגיעים אליו בשיט ואפילו בשחייה, אם הם היו בכושר. אבל לא הכל היה כל כך פשוט בזמנו. "נניח פתאום היה חסר משהו, אז אין פה מקפיא או מזווה או רזרבות. אם למשל היה חסר מלח, אז זה להפליג לנהריה הלוך-חזור, הפלגה של כמעט שעה בשביל להביא מלח.
"כל יום היה צריך לפרק את הדברים כי אולי יגנבו אותם בלילה", מספר בירנבוים ומוסיף עד כמה ההפלגות עצמן לא היו פשוטות כפי שהן היום (כשלוש דקות מהחוף). "לפני 50 שנה ההפלגה לא הייתה פשוטה. לא היה רציף עגינה מסודר, הסירות במושגים של היום היו מצ'וקמקות, סירות שהיינו מנפחים תוך כדי ההפלגה כדי להשלים את האוויר שברח, אבל לא הרגשנו שחסר לנו משהו", מתאר בירנבוים.
גם הירידה והעלייה לסירות מהאי הייתה לא בטיחותית במיוחד ולא פעם קרה שאנשים נפלו ונפצעו מהאבנים החדות. "זה יותר חזון מאשר פרקטיקה", אומר בירנבוים, אבל למרות כל זאת, הוא מספר שזה היה כיף בלתי רגיל, "זה היה מאוד רומנטי ויפה".
כתוצאה מכך הוא חיפש את הסירה שתוכל לקחת את התיירים לאי מבלי שיירטבו בדרך וכך, ייבא לראשונה מאירופה את סירת המנוע "טורנדו" לארץ. הוא הציע סיורים בשמורות הטבע עד לראש הנקרה וגבול לבנון וכמובן גם ביקור ב'אי האהבה'.
הרומן הקצר שהסתיים בסערה
הסיפור של אי האהבה היה קצר למדי. שבועות בודדים בלבד לאחר הקמת המסעדה הייתה סערה חזקה עם גלים גבוהים שניפצו את הדק ואת הקרשים שנסחפו חזרה אל החוף. "יום אחד אני הולך בבוקר ורואה את קרשי המסעדה על החול. הכל התפרק מהסערה. הרומן והרעיון הזה היה מאוד קצר. אבל הנה, חלפו להם כ-50 שנה ואנחנו עוד זוכרים את הסיפור וההיסטוריה הקצרה של 'אי האהבה'", מספר בירנבוים בערגה לסיפור האהבה הזה.
בחלוף השנים לא נשאר הרבה מאותו מיזם של שמוליק, אבל עדיין אפשר לבקר באי - כשמזג האוויר והים מאפשרים זאת. במדינה עם מזג אוויר כמו שלנו, אפילו במהלך חודש נובמבר מצאנו יום מושלם שבו יכלנו לבקר באי הנוסטלגי עם בירנבוים ומוטי אוחנה, ממשיך דרכו כיום דרך חברת "טרק ים" שמפעילה שמפעילה הפלגות באזור כולל אל האי המדובר.
אוחנה עבד עם דני בירנבוים בצעירותו והיום הוא ממשיך את העסק שהוא הקים מאפס בזמנו בתחושת שליחות. אוחנה מנסה לעורר מודעות לתיירות הים בישראל ולגליל המערבי בכלל, להערכתו מיליוני ישראלים בכלל לא מודעים שיש אפשרות לבקר בשמורת איים בישראל. "שנת הקורונה חשפה את ישראל לישראליים והרבה גילו פנינות טבע גם בצפון וגם בדרום, ואנחנו באמת רוצים שאנשים יבואו ויכירו את האזור הזה", אומר אוחנה.
תוכניות להחזיר את "אי האהבה" מהאייטיז
"יש איזה קסם לעמוד על אי. אז כן, זה לא אי עם דקלים, וקוקוסים וחול. אבל כשאתה מוקף מים צלולים כאלה אתה מרגיש שזה ממש קסם שקורה פה", מספר אוחנה. הוא שמע על אי האהבה והכיר את הסיפורים על הקיוסק של שמוליק עוד מימי ילדותו. כבר אז אוחנה, שגדל בנהריה, תמיד היה קשור לים. הוא ראה את האי מהחוף ועם הזמן הגיע לבקר בו בשחייה, גלישה ולבסוף בשיט.
"בפעם הראשונה שביקרתי באי אני זוכר שפשוט צרחתי. צעקתי 'איזה יופי! מדהים, ואו!' כמעט כמו שאני עושה היום", הוא מספר בהתרגשות. אך יותר מההתרגשות האישית שלו, אוחנה מתלהב לראות את התגובות של האנשים שמגיעים ל'אי האהבה' לראשונה, כשהם משווים אותו לאיים שראו ביוון, בתאילנד ובמקומות אקזוטים נוספים ברחבי העולם.
אוחנה מספר שהוא היה רוצה להחזיר "אי האהבה" למה שהיה בשנות ה-80, אבל במתכונת קצת שונה. "אני לא בעד בנייה ליד החוף, אבל כן בעד משהו שישתלב בצורה ידידותית עם הטבע. אפשר להנגיש את האי עם דק צף ואולי עמדה לשתייה קרה וחלוקת מסכות לשנרקול. אני מאמין שהטבע נוצר לא רק עבור בעלי החיים, הוא גם בשבילנו, אבל צריך לדעת לשמור על יחסי גומלין בריאים בין האדם לטבע. עם טיפה מחשבה והשמיים הם הגבול".
