צפו: כך חצינו את האוקיינוס עם שלוש יאכטות
האמונות התפלות, רגעי הפחד כשהרוח מטלטלת ללא רחמים את הסירות, המשפחות המודאגות בבית כשמתברר שבני או בנות הזוג לא זזים מטר. אבי מויסה, מדריך במועדון דרך הים, יצא עם חבריו למסע של 9,000 ק"מ באוקיינוס האטלנטי. אחרי שחזר בשלום, הוא הכין את המדריך המלא עבור מי שחולם כמוהו על הרפתקה של פעם בחיים
שעת בין ערביים בים התיכון. הים מתחיל לרגוש, והלב הולם בעוצמה. רוח בעוצמה של 50-60 קמ"ש מטלטלת את הספינה, וגלים בגובה שלושה מטרים מכים בנו. התנדנדנו כשיכורים מצד לצד: שלוש יאכטות קטנות בלב ים סוער, מתפללים לרגיעה. ברגעים כאלה אסור לתת לפחד להשתלט וצריך להפוך אותו לדריכות, להישאר קשובים לים, לשמור על ריכוז מקסימלי. לוודא שאין תקלות ביאכטה, שהרוח לא קורעת לגזרים את המפרשים, שהגלים לא מפרקים את מעטפת הסירה.
בשעות הבוקר המוקדמות, כעבור לילה סוער, החלטנו למצוא מקום לעגון בו עד שהים יירגע. מיהרנו לאזור החוף הספרדי - מרחק של 50 קילומטר - ושם חיכינו. שעה ועוד שעה. יום ועוד יום. שלושה ימים בסך הכל עגנו שם עד שהסערה שככה מעט. תיקנו את הנזקים שנגרמו ליאכטות ויצאנו שוב להפלגה בדרך ליעד הבא.
כך החל מסע של 9,000 ק"מ, בדרך לחציית האוקיינוס האטלנטי. יצאנו אליו, עשרים אוהבי ים ממועדון השיט "דרך הים" בהרצליה, בשלוש סירות: בכל אחת מהן שישה חברים במועדון השיט ועוד סקיפר, האיש שאמור להשתלט על העניינים כשהמצב מתחיל להיות קצת לחוץ. יצאנו מפלמה דה מיורקה, החלפנו צוותים באיים הקנריים והמשכנו עד לאי גרנדה שבקריביים. 47 ימים מנקודת ההתחלה ועד לסיום.
לצעוק "יש" לפני הגול
היאכטות שאמורות לשאת אותנו הן מסוג קטמרן, וההחלטה שקיבלנו מראש היא לצמצם ככל האפשר בסולר. מה שנקרא מסע ירוק: פחות מאלף ליטר סולר, על 9,000 ק"מ, תוך שימוש בעיקר בעוצמת הרוח ובמפרשים. מהירות השיט הממוצעת: שישה קשרים, שהם 12-11 קמ"ש. הנוכחים: סירה אחת עם שתי נשים וארבעה גברים, ועוד שתי סירות על טהרת הגברים. לכל סירה הצטרף סקיפר. רוב השותפים למסע הם תלמידים במועדון השיט שבו אני משמש כמדריך לפרנסתי.
לפני היציאה לדרך מאווררים את כל האמונות התפלות. למשל: אסור לשרוק בים. וגם לא לומר "איזה יום יפה", או "איזה מזג אוויר מצוין". אם רואים יבשה באופק - לא חוגגים, לא מוחאים כפיים ולא מגלים שמחה עד שהסירה נקשרת. אתם יודעים, כמו בכדורגל, כשיש פנדל, ולא צועקים "יש" לפני הגול. אלמנטרי. מה עוד? כשאוכלים, משאירים איזו חצי מנה לנפטון, אל הים. ואסור לשתות מים כי זה גורם לחלודה, ולכן מסתפקים בבירות. סתם, את זה הבן שלי המציא אבל נשמע הגיוני לא פחות.
אגב, האוכל הוא בהחלט אישיו. לפני יציאה למסע ימי כזה - הרי אין סופרמרקטים בדרך - צריך לחקור היטב מה לקנות, איך לאפסן ומה מתאים לכל אקלים. ראשית, קנינו מכונת ואקום. את הפירות והירקות ממיינים בכל יום מחדש, ואם משהו מתקלקל - מיד זורקים כדי שלא ידביק את השאר. גם לסידור הפירות והירקות יש תורה שלמה. למשל: פירות שגדלים על העץ מאפסנים גבוה ביאכטה, וירקות שורש כמה שיותר נמוך. בדיוק כמו בטבע. ובננות לא מכניסים בכלל, כי זה מביא מזל רע, אם כבר אמונות תפלות.
בכל יאכטה יש מקרר ומקפיא, שניהם לא גדולים במיוחד. פחות או יותר חצי ממקרר סטנדרטי של משפחה ממוצעת - ובמקרה שלנו מדובר בחמישה חמורים גדולים על כל יאכטה. לפני החלק השני של המסע, שנמשך 25 יום, היינו צריכים לבנות טבלת אקסל כדי לתכנן היטב את כמויות המזון ולהחליט מראש מה אוכלים קודם. בשר עוף, למשל, מתקלקל מהר יותר מבשר אדום. וגם בעוף עצמו יש חלקים שצריך לאכול קודם, וחלקים שנשמרים טוב יותר לאורך זמן.
מלבד אוכל, אסור לשכוח גם תרופות. בשביל ההיפוכונדרים, וגם בשביל אנשים שמעולם לא היו חולים ודווקא בלב ים חוטפים משהו. בתפריט: אינפוזיות, כדורים מסוגים שונים, תחבושות, ואפילו דפיברילטור - מכונת החייאה למקרה שמישהו יחטוף התקף לב. אחרי הכל, בלב ים קצת קשה להזמין אמבולנס, ואם קורה משהו אתה נתון ליכולות של הצוות לעזור לך.
דרישת שלום מהדולפין
יוצאים לדרך. חצי שעה אחרי, תקלה ראשונה: נשבר לנו חלק חשמלי שמותח את המפרשים. מבאס. חזרנו למרינה, תיקנו את החלק ויצאנו שוב לדרך. לא חולפים להם עוד כמה עשרות קילומטרים, והתקלה השנייה מגיעה בדמותה של סערה. מזכיר: מדובר בסירות קטמרן, שפחות עמידות בהפלגה מול רוחות קדמיות אלא בנויות להפלגה כשהרוח דוחפת מאחור, כמו הסירות של פעם. היו אלה 36 שעות קשוחות, שבסיומן הגענו בשלום למעגן בגיברלטר.
הנזק המצטבר: מכשיר קשר של אחת הסירות, ועוד כמה דברים קטנים. יצאנו בזול. יצאנו כמה חברים למסע קניות זריז כדי להשלים את החסר, כולל אוכל, ויצאנו שוב לים לכיוון האיים הקנריים - דרומה. הרוח הייתה הפעם ידידותית להפליא, ושייטנו באמצעות המפרשים באין מפריע.
השעות הרבות בלב ים הן מתכון בטוח לשיגעון, או לשיעמום. במקרה שלנו, נערכנו היטב מראש עם מלאי ספרים, וגם סדרות במחשבים הניידים. חוץ מזה מדברים המון, ומגלים באיזו קלות משתנה תפיסת העולם. דברים שהייתי בטוח שיש להם משמעות מתגלים פתאום כפעוטים, חסרי חשיבות. מדי פעם הגיעה להקת דולפינים, שהעבירה כמה שעות בכיף.
סדר היום די קבוע: בבוקר עובדים בספינה, מתקנים תקלות, מבשלים או מנקים. האורך של הסירה הוא 12 מ', והרוחב 6.5 מ'. את המרחב המצומצם הזה חולקים שבעה גברים גדולים - או חמישה גברים ושתי נשים כמו בסירה השכנה - וכל אחד צריך למצוא את מקומו וגם לדאוג שיהיה נקי ומסודר. לשמחתי, כולם נרתמו ועבדו.
המטבח די מאובזר, יחסית לגודלו. יש בו תנור לאפיית לחמים ועוגות, ויש כיריים, ואפילו סיר לחץ בתוך המטבח. רשמו לפניכם מתכון מנצח: עוף ואורז עם מים מהאוקיינוס. יוצא מלוח, עם טעם שונה. כמובן, אי אפשר בלי קצת דיג: הדגים הם כאלה שאפשר לתפוס באמצעות טכניקת גרירה. כלומר, טונות, דוראדו או דולפין סי - דג מאוד טעים, לא דולפין חלילה, שאפשר להכין ממנו מטעמים. אנחנו ניסינו ספגטי דגים, חריימה, סושי, ועוד. כל אחד מאיתנו הפגין את הבישולים שלמד מחמותו.
מחיר החלום
מתקרבים לסיום, הפעם בחלק השני. 23 יום בלי לראות יבשה. רובנו אנשים עם משפחות - לי יש אישה ושלושה ילדים - וקצת קשה לתקשר איתם מלב ים ולבשר שהכול מתנהל כשורה. ליתר ביטחון לקחנו איתנו טלפון לווייני ופתחנו עבור הנשים קבוצת ווטסאפ ייעודית. בכל יום מישהו אחר מהצוות התקשר הביתה, ואשתו דיווחה בקבוצה לכל השאר שהכל בסדר.
כדי להרגיע את הילדים והנשים - או הגברים, במקרה של המשתתפות במסע - התקנו בסירה גם מכשיר ששולח אות קבוע עם המיקום המדויק שלנו. כך יוכלו גם אלה שמחכים לנו בבית לדעת איפה אנחנו. לרוע מזלנו, באחד הימים הרוח נעצרה כמעט לגמרי. שישה ימים עמדנו במקום, והנשים בבית מסתכלות על התוכנה ורואות שאין תזוזה, ולפרקים אפילו תזוזה לכיוון ההפוך. מהתכתבות הווטסאפ, שראינו בדיעבד, גילינו שהן חשבו שפשוט שתינו יותר מדי ואיבדנו את הכיוון.
עבורנו הייתה זאת התמודדות משמעותית. לעמוד בלב ים, 1,500 ק"מ מכל יבשה, כשאי אפשר להשתמש בסולר כי אין מספיק. ניצלנו את הזמן כדי לקפוץ למים, לשחות באוקיינוס - דברים שלרוב אין זמן לעשות. בדרך למדנו גם עד כמה אין לזמן כל משמעות במסע כזה. אתה לא יודע מה התאריך או איזה יום היום, רק רואה מתי הזריחה ומתי השקיעה. יום, לילה, זהו. ככה מתגלגלים.
במהלך אותם ימים של המתנה מד העומק - שבודק את עומקו של האוקיינוס בכל נקודה - שלח לנו איתות שהעומק תחת היאכטות הוא 12 מ' בלבד. מבהיל. כעבור שניות מעטות התברר שלווייתן ענק פשוט שחה תחתינו. במשך חמש שעות הוא הקיף אותנו, העביר את הזמן בנעימים. סיפק לנו קצת עניין.
בים אין מקום לחיכוכים. אנחנו תקועים אחד בתוך התחת של השני ואין טעם לבזבז אנרגיה על עצבים. לא כולנו הכרנו זה את זה לפני, אבל כמעט כולנו הפכנו לחברים במהלך המסע - כי זה מה יש. החברות שנוצרה בינינו מאז תלך איתנו עוד שנים רבות הלאה. כמו של חבר'ה שעושים יחד טירונות.
הקטע המרגש ביותר, כמובן, הוא מראה היבשה ההולכת ומתקרבת אחרי 23 ימים רצופים של הפלגה. לראות במקום הנוף הכחול הבלתי נגמר של הים נוף טרופי ירוק של האיים הקריביים. ללכת על קרקע יציבה. מסביב צהלות שמחה, ואנשים רועדים מהתרגשות כאילו זאת הפעם הראשונה שלהם על יבשה. עבורי, למרות העבודה כמדריך שיט במועדון "דרך הים", המסע הזה היה התגשמות של חלום. כמעט כל מי שעוסק בתחום, או אפילו סתם חובב, יודע שהשאיפה הגדולה היא לחצות את האוקיינוס. והנה, עשינו את זה.
יוסי סוקולוב, מנכ"ל ובעלי מועדון "דרך הים", סיכם היטב את החוויה. "חציית האוקיינוס ביאכטה עבור חובבי השיט שווה לטיפוס על ההרים הגבוהים בעולם לחובבי הטיפוס", הוא אמר. "במהלך המסע החוצים פורצים את הגבולות של עצמם, מגלים עולמות חדשים על השיט, ועל החברים שאוספים בדרך. מעבר לחציית האוקיינוס האטלנטי, אנחנו מתכוונים להמשיך ולחצות אוקיינוסים נוספים והרפתקאות נוספות".
נותרה, כמובן, רק סוגיה אחת: המחיר. אם מישהו רוצה לקנות יאכטה ולבנות צוות, זה יעלה לו בסביבות 60-50 אלף אירו. לנו, כחלק מיוזמה של המועדון, זה עלה 2,800 אירו לאדם, ועוד קצת השלמות. אולי לא זול, אבל בוודאי שווה כל אירו עבור הגשמת חלום חיים.
הכתבה מתפרסמת היום במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
