לבד בברלין #18: לילה טוב, אירופה
חזי מאוד רצה לארח אצלו בברלין את החברים למסיבת אירוויזיון, ואפילו להכין להם פיצות בעבודת יד, אבל אז התחילו התירוצים. יכול להיות שפשוט כולם אנטישמים?
לכל הטורים של "לבד בברלין" לחצו כאן
עדכונים נוספים גם בפייסבוק של ynet חופש
כצעד ראשון בדרך לאירוח האירוויזיון, פתחתי קבוצת וואטסאפ בשם "Eurovision 2017 Pizza Night", הורדתי את תמונת הנושא הראשונה שמצאתי בגוגל והתחלתי להזמין חברים שהכרתי בזמן שאני גר כאן. חברים שמגיעים מכל רחבי אירופה, גרים או נמצאים השבוע בברלין.
הוספתי את טום הבנקאי מבלגיה, לורו מצרפת שהכרתי בסקי, אליג'ן הסטודנט הטורקי שפגשתי בבית קפה, ואת דומורוב הקרואטי ואיש יחסי ציבור. עוד הוספתי את מייק הגרמני, ברנרד משווייץ, טורו מפינלנד, פאבל הפולני, אוסקר הספרדי ואפילו את השותף האוסטרלי שלי - למרות שהוא מיד הזכיר לי שבניגוד לשאר האירופאים, הוא קם יחסית מוקדם ולכן, למרות שהוא ישמח לקחת חלק בחגיגה, סביר להניח שעד שהאירוויזיון יתחיל הוא כבר יישן.
אחרי שהכנסתי לרשימת המוזמנים את רוב אירופה, שלחתי הודעה שהשנה אני מארח את גמר האירוויזיון בביתי ושאני מזמין את כולם לערב אירוויזיון ופיצה מקורית שאני מכין מאפס. ככה חשבתי שהם ייראו שנעשה כאן מאמץ, ולא יחשבו בטעות שזו פיצה משעממת מהפיצריה בפינת הרחוב.
כתבתי ולחצתי Send, שפתח חלל הולך ומתרחב, עד הרגע שבו התקבלה הודעה חדשה כתגובה. אם הזמנתם פעם בהודעה כתובה, מישהי או מישהו לדייט, אתם בטח יודעים שככל שעובר יותר זמן בין ה"שלח" למענה, עולה בהתאמה הרצון שהחלל הזה שמתפתח לו כרגע יבלע אתכם - לפני שתגלו שהוא או היא לא ממש בעניין.
אנטישמים כולכם!
בדרך כלל, על מנת שנבלע אנחנו את חלל אי-הוודאות ולא הוא אותנו, אנחנו ממלאים את הכלום בסיפורים. בכל פעם שקורה משהו בניגוד לתקוות או ציפיות, אנחנו מרגישים צורך למלא את החלל בהסברים הגיוניים יותר, הגיוניים פחות, אפילו בשטות מוחלטת - העיקר שנחזיק בה, מאשר בכלום.
אצלי זה התחיל בקטנה עם "טוב, נו, אמצע היום, אנשים בטח עסוקים". מהר מאוד הייתי צריך להוסיף "חכה, מה, אין לך סבלנות? הרגע שלחת את ההודעה" - שהחזיק אותי בערך 20 דקות.
אחרי שחלפו להן 20 דקות של שקט מכיוון הטלפון, ובמהלך ניסיונות להסיח את דעתי מרעש החמ"ל שהתארגן על עצמו בתוך הראש, הפכו ההסברים שהמצאתי ליותר אישיים: טום בטח לא רוצה לבוא כי מייקל כמעט נשך אותו, כשעוד לא ידענו שכואב לו, לי ולמייק תמיד היו מפגשים מלאי מבוכה, לורו סתם נחמד כל הזמן אבל בתכלס הוא חתיכת צבוע, ודומורוב הקרואטי, לא משנה לאן אזמין אותו, הוא תמיד אומר לא.
אבל הסברים קטנים ואישיים לא יכולים להתמודד עם חלל הולך וגדל, אז עברתי לחשוב בגדול ותיארתי לעצמי שבטח מתנהל לו כרגע דיון נפרד בקבוצה אחרת, כדי לחשוב איך להתחמק מההזמנה שלי. אבל כדי להשתיק סופית את העינוי המתמשך של "למה הם לא עונים???" נאלצתי למלא את החלל הענק שכבר נוצר עם הפיל הלבן שחיכה לי כל הזמן הזה באמצע החדר: היחיד שאכפת לו הוא מירקו, החבר הכי טוב שלי כאן בברלין, שעכשיו כשהוא בארה"ב אף אחד לא אוהב אותי, או בקיצור, אנטישמים.
כעבור שעה של מעבר על ההסבר שהיה בסך הכל "הגיוני", טום שלח "אני חולה על האירוויזיון, אבל אני כבר מוזמן למסיבה אחרת". מייק כתב שהוא עם אמא שלו בשטוטגרט, אליג'ן הטורקי עם החברה שלו בברלין, וברנרד, לורו, ואוסקר נוסעים למשפחה בארץ המוצא. רק דומורוב עדיין לא ענה, אבל אני כבר הבנתי את המשחק.
מחשבות הן כמו אירוויזיון, אפשר לקחת אותן מאוד ברצינות ואז הן יכולות להשאיר אותי בודד בעולם, או לקחת אותן יותר בקלות ואפילו לחשוב שהן בכלל בדיחה, גם אם זה מצריך להתאמץ קצת ולקרוא את הטור הזה שוב, בשביל החיוך בסוף.
שבת שלום ובהצלחה לאמרי בגמר!
לאתר של חזי
רוצים לדבר עם חזי? כתבו לו מייל לכתובת Chezy.coach@gmail.com
