שייט כמעט לא סביר בצפון סיביר
משדה תעופה הזוי שנראה כלקוח מסרט ישן, דרך דובי קוטב מפוארים וניבתנים קולניים ועד מקומיים מסבירי פנים שאוהבים לשתות, והרבה. גליה גוטמן נסעה למסע אמיץ מאוד בצפון רוסיה וחזרה עם הרבה תמונות, תובנות וסיפורים לא רגילים מאחד המקומות הכי צפוניים (המיושבים) על כדור הארץ
את בטוחה שאת רוצה לנסוע לשם? שאלו אותי ידידיי הרוסים כשסיפרתי להם שאני נוסעת לטאיימיר (Taymyr), חצי אי בצפון הרחוק של רוסיה, הנמצא כאלף קילומטרים מעבר לחוג הקוטב הצפוני. כמה שבועות אחר כך, באוגוסט השנה מצאתי את עצמי על טיסה ממוסקבה לקרסנויארסק (Krasnoyarsk), העיר השלישית בגודלה במזרח סיביר.
נהר יניסיי (Yenisey) החוצה את העיר, הוא מנהרותיה הכבירים של רוסיה והוא גדול ורחב כמו בסיפורים, עד שלעיתים אי אפשר לראות את הגדה ממול אפילו במשקפת. שמונה מעלות קרירות קיבלו את פנינו, הקדמה לקור שיהיה מנת חלקנו בהמשך.
אבל כדי להגיע לטאיימיר היה עלינו לטוס עוד כשלוש שעות וחצי צפונה, וכך למחרת מצאתי את עצמי על טיסה לחאטנגה ( Khatanga), עיירת נמל נידחת הנושאת בתואר - העיר הצפונית ביותר ברוסיה ובאירו-אסיה בכלל. פסיפס אנושי שלם קידם את פנינו במטוס, מרוסים "לבנים" ועד ילידי סיביר המקוריים, בעלי עצמות לחיים רחבות, שחיים בה מקדמת דנא ונמנים עם קבוצות אתניות כמו דולגן (Dolgan), אבנק (Evenk), ננט (Nenet) ואחרים.
קשרתי שיחה ידידותית ברוסית מקרטעת עם שכנתי למושב, בעלת תווי פנים מעורבים. כבר 15 שנים שהיא מתגוררת בחאטנגה ועדיין מתלוננת על הקור. "הרבה אפשרויות תעסוקה אין אצלנו, והבעיה ששותים יותר מדי", סיפרה, "אבל יש לנו טבע יפה, דובים לבנים, איילים ודגים מצויינים בנהר".
מחלון המטוס נראתה ארץ ירוקה ומישורית למדי, מנוקדת בגבעות רכות ומבותרת על ידי נהרות. גם במאי סרטים לא היה יכול לחשוב על שדה תעופה הזוי מזה של חאטנגה. את פנינו קיבלו כלבים סיביריים יפהפיים עם עיניים בהירות ופקיד מטעם משטרת הגבולות שעלה על המטוס ואיש לא הורשה לרדת לפני שדרכונו נבדק.
למחרת בבוקר עלינו על הספינה "Taymyr" והפלגנו צפונה על נהר חאטנגה, שפירוש שמו בשפת האבנק "מים גדולים". הנהר זורם בטונדרה (Tundra, ערבה נטולת עצים) הארקטית, בליבו של המדבר הסיבירי ונשפך לים לאפטב (Laptev), המהווה חלק מאוקיינוס הקרח הצפוני. את פנינו קיבלו מנהל המסע אנדרי, אורניתולוג (חוקר ציפורים) בהכשרתו, ולדימיר, ביולוג שנראה כמו דמות מספר של טולסטוי, וארטיום הטבח, שנשכר במיוחד למשימה החשובה שנאכל טוב ולא נרזה במהלך המסע.
תשכחו מספינת תענוגות. לרשותנו עמדו תא שירותים וכיור אחד ל-15 איש, דרגשי קומותיים ללינה, ומה שהפריד בין התאים היו מחיצות דיקט או וילונות דקיקים. בלילה השלישי כבר הפסקתי לשמוע את הנחירות סביבי.
מגפיים נועלים מהר
זאת הייתה תחילת עונת הנדידה של הציפורים ואיילי הצפון דרומה אל ארצות החום. מעלינו צווחו שחפים, אוריות, ברווזים ואווזים, איילים שחו פה ושם בנהר. על הגדה ממול ניצב צ'ום (אוהל נוודים). כמה ציידים פשטו את העור מהאיילים שצדו זה עתה. באזור הזה חי עדר איילי הבר הגדול בעולם, המונה למעלה מחצי מיליון פרטים. את בשר הציד יאכלו במהלך החורף.
ה"מקפיא" נמצא במערה בצלע הר באדמת הפרמה-פרוסט (Permafrost, אדמה הנמצאת באופן קבוע בקרבת נקודת הקיפאון) שבה יישמר בשר האיילים. צפון - כמו בסיפורים.
את הירידות לחוף עשינו בסירות גומי מתנפחות עם מנוע, לבושים בחליפות סערה ובמגפי גומי גבוהים. לא רק כי בירידה מהסירה אין ברירה אלא לטבול את הרגליים במי הנהר או הים, אלא גם בגלל שאין דרך אחרת להתנייד על אדמת הטונדרה הספוגית, הקפיצית והבוצית מבלי שכפות הרגליים יירטבו עד העצם.
בקיץ הקצר שבו השמש בקושי הולכת לישון, פרחים משובבי נפש בוקעים בכוח מהאדמה וצובעים אותה בלבן, צהוב, ורוד, סגול ומה שביניהם. בסתיו הכל מצהיב ואחר כך השמש נעלמת מעבר לאופק ובמשך חודשים ארוכים משתרר חורף חשוך וקשה מנשוא שבמהלכו מתניידים באופנועי שלג. וכשהרוח מייללת ומעיפה פתיתי שלג במהירות של יותר ממאה קמ"ש, גם האמיצים ביותר נשארים בבקתה.
היינו בדרכנו לכף צווטקובה (Tsvetkova Cape), הנקודה הצפונית ביותר שאליה נגיע במסע. על לשון יבשה נראתה מבעד למשקפות מושבה של מאות ניבתנים (Walrus, יונק ימי בעל חטים ארוכים וחדים הנקרא לעיתים "סוס ים"). התקרבנו אל המקום בסירת הגומי.
זמן מה לאחר מכן ראינו דוב שוחה במים וכל אפו מרוח בדם, סימן שטרף זה עתה ניבתן. הניבתנים, שבשלב הזה גלשו למי המפרץ ושחו בו בהמוניהם כשהם נוהמים בקולי קולות, הזכירו לי את ההיפופוטמים בסרטו של וולט דיסני פנטזיה. הראות הייתה מצוינת, האוויר פריך. הדוב שעל לשון היבשה התמתח וניער את הפרווה, ענק בודד לבן בליבו של יופי ארקטי צונן.
אי הציפורים
הספינה החלה לעשות את דרכה דרומה, בחזרה לחאטנגה. מרחוק ראינו מעין קרחון צף, אבל האי פראוברז'נייה ( Preobrajenie, ברוסית השתנות) הוא צוק סלע ענקי. ביולי, בשיאה של עונת הקינון, מקננים כאן כמיליון עופות. גם באוגוסט שהו עליו עדיין כמאה אלף זוגות. בתוך שבועות ספורים יתרוקן הצוק מיושביו הקולניים והגוזלים של היום שיבלו את החורף בארצות החום, יחזרו לכאן באביב הבא כבוגרים. טיפסנו על הצוק. הצפייה מלמעלה ממעוף הציפור על מושבת הציפורים הרוחשת הייתה מחזה יוצא דופן.
מעט דרומה, באי בגיצ'ב (Begichev), הזדמן לנו לראות כבש הרעמה, הנקרא גם כבש המושק או שור המושק. מתחת לעיניו של הזכר נמצאות בלוטות המפיצות ריח מושק כאשר הוא מגרד אותן, ומכאן שמו. היצור השעיר הזה - הנמצא על קו התפר שבין כבש לפר והוא בעל רגליים קצרות, גוף מסורבל וקרניים מעוקלות - היה פה על סף כליון אך הושב בהצלחה לטבע. כעת ניצב לפנינו במלוא הדרו זכר בוגר.
בזמן ששטנו על יובל של החאטנגה ירדנו לביקור בכפר נובוריבנויה (Novorybnoye) שהדרכים בו שחורות מפחם, הבקתות עלובות והתושבים, ברובם מקבוצת דולגן, מטביעים את תסכולם באלכוהול, מנסים להתפרנס מציד ומדיג, וחופרים באדמת הקפואה בחיפוש אחר חטי ממותה שאותם הם מוכרים לכל המרבה במחיר. לא יכולתי שלא לחשוב על הדובים, הניבתנים והציפורים, שלפחות זוכים לחיי חופש בטבע.
פארק היורה במנהרת הממותה
חזרנו לחאטנגה. תושב העיירה שבידיו נמצא המפתח ל"מוזיאון" הממותות החפור באדמת הפרמה-פרוסט, פתח את דלת העץ למקום שספק אם יש עוד כמוהו בעולם. לעינינו נגלתה מנהרת קרח ובה גולגולות, שלדים, חלקי עצמות, גפיים, שאריות פרווה וחטים מעוקלים של היצורים השעירים והענקיים האלה שחיו על כדור הארץ לפני מיליוני שנים, והאחרונים שבהם נכחדו לפני כ-4,500 שנים. צעדתי בזהירות על רצפת הקרח החלקלקה והרגשתי כמו בפארק היורה.
חוקרים משערים שבאדמת סיביר נמצאים שרידים של מיליוני ממותות, שנקברו בה במשך מיליוני שנים. בכל שנה בקיץ, כשאדמת הטונדרה מפשירה מעט, מתגלים בה עוד ועוד חלקים של אותם יצורים, מעידנים שחלפו ואינם.
ה"מוזיאון", שהטמפרטורה בו היא כשבע מעלות מתחת לאפס, נראה כמו מחסן לחלקי חילוף של ממותות. הממותה נקראת ממותת ירקוב, על שם המשפחה של הילד בן התשע שגילה אותה ב-1997. נראה שמדובר בזכר שמת בגיל 47 לפני כ-20 אלף שנים. פתאום 5,000 שנה נשמעו לי כמו פסיק.
מה עוד תבקשי מאיתנו - מכולה?
המשכנו במסע, הפעם דרומה על גבי דוברת מכולות ששטה בעזרת שתי סירות מנוע. כמיטב מסורת האלתור הרוסית, המכולות הפכו למלון. כל מכולה צוידה בארבע מיטות קומותיים מברזל, מזרנים מתנפחים שעליהם שקי השינה שלנו, ופינוק מיוחד – כריות פוך.
על הסיפון הותקנו שני תאי שירותים שאותם שטפנו במים ששאבנו מתוך מיכל. הסיפון היה חלקלק מגשם, מפתיתי שלג ומשמן מכונות וכל הליכה תמימה לשירותים הצריכה משנה זהירות. האם מישהו יאמין לי שישנתי במכולה על סיפונה של דוברה אי שם על נהר בסיביר מעבר לחוג הקוטב?
לקראת ערב קבוצות של איילים קפצו לנהר וחצו אותו בשחייה, קרניהם המפוארות מזדקרות מעל המים האפורים. לכבודם ארטיום הכין בשר אייל על האש, טעים ועסיסי. זהו כנראה הבשר הפופולרי ביותר בחלק הזה של העולם. על אף השקיעה היפהפייה, הגשם שהחל לרדת, כשהוא מעורב בפתיתי שלג ורוח, הבריח אותנו אל אחת המכולות. בקבוק וודקה שעבר מיד ליד הצית שירה עליזה בציבור. למחרת בארבע אחר הצהרים יצאה הטיסה בחזרה לקראסנוירסק, למלון עם סדינים ועם מקלחת חמה.
לפנייה לכתב/ת 
