פגשתי את החברים בבליז - והם זרקו אותי לכרישים
מהבילויים עם המשפחה בהוואיי, המשיך סער לבד לעבר הטיול הגדול האמיתי. התחנה הראשונה: בליז. הרגע המרגש: פגישה עם חברים מהארץ. הרגע המפחיד: צלילה עם שנורקל בים שורץ כרישים. משוחרר באמריקה – פרק 4
נשארתי לבד בהוואי והייתי חייב להחליט לאן לטוס. לא שזה רע להישאר באי, פשוט המחייה יקרה, ואחרי חודש בגן העדן הזה הגיע הזמן להכיר מקומות נוספים. בהוואי צללתי בפעם הראשונה בחיי והפסקתי לפחד מהים. הרגשתי שמתחתי את הגבולות של עצמי, וכמובן גיליתי עולם מופלא מתחת למים. לוח השנה הצביע על תחילת אוקטובר. חברים שלי מהבית מטיילים כעת במרכז אמריקה. אצטרף אליהם? בכל זאת, זו תהיה חווייה וגם ככה תכננתי להתקרב לדרום אמריקה לקראת עונת הטיול בפטגוניה בארגנטינה ובצ'ילה.
לכל הפרקים הקודמים - הקליקו
מבדיקה מהירה עם החברים גילינו שדרכינו יכולות להצטלב בבליז. אבל איפה זה בכלל? אף פעם לא שמעתי על המקום הזה. רגע, זו בכלל מדינה? מה יש לעשות שם? רק צלילות? אצטרך להתגבר מהר על הפחדים שלי. כשבחנתי את מפת העולם הבנתי שמרחק הטיסה מהוואי לכיוון מרכז אמריקה, ומרחק הטיסה לאוסטרליה הוא כמעט שווה. אולי בכלל שווה לשנות כיוון? זנחתי את המחשבה הזאת מהר מאוד לאחר שדמיינתי את עצמי במדינות דרום אמריקה שומע מוזיקת רגאטון ספרדית וסופג את אווירת החום והשמחה שברחובות. ככה תיארתי לעצמי לי את דרום ומרכז אמריקה.
החלטתי. זו לא הייתה החלטה פשוטה, אבל הנה אני מחפש את הטיסה הזולה ביותר שאני יכול למצוא, בודק בכמה אתרים, משווה מחירים בין החברות השונות, קורא את האותיות הקטנות, מחשב דרך איזו מדינה הכי כדאי לטוס. כבר רכשתי מיומנות גבוהה בהזמנת טיסות. צריך לדעת איך לטייל, ככה חוסכים כסף וזמן.
נפרדתי מהחוף המדהים של המלון, ארזתי את המוצ'ילה ולקחתי מונית לשדה התעופה, ואז למעשה התחיל המסע. ממש הרגשתי שאני הולך לעבר הלא נודע, פעם ראשונה בחיים שלי שעליתי על טיסה לבד. אמנם בדרך לפגוש חברים, אבל לגמרי לבד.
התמזל מזלי, ובכל הטיסות קיבלתי ספסל שלם לבד ויכולתי לישון כמה שרציתי. בדרך חשבתי הרבה - איך אתנהל מעכשיו, האם אסתדר לבד? בינתיים זה לא כל כך קשה. אפילו התחברתי עם כמה אנשים על הדרך בטיסה. אני עתיד להכיר תרבויות חדשות, צורות חיים שונות, אני חושב שיהיה מעניין. להתראות ארצות הברית, תודה רבה על ארבעה חודשים נפלאים.
בשדה התעופה פגשתי בחור הולנדי, בערך בגילי, וקנינו יחד כרטיס להפלגה שלקחה אותנו אל האי. תמיד טוב להתחבר לאנשים. בשעות שבהן חיכינו להפלגה שמרנו על התיקים אחד של השני בתורות כדי שנוכל להסתובב קצת בעיר. הפלגנו לאי. המים בצבע תכלת – "אגווה סלסטה" בספרדית, האוויר נעים וחם, על הסירה היו גם ילדים, מבוגרים, ועוד כמה מוצ'ילרים כמוני.
הגענו לאי, הורדנו את התיקים, ופתאום ראיתי את נועם, חברתי הטובה, הולכת לכיווני על החול הלבן והבוהק, שזופה לאחר טיול של כמה שבועות במרכז אמריקה, ממש כמו שאני אהיה בעוד כמה ימים. פגשתי את הדס ועומר ושלושתם סיפרו לי על חוויות הטיול שלהם בזמן שישבנו במסעדה על החוף ושתינו קוקטיילים. במקום כיסאות נתלו מהתקרה נדנדות. עצי קוקוס הקיפו אותנו ובריזה חמה לטיפה את שיערנו.
המקומיים שגרים באי חיים באווירת ג'מייקה, כולם אנשי רסטאפארי, מדברים אנגלית והסיסמה הרווחת באי היא – GO SLOW. לך לאט. והם כמובן פועלים לפי קצב החיים הזה. כי למה יש למהר? את האי עצמו אפשר להקיף בהליכה. אין מכוניות, רק אופניים וטוסטוסים, ממש הרגשתי מנותק מהעולם, באי בודד, עם ערסלים על החוף, חברים טובים ודוכנים המוכרים עבודות אומנות (שרשראות עגילים וכו') שהכינו תושבים מקומיים.
למחרת, לקחו אותנו כמה מדריכים מקומיים לצלול. היום החל בחיפושים אחר פרת ים. תוך כמה דקות מצאנו אפילו שתיים. ראינו שוניות מדהימות וענקיות, דגים בכל הצבעים, צבי ים, צלופח מורנה ענק, סוסוני ים, חתולי ים - הרגשתי כמו בתוך אקווריום ענקי. לא אשקר ואגיד שלא פחדתי. זו הייתה רק הפעם השנייה ששנרקלתי בחיים.
אחרי יום מדהים עם מראות משגעים חזרנו לחוף. המשכנו להסתובב באי ופשוט נהנהו מהשקט ומהאוויר ולא רצינו לעזוב. קיי קולקר, איזה אי מדהים. האווירה, הרוגע - נשארנו שם עוד כמה ימים, טעמנו מכל המסעדות, ואחרי שהרגשנו בשיא, החלטנו להמשיך הלאה, ליעד הבא, הפעם לא בטיסה, אלא באוטובוס. עוברים למדינה הבאה.
סער יעקובוביץ, יועץ ומדריך טיולים לדרום, מרכז, צפון אמריקה ואנטרקטיקה. למידע נוסף כנסו לעמוד הפייסבוק .
לפנייה לכתב/ת 
