הטיול בנפאל שמעולם לא שמעתם עליו
כתבות על טיולים וחופשות כוללות לרוב מילות תואר חיוביות, סופרלטיבים ומחמאות על המקום והמקומיים. כי כשאנחנו חוזרים הביתה אנחנו זוכרים בדרך כלל רק את הדברים הטובים או שפשוט קשה לנו להודות שלא הכל היה "מושלם ומרהיב". יוסי חטב חזר מטיול בנפאל והחליט שאין צורך לייפות את המציאות המורכבת. לפניכם החוויות האותנטיות מארץ ההימלאיה
בסך הכל סגרתי 30 יום בנפאל - עוד אחד מתוך אלפי ישראלים שעשו זאת עד היום, לרוב בשילוב עם הודו או תאילנד. אלא שבעוד שכולם חוזרים לארץ חדשים וטעוני אנרגיה כשבפיהם סיפורי נופים זהים עד כדי שיעמום, בחרתי לפזר על הפלז'ר הזה עם כמה רטבים בנוסח פיקנטי עד חמוץ מתוק ולהגיש אותו לעיניכם באופן אחר.
לא קלה דרכנו
מהיום שמחליטים שנפאל היא היעד הבא, לא מפסיקים לשמוע מכל כיוון: "נפאל מדהימה, נפאל מהממת", בשילוב קורטוב קנאה שקשה להסתיר. בסופו של דבר אני מתחיל להאמין לזה ומקבל התקף ציפיות שלא יבוא על סיפוקו עד שלא אווכח בכך במו עיניי.
אלא מה, שכחתי שבכדי לחסוך 250 דולר על כרטיס טיסה, בחרתי ב"ויה דולורוזה" בת 24 שעות, שלוש טיסות וארבע מדינות: ישראל, ירדן, הודו ונפאל כמובן. איפשהו אחרי קונקשן מתיש של שמונה שעות בעמאן, טיסה דחוסה עם ריחות לא קלים בהודו ובידוק גופני - קפדני עד מטריד, על ידי קשיש הודי, עברו להן 24 שעות בקירוב והנה נחתנו במדינת ההימלאיה.
ההלם הראשוני: קטמנדו
ערניים מרוב עייפות - אוקסימורון ככל שיישמע, הודינו לבודהה על הנחיתה בקטמנדו רק כדי להיווכח ששדה התעופה שלהם הוא בעצם העתק חיוור של בית החולים ברזילי, עם טוויסט אסיאתי קל.
המקום ישן, חשוך ורק תביאו 40 דולר לוויזה ותצאו מייד לעשרות נהגי המוניות שאונסים אתכם להידחס בסוזוקי 800 סמ"ק שלהם אל רובע התיירים הסואן – ה-ת'אמל. כבר בדרך לשם התחלנו להפנים לאן הגענו, עם פרות משוטטות ברחוב ומראות עוני, פשטות ועתיקות שכבר עברו את טרנד הרטרו, אפילו בישראל. היום היה שישי. בראשון על הבוקר כבר היינו סרדינים בתוך ה-ואן לתחנה הראשונה באראונד - אנאפורנה.
אלך בגיא צלמוות
שלוש פעמים במהלך החודש הזה ראיתי את עצמי בר-מינן. פעמיים כשנקלעתי למפולת סלעים מראש הר אל הראש שלי, ופעם כאשר הפכו אותנו - בכוונה - לתוך הנהר מסירת הראפטינג השמנמנה. שנייה לפני שהסלע הבכיר במפולת נותן לעצמו דרור, אתה מקבל רמזים עבים לכך בדמות רעש עמום וטורדני בליווי אבנים מתגלגלות כשושבינות בצידו.
מה עושים? אין זמן לחשוב. אתה פשוט מתחיל לרוץ כמו ארנבת, לא משנה כמה כוח נותר בך, איזו עלייה יש לפניך ואם יש לך מוצ'ילה על הגב. ככה עד לטווח ביטחון. בראפטינג נסחפתי עם הזרם, בלעתי מים ונחנקתי, והילד הפחוס בתוך קיאק הביטחון עוד מחייך וצועק לי "רילקס". תודה לך.
עניין של זמן
לנפאלים ולאסיאתים בכלל יש עולם מושגים אחר לחלוטין בכל הקשור לזמן. לא צריך לבקר במזרח הרחוק או להחכים יתרה במנטליות הזאת כדי לדעת את זה. מספיק לדבר עם תרמילאי שחזר מהודו. הם רק שכחו שכשישראלים רעבים, העצבים מגיעים מייד, כרעם אחרי ברק, ואין מצב להמתין שעה לאוכל.
פעם אחת הזמנו המבורגר צמחוני ופיצות באותה המסעדה, אני ועוד שלושה חברים וחברות. הפיצות הגיעו, ההמבורגר לא. וכמובן, ההמבורגר היה שלי. קמתי וביררתי מה קורה. אמרו לי שאין בכלל המבורגר צמחוני ו"מתנצלים על כך". התהפכתי ודרשתי פיצה חינם כאן ועכשיו בלי להמתין. אמרו לי נוריד לך את העשרה אחוזים מדמי השירות, כי הם אפילו לא מחכים לטיפ, הם לוקחים אותו באוטומט.
לקחת פסק זמן ולא לחשוב: ראשי הפרקים לפוסט הזה נכתבו על כיסא במרחק אפס מההרים המוריקים והמושלגים של ההימלאיה. שומר המסך הטוב ביותר בעולם.
טרק בתלת-מימד עם עכבר אלחוטי
חבר יקר, איש הייטק ישראלי וחד-לשון, דימה באוזניי את הטיפוס בין הרי ההימלאיה כהליכה בתוך מסך HD. בחרתי לשדרג את המסך והשבתי כי זה כמו ללכת בתוך מסך 3D (תלת-מימד): אוויר צלול, הר אחרי הר אחרי הר מכל עברי השביל ואתה במרכז. על רקע השיר "הרדופים" של שלמה ארצי, אני מביט בהערצה ובהשתאות בתמונות שלי, שהייתי רגיל לראות בנשיונל ג'יאוגרפיק מדי שבת.
ערב אחד, באחת מתחנות העצירה האחרונות באנאפורנה, אפסנתי את עצמי בגסט-האוס עלוב למראה וכך נראה גם החדר שקיבלתי. הנחמה היחידה הייתה שהוא היה תקוע בצלע הר ומהחלון יכולתי לעשות ביוטופ בביולוגיה פעם נוספת רק על-ידי התבוננות בקרקע בעין בלתי מזוינת.
ואכן, חמש דקות מאז עליתי על יצועי בשעה תשע בערב, אני שומע רחש של שקית ניילון מתוך התיק הקטן שלי. פתחתי אותו וקפץ לי עכבר על המיטה ומשם לרצפה ולתוך הקיר. החליפו לי חדר, אבל אז שוב אותו רחש וכן, גם אותו עכבר. התברר שהעברתי את התיקים לחדר החדש ביחד עם מיקי מאוס בתוכם. בסוף סגרתי את הרוכסן של התיק עם האוכל ופרשתי לישון עם העכבר כפיות. אם זה היה ג'וק, זה היה נגמר ברצח.
מה שלא הורג
אחד הפרטים הלכאורה זוטרים בכמות המידע שהושלכה עליי טרם הטיול, כלל מילים כמו הפסקות חשמל יזומות. לא ייחסתי לכך חשיבות, אבל אז ירד לי השאלטר: הנה עניין מהותי משותף לישראל ולנפאל – הפסקות חשמל בגלל מגבלת ייצור, והרי ידוע שהתמודדות עם אתגרים מחממת יחסים אז מה רע? אתה באמצע ארוחה במסעדה, או בחב"דיה בליל שבת, ופתאום - עלטה. מה שלא הורג – מחשמל.
על טעם ועל ריח: לא ברור לי אם זה חלק מהמנטליות או סתם חסך חמור במודעות עצמית בסיסית, אבל מרבית הפורטרים (מדריכי דרך) הנפאליים שפגשתי פשוט לא מתקלחים לאורך כל הטרק. חברים, יותר מ-14 יום בלי מקלחת. בתוספת תבלין הקארי שמוסיף גם הוא ארומה לניחוח הגוף, קיבלתם ריח מובנה, חמצמץ ומסריח. זה כמובן נדבק גם למוצ'ילה עד לסוף הטיול, ומזכיר לך מאין באת ולאן אתה הולך.
מרחק יריקה: לא רק הסינים, מסתבר שגם הנפאלים וההודים יורקים כל אימת שמתחשק להם, לרבות הנשים בכל הגילים. וכאילו לא די בכך, זה בדרך כלל מלווה בסאונד קולוסאלי שמעדכן את הסביבה הקרובה. הפורטר שלי, למשל, היה מתיז כממטרה עליזה על מדשאות קיבוץ פלמחים, לאורך הטרק כולו, וכשלא היה מצליח לכוון היה מנגב את פיו בידו ובנונשלנט מרטיב את כתפיית המוצ'ילה שלי מיד לאחר מכן, כאילו לא אירע דבר.
שייפַּתח עליי
אז עשיתי את האנאפורנה, עשיתי ראפטינג שלושה ימים ודאייה במצנח רחיפה עם מדריך צמוד מראש הר גבוה מאוד. ברגע שהגענו עם הג'יפ לראש ההר הבנתי את גודל הטעות: לא מתגרים בפחד גבהים, יוסי. אבל קבוצת נשים מבוגרות מהעולם שקפצו לפניי, והעובדה שכבר הגעתי עד לשם, כפו עלי לא להשתפן.
הוצמד לי מדריך פולני צעיר וקר מזג, שרואה כמוני עשרות בשבוע. הקפיצה והצניחה היא בסרט נע, כך שלא היה לי זמן להרגיע את עצמי ותוך שלוש דקות כבר היינו ביחד באוויר מעל נוף שהוא אחד היפים בעולם: אגם פוקארה, הרים מוריקים מכל עבר ופסגות מושלגות מאחוריהם.
אלא שאת הכל עשיתי בעצימת עיניים. "מה אתה דפוק תפקח את העיניים", דחק בי הפולני. חצי עין נפתחה ונסגרה מיד. "תוריד אותי למטה עכשיו!" צעקתי לו כעבור שניות ספורות. "עכשיו!". "אתה רציני?", שאל בהפתעה מעושה. "כן. לא אכפת לי הכסף ששילמתי ואני מוכן לעשות את האנאפורנה פעם נוספת רק בוא נרד כבר".
לבסוף השתכנע: "אוקיי תירגע אנחנו יורדים". "תוך כמה זמן?", לא הרפיתי. "עשר דקות", השיב. אלוהים ישמור, איך אעביר כאן עשר דקות כשאני יושב על אוויר? הגוף מת להשתולל מבעתה אבל המוח מקבל פקודה סותרת שמצמיתה אותו ומקפיאה אותי. וכך הלכו להם 60 דולר.
לפנייה לכתב/ת 
