המשך המסע אל ארצות הוודו באפריקה
קופים שלפי האמונה היו פעם בני אדם, טקסי ריקוד וטראנס סוחפים ואדם שזוחל על גחונו החוצה מתוך חדר השינה שלו – ספי בן יוסף ממשיך לצלול אל עולם הוודו במערב אפריקה. חלק שני ואחרון
בנאטיטינגו הלכנו אל שבט אחד, קראן (Keran) שמו, מפוזר בין עצי באובב של צפון בנין, כמעט סהרה, כמעט בורקינה פאסו. הלכנו כי הוא פשוט היה בדרך ונראה כאילו יש כאן מקסם שווא וחזיון תעתועים. לא רק הזקנות הנפלאות החמושות במקטרות ולא רק השרטוט העדין של צלקות השיוך השבטי על פני האנשים, ולא רק קול הלמות קורנס של נפח מקומי, אלא הבתים.
לקריאת החלק הראשון של המסע בארצות הוודו - הקליקו
הם נראו כמו מצודות אירופיות מימי הביניים (בערך, אל תתתפסו אותי בדקדוקי עניות), ציוריים מאין כמותם. בחזית של כל אחד מהם הוצבו הפטישים המתאימים, על משקופי הכניסה ובתוך החללים האפלים של הבתים עצמם, קובעו הפטישים – ממש כמזוזות וכקמיעות דוברות עברית וארמית – מנוצות, מבוץ, מעצמות, מ"דברים חשובים" ומכל מה שכהן הוודו אמר.
הלסת התחתונה שלנו נשמטה כאשר על גג טירה "אירופית" שכזו, שכולה עפר מהודק ועליו ניצבת בקתת בוץ, מגיח מתוח חור קטן בתחתית הבקתה גבר ארך גוף וארך גפיים, זוחל על גחונו כלטאה ממש ומושך עצמו לאט לאט החוצה, מתרומם ואומר "שלום" במאור פנים.
מקץ דקות ספורות כבר הבנו שהאיש הוא בעל הבית, הבקתה היא חדר השינה שלו, הכניסה והיציאה בזחילה, כפי שראינו, שלנשותיו יש תנאי לינה פחות "מרווחים" משלו, וברצותו לממש את תאוותו באשה מנשותיו, היא תזחל אחריו דרך אותו נקב. אני חשבתי לעצמי שאפריקה היא מקום מדהים. שבתי טירה הם הדבר הכי ציורי שראיתי בתחום המגורים האנושיים, אבל ככה לפרוק את הליבידו? איממא, לא!
על טראנס ועל לבה (LEBE)
בארצות הוודו חיים דאגומבה, קאקומבה, סומבה, דוגון, פולאני, מתאמארימבה, אווה, יורובה ויש עוד עשרות, אבל למי זה חשוב? לאחת יש קול אחד באו"ם וגם לשנייה. לזו יש חומרי גלם זולים שבעבורם בלבד העולם המערבי לא ברח ממנה לגמרי ועוד לא זרק אותה לחלוטין לכלבים. גם עם השנייה זה ככה וגם עם השלישית. ממילא בארצות האלה ממוצע ההכנסה היומי למפרנס הוא טיפה פחות מ-1.25 דולרים, אז מי צריך כזה עוני על הצוואר? בשביל זה יש ארגוני סיוע וצדקה שלא מצליחים אפילו לדגדג את אימת העוני השחור הזה. כן, לכולם יש מורשת זוועה של נכות היסטורית - העבדות. כבר הייתי פה עם זה, אז עוזב.
אבל, טוגו ובנין ובורקינה פאסו ומאלי וגאנה וגיניאה וליבריה ועוד, פתחו בקלות מעבר, אם לא למנעמי העולם הזה, הרי שאל עולם המתים והרוחות. הן עושות זאת טוב יותר מכל חבורת מקובלים שרוקדים לירח המלא בבתי הקברות, יותר סוער מכל ניידות הרעש של חסידות ברסלב. הן גם משאירות מאחור את אלפי המעריצות שנוהגות לצרוח ולהתעלף קצת, בכל מופע של זמר מליגה ז' עם או בלי נצנצים ומכונות עשן.
שם, בארצות הוודו, עושים את זה בגדול, בלי אמרגנים, בלי יחסי ציבור ועם אוסף אינסופי ובלתי נדלה של פטישים, כי לפטיש - בניגוד לביסקוויט שהכומר מאכיל בו את מאמיניו ומספר להם שזה בשרו של ישו - יש יכולת לקשר בין הרוחות והנשמות שמסתובבות בעולם. גם יעילותו של הפטיש עולה פי כמה על זו של בקבוקי מים "דאייט באבא", או "נרות מעופפים" מבית היוצר של הרנטגן.
עם פטיש נכון אתה מדבר עם גוויה, מחייה מתים והופך אותם לזומבים, משחק באבא ואימא עם הסבתא שלך ונשמר ממחלות, אפילו אם תקיים יחסי מין לא מוגנים עם צבועים וצפרדעים. ובעיקר, להבדיל מהספקנות החילונית שלנו, הם - בארצות הוודו - יודעים את האמת: הפטישים הם שליחי הכוחות הנעלמים שממלאים את העולם, וכל אחד שמשלם קצת יכול להחזיק לעצמו פטישים מלוא החופן.
לעומת הפטיש, הלבה (Lebe) הם נציגיו רבי העצמה של עולם הרוחות שרק לכהני הוודו יש יכולת להפעיל אותם, אבל כל הציבור יודע שחייבים להאכיל ולהשקות את הלבה ולהביא להם מתנות, ורק כך מתאפשר לצלוח את חיי העוני, הבערות, הסבל והמחלות ולחשוב שעם קיום הקשר הנכון - מתנות, ריקודים, אקסטזה, שירים, תיפוף - עם הלבה וכהני הוודו, מובטח להם עתיד נפלא. לא במותם. חלילה, אלא כאן ועכשיו.
אחים קטנים
קופים הם אנשים שגורלם שינה אותם. וודו. כלומר, בני אדם שמסיבות שונות הוחלט במועצת נשמות המתים – אלו שמאכלסות את כל מרחב התרבות של מערב אפריקה – שמגיע להם להעביר פרק זמן מסוים בעולם בדמות שרק דומה לבני אנוש, הפכו לקופים. יש טובים בהם ויש רעים, יש נמרצים ויש נרפים, יש זריזים ויש מגושמים. ממש כמונו האנשים. וממש כמונו, גם הם חיים עד אחרית ימיהם ו... זהו. מתים.
כאן נוצרת בעיה. אם הקופים הם בני אדם שהוסטו מהמסילה, אין כל וודאות שנשמותיהם, וגרוע מכך - רוחותיהם, לא יחזרו להיות רוחות של בני אדם. אם כך הדבר, יש להתיירא מפניהן ממש כמו שמתייראים מפני רוחות המתים השוכנות ביער, ומחלים את רצונותיהן עוד בטרם שתעלה חמתם והן תפגענה בבני אדם חיים ובבהמתם.
כך בדיוק יש גם לנהוג ברוחות הקופים, שחלילה לא יתברר מאוחר מדי שרוחותיהם לבשו מחדש צורת אדם. נכון שבחייהם לא נפגעו מיד אדם ובמותם לא עשו מהם פוחלצים ושטיחים מעורותיהם. אז מה הדרך לרצות אותם? קודם כל קוברים אותם בבית קברות עם מצבות. אין להם שמות, אבל יודעים אם היה זה קוף או קופה, בוגר או תינוק. רק לפעמים מגיע כהן וודו למקום ואוסף חלקי גופות שלהם. לצורך הטקס כמובן. וודו, אמרנו - הוא וודו. גם אצל הקופים.
לרקוד עם רוחות, לברוח מזומבים, סוף
כאן כמעט הסוף, וכמו בכל פינאל טוב יש כמה הברקות של הבמאי, שאם לא היו אז כל המחזה היה נגמר בהעלאת האור באולם והקהל יוצא בדממה. איתן הקהל יוצא בהלם וממלמל דברים לא ברורים. להברקות האלה של במאי הוודו קוראים גלדה (Gelede) ואגון (Agun) וזנגבטו (Zangbetto). אני אנסה, אבל לא מבטיח שזה ייכנס מתחת לעור של מי שלא היה ולא ראה.
טקס ריקודים מלווה במסיכות מיוחדות, הוא גלדה. אין לי מושג מה אומרת המילה הזו ואם מאחוריה נמצאים אלים רבי תבהלה, אבל כנראה שמזה כ-600 שנה (לפחות.) נתיני הוודו משוכנעים שהאבות המתים, ובמיוחד האמהות, ניחנו בכוחות חזקים אפילו משל האלים. ומכאן, שבכל אירוע ואפילו שולי לכאורה, יש לרקד לפני הרוחות ולשכנע אותן להתערב בין צאצאיהן החיים כדי להושיע את הזקוקים לישועה. מפני מה או לשם מה הישועה? כל דבר.
מסיכות דמויות מכבי אש, או בדמות איש רשות לובש מדים, מסבירות את מקור המועקה. גם מסיכות דמויות קונדום עושות את העבודה, שהרי תפקידן לבטא את שאיפת הרוקדים לקבל הגנה מפני האיידס, הבעיה הרפואית החריפה באפריקה של הדור האחרון. ומי אם לא רוחות האבות והאמהות – הגלדה – מסוגל להעניק את הרווחה הגדולה?
רעש צמידי הפח על הרגליים וקולות התוף והשירה הביאו אל רחבת העפר הקטנה את הרקדנים עטויי המסכות. לא היה הפעם קונדום. גם השוטר היה לא משהו, אבל הילדים צווחו בכפר צווחה גדולה, שאין טובה ממנה כדי להבין מאיזה שלב בחיים, אנשי הוודו הופכים לאנשי וודו.
מהומת אלוהים שונה היא האגון. כאן כולם מכירים את כולם. חלק מה"כולם" זה הקהל המבועת, אבל השותף, חלק אחר של ה"כולם" הם כהני הוודו, שבחיי היום-יום שלהם יכולים להיות גם נהגים, סנדלרים או "סתם" חקלאים. הם אלה שמקבלים על עצמם בטקס האגון להיות רוחות המתים שיוצאות מן היער ולבוא אצל ארץ החיים, כלומר אל הכפר המלא באנשים.
בינן לבין אנשי הכפר שנמלטים על נפשם מהאגון חוצצים כהני וודו ש"יודעים" איך לנהוג בזומבים המחופשים ותאבי הציד. מחרישים את אוזניהם במוסיקה רועמת, מכריחים אותם להתרוצץ ללא תכלית על פני הכיכר, מרחיקים באמצעות מוטות עץ את האגון שהצליחו להתקרב קירבה מסוכנת למי שלא נרתע מהן בזמן.
כמה זמן יכול להמשך כזה אירוע? תלוי במרץ ובכוח של הנשאל ותלוי אם הנשאל נמצא בין "כולם" האנושיים, או שהוא עוטה בדים צבעוניים ומסכה מבעיתה.
עוד אחד. הוא הופיע על סיפו של יום העזיבה את אפריקה. זנגבטו שמו, ועם כל מה שאפשר לומר על חזיונות תעתועים, על אמונה יוקדת של אנשים קשי יום, על הקסם הבלתי נדלה של האשליה, שמזינה את האמונה, שמכלכלת את הביטחון המוצק בנוכחותו של הוודו וביכולותיו האל אנושיות, עדיין לא נמצה את עצמתו של הזנגבטו בחברה הכפרית של ארצות הוודו. הזנגבטו הוא השם שניתן לרוחות ה"שומרים, אנשי הלילה". די, מכאן ואילך כבר לא היה שום צורך להסביר את המהות ואנו נותרנו עם הטכניקה. עם ההתבוננות בקדקדי המשולש – הקהל, הכהנים שיודעים ורקדני הזנגבטו עוטי הגלימות.
מה רבה היתה התדהמה, כאשר חרוט צבעוני כזה "סירב" להמשיך לנוע, ואז הרימו אותו הכהנים ממקומו, והתברר לעין כל שהוא ריק לחלוטין. כמו הרכבות לפני 50 שנה. "קרונוע", בלי קטר ועם יכולת תנועה עצמית. מדי פעם הסתבר – עם הרמת חרוט כזה והנחתו במקום מרוחק קצת, שאכן הייתה בתוכו, בעת שנע בעיגולים, תיבה קטנה ובה נרות ומקום למנחות. באחד אחר פירפר מתקן קש קטן על האדמה ובשלישי התחבאה בובת וודו גמדית.
הכהנים האיצו בזנגבטו לזוז, אם "סירב", היו דוחפים אותו באמצעות "מקל שכנוע" קטן. אם הסכים, היו משוחחים איתו. בכל הטקס לא שמענו אפילו זנגבטו אחד פולט הגה אל הכהנים. רק הם דיברו והוא זז או לא זז.
לחפש את הקפיטן
בעיבורי הכפר היה הלבה (Lebe), אחד המבעיתים שראיתי בחיי. דמות חוץ אנושית מעוותת ומכוסה בעיסה צהובה מבחילה, שנראתה בדיוק כמו מה שכל אחד עכשיו חושב. היה ברור לכל באי הטקס, שהלבה, הוא הוא שמאפשר לחרוטים הריקים האלה לחולל ולחוג ולנוע ממקום למקום.
לא היה כמובן טעם לנסות ולהסביר למוקסמי הכפר דבר וחצי דבר מן התובנות שלנו. גם אם היינו מסבירים, אז מה? המים הקדושים והקמיעות שלנו עובדים עם הסבר? מי בכלל רוצה הסבר במקום שיש וודו?
מול הכפר, על סוללת הדיונות שהפרידה את הנהר מהאוקיאנוס האטלנטי, הייתה מוטלת חצי סירה. היא לא מסוגלת לשוט כי היא לא במים וגם כי אין לה חלק אחורי. אבל מזווית מסוימת, כל אחד יכול לחשוב שזו סירה. מה שנשאר הוא רק לחפש את הקפיטן.
מכאן התחילה הדרך חזרה מעולם הוודו. יוני 2018.
ספי בן יוסף מוליך מסעות מיוחדים במקומות יוצאי דופן בעולם. מסע נוסף אל ארצות הוודו ייצא בדצמבר 2018
לפנייה לכתב/ת 
