השכונה הניו יורקית שלי
איפה לישון בניו יורק? יש הרבה יותר מהמלונות הצפופים הצמודים לטיימס סקוור. כתבינו בחרו את השכונות האהובות עליהם בתפוח הגדול
צ'לסי
הקלישאה הכי שווה: על פניו, מדובר בקלישאה הכי ברורה מאליה. תל אביבי, גיי, רווק בן 30 ומשהו שמעדיף את צ'לסי, השכונה הכי צבעונית, אמנותית ושיקית בניו־יורק. ממש מפתיע. ובכל זאת, הרשו לי להסביר למה השכונה הזאת אהובה עליי במיוחד ולמה אסור לכם לפספס אותה בביקור הבא שלכם בעיר.
נתחיל במיקום (כי זה למעשה הדבר הכי חשוב). צ'לסי נמצאת במרכז מנהטן בין גריניץ' וילג' להל'ס קיטשן בנקודה הכי נוחה לכל מי שמגיע לניו־יורק כדי ליהנות מאטרקציות תיירותיות, מסעדות מעולות, שופינג וחיי לילה - שזה, למעשה, כולם.
המלונות פה לא זולים, תלוי בעונה, אבל למי שמטייל לבד או בזוג, הייתי ממליץ לישון ב־Dream Hotel Downtown, מרחק הליכה קצרצר מהצ'לסי מרקט המפורסם, וליהנות ממלון בוטיק מפנק (עם בריכה!) שאפשר לצאת ממנו בהליכה (או ב־Uber קצר) לכל מקום שווה במנהטן.
צ'לסי, ניו יורק(צילום: shutterstock)
את הבוקר שלי אני אוהב להתחיל ב-Grey Dog ברחוב 16, בארוחת בוקר מושחתת שכוללת חביתה עם פרנץ' טוסט, תפוחי אדמה, פירות חתוכים וכמובן - קפה משובח. משם, במרחק הליכה של 8 דקות, להגיע לצ'לסי מרקט לקינוח ועוד קפה, ולהסתובב בחנויות המגניבות שמוכרות ספרים ופיצ'פקס שאפשר למצוא רק כאן.
לפארק High Line המרהיב שנמצא ממש בסמוך שווה להגיע מיד אחר כך, ולעשות סיבוב על הטיילת המושקעת כדי להגיד עם שובכם לארץ ש"אכלתם מלא שטויות, אבל הלכתם הרבה אז זה מתקזז".
באופן כללי, תמיד אעדיף ללכת ברגל בניו יורק מאשר להידחס לרכבת התחתית המצחינה. הכל שאלה של מזג אוויר, יכולת פיזית סבירה והיעדר ילדים ומבוגרים. זו הדרך הכי טובה לגלות את המקומות הכי שווים בניו־יורק וליהנות מהאווירה ומהנופים האורבניים.
בערב האווירה בצ'לסי משתנה והמקום הופך למרכז חיי לילה שוקק עם ברים ומסעדות טרנדיות שמהוות מוקד משיכה לכל מי שנמצא כרגע בעיר. הפייבוריטים שלי הם ה-TAO Downtown (שנמצאת, כמה נוח, מתחת למלון) והסקיי בר Le Bain, בקומת הגג של מלון Standard, שממוקם 2 דקות הליכה משם. ומה יותר טוב מערב רווי סושי וג'ין? אני עוד בודק את זה. אעדכן.
(אייל גיבלי)
לואר איסט סייד
כשהארי פגש את סאלי בכץ דליקטסן: יש את ניו יורק שמבקרים בה. אתם יודעים: טיימס סקוור, ברודוויי, סנטרל פארק והפסל המעפן Love על השדרה השישית שהתעקשנו להעלות לאינסטגרם כמו אחרוני התיירים. ויש את ניו יורק שגרים בה. לא אני, כי אין לי כסף או גרין קארד, וכנראה שאם היה אז הייתי בקווינס, מקסימום ברוקלין. אבל אפילו במנהטן היוקרתית יש מקומות, אתם יודעים, שבהם גרים אנשים.
שכונות שאשכרה אפשר לשמוע בהן אנגלית, לראות תלמידים זוללים בפיצרייה השכונתית או עושים דאווינים במגרש הכדורסל, סטודנטים מ-NYU שממתינים שעות בתור ליד בר שיקי או מזללת סובה עכשווית, ואינטלקטואלים וודי-אלן-וונאבי רוכנים מעל ספרים ישנים בחנות יד שנייה. לרוב זה קורה דרומית לרחוב 15, או יותר טוב מזה - איפה שנגמרים המספרים ומתחילים שמות כמו "יוסטון" ו"קאנאל סטריט".
מכולם אני אוהב במיוחד את הלואר איסט סייד, או LES בלשון המקומיים, עד לפני שלושים שנה שכונת עוני וחביבת ההומלסים והמסוממים (ראיתם "נהג מונית"?) והיום מופת של ג'נטריפיקציה. אמנם הפרוג'קטס עוד שם בשוליים ומוסיפים למקום קצת צבע (איזו אמירה מעושרת ומטונפת, הא?), אבל כמו פלורנטין היא הפכה למרכז העניינים בלי לאבד את האותנטיות שלה.
עוד לפני זה היא הייתה המרכז היהודי של ניו יורק (ראיתם "היו זמנים באמריקה"?), ועל דלתות הברים המגניבים אפשר גם לראות לא מעט מזוזות. מרכז השכונה הוא הדֶלי היהודי הנפלא "כץ דליקטסן", ההוא מסצנת האורגזמה המזויפת של מג ראיין ב"כשהארי פגש את סאלי". עשרות עומדים בכל שעה מחוץ לה בתור לכריך פסטרמי חם. כבוד!
ומול ה"כץ", המקום שאשתי ואני הכי אוהבים בניו יורק: ה"לאדלו" (Ludlow), מלון בוטיק שיקי-היפסטרי נפלא, חביב הדוגמניות והצלמים, עם חדר כושר מהמם למעלה, שמשקיף על כל דרום האי (כולל מרכז הסחר העולמי החדש) והגשרים, חדרים מעוצבים בטוב טעם, אמבטיה בשיש איטלקי ומצעים צרפתיים. ולמטה, עם וייב קצת סבנטיזי, אחד הברים הטובים בעיר - "דירטי פרנץ'", מוסד של דרינקים משובחים וסלבים מקומיים (במסעדה צריך לפעמים להזמין חודש מראש, אבל מקום על הבר, או לארוחת הבוקר המושחתת, אפשר למצוא בשנייה). דבר אחד צריך להגיד: לא זול כל העסק הזה. בשביל שיק צריך להשקיע.
(בנימין טוביאס)
אלפבית סיטי
אל"ף–בי"ת במגניבוּת: חיפוש אחרי דירה זולה בניו יורק, מוצר שכמעט לא קיים בעיר הזאת, הוביל אותנו לשכונה מקסימה בשם אלפבית סיטי - המקום היחיד בתפוח הגדול שבו השדרות נקראות בשמות של אותיות (A, B, C, D). היא ממוקמת ליד האיסט וילג' והלואר איסט סייד, מרחק הליכה מהאזורים שנחשבים כיום להכי טרנדיים, ובעברה היא נחשבה לאחת השכונות האלימות והמסוכנות בעיר, כזאת שאפילו ביום היה מסוכן להסתובב בה. היא נמצאת די מחוץ לקווי הסאבוויי (אבל יש אוטובוסים נוחים) ושומרת בכך על הקסם המיוחד שלה.
נכון, צריך להתאמץ קצת כדי להגיע אליה אחרי יום של שופינג וכיתות רגליים, אבל התחושה הבוהמיינית והקהילתית שמקבלים כשמגיעים שווה כל פני. פארק טומפקינס הסמוך מתמלא אחר הצהריים במשפחות צעירות עם ילדים, סינים מבוגרים שמשחקים בכדור כדי לשמור על הבריאות, ויש גם חידוש שלא הכרנו - גינה לכלבים גדולים, ואחת ליד לקטנים.
קצת הלאה, ברחוב 9, נכנסנו לחנות המשקפיים Fabulous Fanny’s שסיפקה משקפיים לכל המי ומי בתעשיית הקולנוע. שווה להציץ באוסף הוינטג’ הנדיר. מתחת לדירה ששכרנו יש מסעדה לטינית צבעונית בשם אספרנטו, ובשעות השמחות אפשר לקבל בה מוחיטו או מסקליטו ב-7 דולר. אם בא לכם להשקיע, תוסיפו 12 דולר ותקבלו סלסילת נאצ'וס עם סלסה וגואקמולי.
ממול ללטינית יש בית קפה היפסטרי עם אטיטוד קצת מתנשא, כמקובל בעדה, בשם Ninth Street Espresso. קפה מצוין אבל יקר ב-5 דולר. אפשר לעשות קניות באחד הסופרים ולשבת לאכול באחת הגינות הקהילתיות המפוזרות בכל האזור.
(איילת להב)
אפר ווסט סייד
לא ארץ להיפסטרים: בפעם הראשונה שבה הגעתי לניו יורק, מגדלי התאומים עדיין עמדו בביטחון העצמי המוגזם שלהם, אנשים עישנו בכל מקום, והסיבוב הראשון בטיימס סקוור היה חוויה כמעט דתית. זה היה טיול מאורגן, והמדריך הישראלי המקומי - שהדבר הכי חכם שהיה לו להגיד זה "באמריקה הכל בגדול!" - לקח אותנו לראות את סנטרל פארק עצום הממדים.
"אמרתי לכם שבאמריקה הכל בגדול!" חזר בחיוך של מי שיודע שהוא בעיצומה של קומבינה מעולה על חשבון תיירים ישראלים בתולים, אבל אני כבר לא שמעתי אותו. "פה", אמרתי לעצמי בידיעה שזה לעולם לא יקרה, "פה אני רוצה לחיות".
מאות שנים אחרי, זה דווקא קרה. עברתי לניו יורק, ואפילו לא חיפשתי דירה מחוץ לאפר ווסט סייד. לא עניין אותי לגור בשום חלק אחר של ניו יורק. יש שיגידו שהאפר ווסט סייד הוא אזור זקן. אני מעדיפה לומר שהוא שלם עם עצמו. טיפ טיפה מחוץ לטירוף של מרכז מנהטן, ועדיין במרחק הליכה שלווה או שלוש תחנות סאבוויי מלב המאפליה. המדרכות קצת - רק קצת - פחות עמוסות, הארכיטקטורה של הבניינים מימי טרום מלחמת העולם השנייה מרהיבה, סנטרל פארק מהפנטזיות פותח זרועות במזרח, ריברסייד פארק במערב, והשקיעות על ההדסון רחוקות כמה דקות הליכה.
האוכלוסיה באפר ווסט סייד אכן מבוגרת יותר, ואף היפסטר שמכבד את עצמו לא יחשוב לגור בה. השכונה היא גם מרכז יהודי וישראלי, שומעים עברית בכל מקום (יחליט כל אחד אם זה יתרון או חיסרון), ולפעמים קשה למצוא סתם בית קפה נחמד עם וויי־פיי מתפקד. אבל כל זה לא משנה את העובדה שברגע שאת יוצאת מהדירה הקטנטנה - צינוק, אם לדייק - מחכה לך שכונה שלגור בה זו הגשמת חלום. מילולית.
(ציפי שמילוביץ)
פרוספקט פארק, ברוקלין
חוויה אותנטית: אם כבר ניו יורק, אז שיהיה במנהטן, נכון? ואם לא במנהטן - כי בכל זאת יקר שם למות וכמה אפשר לשחזר תמונות של שרה ג'סיקה פרקר על רקע מוניות צהובות? - אז שיהיה בברוקלין. ואם כבר, אז רק וויליאמסבורג, שכונת ההיפסטרים הכי אובר רייטד מאז פלורנטין.
אז לא, הקסם האמיתי של ניו יורק, מבחינתי, נמצא בכלל עוד רבע שעה נסיעה בסאבוויי לתוך ברוקלין – בשכונת פרוספקט פארק. גיליתי אותה בינואר 2017 כשחברה טובה שמתגוררת שם הזמינה אותי לישון אצלה. זו שכונה שביקרתי בה בעבר, אבל הייתי שבויה עדיין בקסמי הדאון טאון וצ'לסי וכל מה שקלישאתי ומשעמם. הפעם הגעתי פתוחה לרעיונות, וגיליתי מקום מופלא, חף מהתייפייפות ומלא באטרקציות לא תיירותיות בעליל.
מה תמצאו שם? בתור התחלה, את המקום שעל שמו נקראת השכונה – פרוספקט פארק. דמיינו סנטרל פארק, רק בקטן (אבל לא קטן באמת), כולל האגם, המדשאות, העצים העתיקים וכל מה שפארק ניו יורקרי ראוי צריך להכיל. יצאתי שם כמה פעמים לריצה וחזרתי מאוהבת (ועל סף עילפון, כי מי יוצא לרוץ בינואר? או בכלל).
מסביב לפארק אפשר למצוא המון בתי קפה מקומיים, קטנים וקסומים, בלי הקשקוש הסטארבקסי המצחין, באווירה היפסטרית אבל בכלל לא מעיקה, הרבה חנויות קטנות ולא שימושיות ואוכלוסייה שהיא הכל, חוץ מידידותית לתיירים. מי שאוהב את האפרוריות הברוקלינאית ייהנה מזה מאוד (כן, אנחנו קיימים). והשוס הגדול: תחנת הסאבוויי שצמודה לפארק ומציעה גישה לרכבת Q שבתוך 20 דקות תביא אתכם ליוניון־סקוור.
המחיה בפרוספקט פארק שפויה בהרבה מזו שמחכה לכם במנהטן – אפשר למצוא שם דירה במחיר סביר ולאכול בזול והכי חשוב, לקבל חוויה ניו־יורקרית אותנטית והארד קור, שגורמת למנהטן להרגיש כמו יעד לחובבנים בלבד.
(חגית גינזבורג)
מידטאון
לא מוותר על הבלגן: בזכות קו הרקיע המהפנט. בזכות הכמות הבלתי נתפסת של האנשים, מכל הצבעים, מכל המינים, בכל מצבי הצבירה, שחולפים מול עיניך בטווח של דקות. בזכות הטיימס סקוור - על מסכי הענק המרצדים - שעדיין נותן לך את ההרגשה שאתה במרכז העולם, אפילו לא סנטימטר ליד. בזכות מסעדות הבייגלס החמים שבתוכם גבינת שמנת וסלמון, ועוד קצת גבינת שמנת. וסלמון. בזכות ברודווי והמחזות והשלטים המזמינים ואפילו תורי הענק לכרטיסים שמנחמים אותך שהאנושות, אולי, לא רעה כל כך.
בזכות עגלות האוכל שכמעט לא מפסיקות לעבוד. בזכות כריכי הענק. בזכות עגלות הגלידה הרכה שטובעת בסוכריות קטנות צבעוניות. בזכות מנעד בלתי נגמר של מסעדות בכל גוון קולינרי אפשרי. בזכות המומה ואוסף האמנות המודרנית המרשים שלו. בזכות מדיסון סקוור גארדן שמארח את האמנים החשובים בעולם וגם קבוצה לוזרית כמו הניקס. בזכות האמפייר סטייט בילדינג שנוכחותו עדיין מרשימה והנוף הנשקף מפסגתו.
בזכות רוקפלר-סנטר האיקוני והרדיו סיטי המעולה להופעות. ולא נשכח גם את הקרנגי הול, באותו עניין וגם את הבניין של קרייזלר. בזכות בריינט פארק שתמיד נותן את הנשימה הנכונה והסנאים המסתובבים בו. בזכות שדרת מדיסון ואחת הסדרות השנונות בהיסטוריה של הטלוויזיה שנולדה בו. בזכות החמישית והשישית המהפנטות, בזכות הטירמיסו הענק של הכרמיינז', שאין דומה לו. בזכות קולומבוס סירקל והחנויות סביבו.
בזכות האופנה המעודכנת תמיד יותר מבכל מקום אחר, השופינג המגוון ביותר בעולם והסיילים שלא נגמרים. והרלד סקוור. בזכות הרופטופ ברים בלילה. בזכות הספרייה של ניו־יורק בשדרה החמישית וגם בזכות תחנת גרנד סנטרל האיקונית. והאו"ם, בכל זאת בקיצור. מידטאון מנהטן. אין שום מקום, באף עיר בעולם, שמסוגל לעצב עשירית מההרגשה שהוא מספק.
(רז שכניק)
הכתבה מתפרסמת ב"ידיעות אחרונות", מוסף "מסלול"
לפנייה לכתב/ת 
