"אנחנו לא מהרוחניקים האלה": ירח הדבש שלנו בהודו
הנה זוג שקיבל החלטה (זאת אומרת, היא לחצה והוא נכנע) - במקום לנסוע לירח דבש מפנק הם יצאו למסע רוחני בהודו. זהו סיפורם
"החלום שלי הוא לטוס להודו", אמרתי לו באחת מאלפי שיחות המרפסת שלנו. "ורצוי לפני גיל 30, לפני ילדים וכל השלבים האלה בחיים. אני חייבת להיות שם".
"סעי עם חברה", הוא ירה, והחל לזרוק שמות של חברות שעשויות להיות שותפות פוטנציאליות למסע, לסייע לו להשיג קצת שקט, כי אף אחד לא רוצה בת זוג עם חלומות בקופסה.
"את יודעת שאלך איתך עד קצה ה...אלפִּים, אבל הודו היא לא בשבילי", אמר נחרצות.
"ברור לי שזה הכי לא אתה. אני גם לא מצפה ממך", גייסתי את הטון הכי אמין שלי. האמת היא שאכן לא הייתי רוצה את הציניות שלו בהודו, וגם לא את הקיטורים על הלחות או הלכלוך. אבל האמת-האמיתית היא שכן הייתי רוצה אותו איתי שם. מאוד.
הימים חלפו, כוסות נשברו, טבעות הוחלפו, ונשיקות ודמעות ודודות ותודות, ואנחנו המשכנו לאהוב בשלווה בשיחות המרפסת – רק נשואים. וכיאה לכאלה דנו בשאלה: ירח דבש – לאן? בימינו, עידן הלואו קוסט, נראה שהמושג "ירח דבש" די איבד ממהותו. אנחנו לא באמת זקוקים לתירוץ החתונה כדי להעיף את עצמנו החו"לה.
אבל, כך למדתי מאוחר יותר, עדיין מרחפת הילה קסומה מעל צמד המילים הזה. "אנחנו בירח דבש", גורר מאנשים תגובת התפעמות שיש בה מין קדושה, כאילו לא משנה מה יקרה – תעמוד לנו הגנת ירח הדבש. ואם הייתה פורצת מלחמה היו מצווים: "חוסו עליהם – הם בירח דבש", ואנחנו היינו רצים אל האחו כל עוד נפשנו בנו, נשואים טריים וחופשיים.
בכל מקרה, בינתיים טסנו במחשבות: אוסטרליה? פיליפינים? סיישל? יפן? מהו היעד הכי רחוק, הכי אקזוטי, זה שחייבים לפרגן אותו לעצמנו עכשיו כי אחר כך יהיה מורכב או יקר מדי, או כל מיני שיקולים של מבוגרים אחראיים. יום הולדת 30 נראה קרוב מתמיד והודו רחוקה מאי פעם. ושום יעד, כחול וקוקוסי ככל שיהיה, לא משתווה לכמיהה הנושנה והמסתורית שבתוכי אל הארץ הזו.
ואז יום אחד, האיש שלי, כן-כן, זה שפעם הכריז לנוכח מבטי המזועזע: "כשאמות, זה יהיה על הר מושלג באירופה לצלילי מוזיקה של בטהובן", אמר בחיוך: "יאללה, ירח דבש בהודו". זרחתי מולו, וככה התחיל המסע.
חודש וחצי של טיול בצפון הודו, ולקינוח – שמונה ימים באיים-המלדיביים; זו הייתה הכותרת. ואת הסיפור שלנו כתבנו תחתיה יום אחרי יום.
טיסה מוצלחת עם חברת אייר אינדיה הנחיתה אותנו היישר בדלהי המיוזעת. 43 מעלות, לחות, זיהום ומונית אחת בלי מזגן – ירח דבש כבר אמרנו? באומץ, כי אין כמו "חוויה אותנטית", התמקמנו בלב "המיין בזאר", ביב השופכין של דלהי, במלון אפרורי שבערך בכל שעתיים נפל בו החשמל. כבר ביום השני התייבשתי כתוצאה מהחום הכבד, ונהג שהסיע אותנו ברחבי העיר עצר בצד הדרך ובטוּבוֹ קנה לי גלידה. התוקף שלה פג בשנה שעברה ונגסתי בה מתוך נימוס. עם הזמן למדנו שבהודו אין כל משמעות לתאריך שמוטבע על מזון, ועד סוף הטיול כבר פיתחנו אדישות למוצרים שעבר זמנם.
קטועי גפיים ושוכני מדרכות, צפצופי מכוניות, כלבים עזובים, עופות שחוטים מלאי זבובים ומזרקי סמים – והריח, הו, הריח החצוף של דלהי שנצרב בתוך הבגדים – את כולם פגשנו שם. ואת האסלה, גם את האסלה, שלעיתים בכלל הוחלפה בשירותי בול-פגיעה. מצאנו מפלט בבית חב"ד בצהרי יום מהביל, קצת מסכנים ותועים בדרך, כמו ילדים מבולבלים אחרי צבא שמוצאים נחמה בישראלים ובשניצל ביתי. ועדיין, איזו הבטחה נישאה באוויר המזוהם שהודו היא אמנם כאוס אחד גדול בדלהי, אבל גם הרבה דברים אחרים שעדיין סמויים מן העין.
אפשר שוב לחלום
מרחק טיסה קצרה ומולנו נפרש מדבר צחיח יפהפה, שזור בנהרות שוצפים ומעוטר במנזרים נידחים ועליהם דגלים טיבטיים צבעוניים. ושקט רחב ידיים שבתוכו עוד מהדהדים זיכרונות הצופרִים של דלהי. הגענו ללה, עיר שגובהה 3,500 מטר, שהאוויר הלילי שבה קר עד לשד העצמות וביום הוא חם באופן מענג. הוקסמנו מעוצמת הטבע, מהרוחניות השּׁורה בפינות לא צפויות: בנזיר טיבטי שמנגן בחצוצרה בצד הכביש, בנשים החקלאיות קמוטות הפנים היושבות בגדת הרחוב ומוכרות את מרכולתן, ובעיקר מהמרקם האנושי הייחודי של העיר הזו. מוסלמים לצד בודהיסטים, אנשים לבביים שעם רבים מהם שקענו בשיחות נעימות, ועם חלקם ממש יצרנו קשרי ידידות.
לעלי יש חנות בדים ועיניים טובות. הוא לא צועק לאף אחד להיכנס, רק ממתין בסבלנות ועם חיוך על כיסא קטן מחוץ לחנות. בין הפסקת חשמל אחת לאחרת הוא מוציא צעיפי פשמינה מהשקית – ומקפל חזרה, ושוב מוציא – ושוב מקפל ומכניס, בציפייה שקטה ללקוח תועה. בעל חנות אחר, צעיר בשם אדיל, סיפר לנו איך עם קצת חוצפה הצליח להיפגש לשיחה על החיים, פנים מול פנים, עם הדלאי לאמה. אחר כך תמונתו התנוססה בעיתון תחת הכותרת: "הבחור המוסלמי שנפגש עם הגורו הגדול".
תמצית הטוב, החמלה והתעוזה האנושית הייתה שם בסיפור שלו, והוא סיפר אותו בלהט אך בצניעות שובת לב. למשמע הדברים, פתאום הבחנתי בדמעות זולגות על לחיו של האיש שלי. עלי ואדיל, בדומה לרבים אחרים בעיר, הם מוסלמים, ולגביו כולם העובדה הזאת נראתה כל כך זניחה וחסרת טעינות רגשית אי שם בסוף העולם, רחוק מחבית הנפץ הישראלית. החלפנו טלפונים והמשכנו לדרכנו. בראש השנה אדיל שלח, "שנה טובה אהובים".
ובכל זאת, משהו בשעון הפנימי עוד תיקתק בזמן ישראל. אי-השקט המוכר כל כך מהיומיום הלחוץ הוסיף ללוות אותי, השפיע על הקצב ועל היכולת ליהנות מהרגע. חיכיתי להודו כל כך הרבה שנים. מה אם הפנטזיה תתברר כגדולה מן המציאות? מה אם לא אצליח להתמסר לשלווה? הנה, החלום ושברו, חשבתי. ובזמן שהייתי עסוקה בלהתיש את עצמי מוחית, האיש שלי מצא בלה בית, הוקסם מהמקום ומהאנשים, והחל להיטמע בקצב של הודו ממש לנגד עיניי.
להתענג על כל זיוף
דרמסלה. עיר שהיא מתנ"ס אחד גדול. מיוגה דרך עיצוב תכשיטים ועד פיתוח קול – יש פה הכל. וגם אנשים שמחשקים בחישוקים ומציירים על הגוף, לבושים ברישול באמצע טבע אינסופי. כמו בסצנה סוריאליסטית מ"שיער", ריח האהבה החופשית מיתמר באוויר, ועשן סמיך ומתוק בוקע מבתי קפה מאולתרים בין הסלעים.
דרמסלה היא החופש להתנסות. אולי גם בזכותה אומרים ש"בהודו הכל אפשרי". וכך בן זוגי הציניקן אך הרָגיש פגש לראשונה את היוגה. "כרטיסייה בבקשה", מיהר לרכוש אחרי השיעור הראשון, ועד השיעור השני הוא כבר הוקסם ממנטרת ה"אום" והיה מדקלם אותה השכם וערב. "יש בזה משהו, לא יודע להסביר", הודה, ואני הסכמתי.
כל בוקר פתחנו בתנוחת "כלב מביט מטה", ובכל יום התפעמנו מחדש – מעוד קוף סורר על העץ שליד, ממסעדה שמעוצבת בדיוק כמו "אליס בארץ הפלאות" ושלט בשירותים שלה מזכיר: "כולם פה משוגעים". בדרמסלה גם למדתי לנגן בחליל. טוב, אם לדייק, למדתי להפיק צליל צורמני שנשמע כמו בדיחה גרועה, ואהבתי יותר את האיש שלי, שהיה מוכן לשאת את הזיופים בלי לקטר.
מדיטציה ופשטידת כרישה
ויום אחד, מודעה בפייסבוק צדה את עינינו: "אביתר בנאי מגיע להודו". כך מצאנו את עצמנו סוטים מן המסלול המתוכנן, שלמעשה לא היה מתוכנן כלל - אל מה שעתיד לשנות לחלוטין את חוויית הטיול שלנו. בכפר קטן ליד העיר מנאלי יש מקום בשם "החווה של אדם", מין התנחלות שקמה בהודו בכל שנה למשך חודשיים על ידי חבורת יזמים-אמנים-מנחים ישראלים. בכל שבוע מתקיימת שם סדנה אחרת, המשלבת תכנים מעולמות הדמיון, המוזיקה, המדיטציה, היהדות, הטקסט והתנועה.
זו הזדמנות למטייל בהודו לעצור לרגע ולפגוש את עצמו, מוקף ישראלים מכל מיני שכבות באוכלוסייה – חילונים, חרדים, תל-אביבים, ירושלמים, צפונים, דרומים, צעירים יותר ופחות, גברים ונשים. "מסע פנימה עם אביתר בנאי", הוגדרה הסדנה המסתורית. אבל פנימה לאן? התברר לנו שהמוזיקאי, שהגיע עם אשתו וחמשת ילדיהם, מבקר בחווה של אדם זו השנה השנייה. עוד הבנו שהביקוש לסדנה בהנחייתו היה עצום בקרב מטיילים מכל רחבי הודו, אבל כזכור, היינו מצוידים במילות הקסם שפותחות כל דלת בארץ הפלאות: "ירח דבש". ולכן, כשהחבר'ה בחווה קראו את הבקשה של הזוג הטרי – מיד הבטיחו את מקומנו בסדנה, ובכך העניקו לנו את מתנת החתונה הכי מיוחדת שיכולנו לבקש.
ואז התחוורה לנו המשמעות של אותו מסע פנימה. צלילה עמוקה בדמיון בעזרת כלי עוצמתי בשם "דמיונובע" שלימד איש מופלא בשם עמית קדם. יציאות קסומות לטבע, שיחות על אהבה ויופי עם אביתר והגיטרה, וכתיבה בלתי פוסקת במחברת אחת קטנה – כך, בחיק אהובי, ועוד חבורת ישראלים יפים שבארץ קשה להאמין שהיו נקרים בדרכנו – התחדדה בי ההבנה: החלום שלי קורה עכשיו, והוא מיוחד ועוצמתי יותר משאי פעם ייחלתי.
ומה ביקשתי בעצם? קצת תשומת לב לילדה הקטנה שבפנים, שנמאס לה ממשימות של מבוגרים ורוצה לשוב ולהתפעל מהדברים הקטנים. אז גם ניהלתי דיבור צפוף עם גיל 30, וסיכמנו שהמשבר שככה קפץ לבקר עם פשטידת כרישה וחיוך יידחה לפחות בעוד עשר שנים.
אחרי סבב פרידה אמוציונלי מהחברים לסדנה חישבנו את צעדנו הלאה. או-אז עלתה במוחו של סוכן נסיעות מקומי הברקה: "סעו לקשמיר". "קשמיר?" השתוממנו, "זו עם אזהרת המסע למטיילים, שטח כבוש במחלוקת בין הודו, סין ופקיסטן?".
"לא", ענה, "זו שאומרים עליה שהיא גן עדן עלי-אדמות, שיש בה שקט לתיירים כבר כמה שנים ושמטיילים ישראלים נוהרים אליה בעונה הזו".
התלבטנו. "יאללה. טסים לקשמיר", החלטנו בסוף, מלאי סקרנות ורק קצת חוששים.
בדרך עצרנו ללילה באמריצר, העיר שבה שוכן המקדש הסיקי המוזהב שבו נמצא הספר הקדוש ביותר לדת הסיקית. הכניסה רק ברגליים יחפות, וכל אחד מחויב לטבול אותן בבריכה קטנה ובה מי אגם קדושים. הטבילה במים, שמיליוני רגליים טבלו בהם לפני כן ולא פגשו מעולם בחומר חיטוי, חורכת את העור, ופטריות נכלוליות, כך היינו בטוחים, כבר מאכלות אותנו אט. אך הכל נשכח עם המראה המרהיב שנגלה בכניסה: בין אלפי סיקים – שומרים עם חניתות, אבות ואמהות עם ילדיהם הקטנים, סבתות על כיסאות גלגלים – נשאנו עינינו לעבר הזהב המסנוור, ששינה את גונו ככל ששקעה השמש.
מתוך רמקולי ענק בקעה דְּרָשָׁה בשפה לא מוכרת, וכולם נעמדו ביחד, ובו-זמנית התיישבו, נעים לצו המילים הקדושות. נדמה היה לנו שאנחנו התיירים היחידים שם, מתחת לחובת כיסוי הראש, ומתוך הזרות חשנו השתייכות גדולה בהיותנו חלק ממפגן האנרגיה האנושית המטורף הזה, שבו כולם, ללא יוצא מן הכלל, השתוקקו למשהו בחוזקה.
בלי קוקוסים
איזה מלך סוכן הנסיעות. מאיפה עלה הרעיון הזה, קשמיר, מקום שקלישאות מוכרות לא יספיקו כדי לתאר את יופיו. כמה מריבות יש על האדמה הזו, שהיא – ולא אף חוף עם עץ קוקוס – ההגדרה האמיתית לגן עדן. וכולם – ההודים, הפקיסטנים והסינים – רוצים לנגוס בכל העדן הזה, שקוֹלוֹת המואזין הם חלק בלתי נפרד ממנו. אז כן, לפעמים התחפשנו לתיירים מספרד או מגרמניה ולא הסגרנו את ישראליותנו, והיה בזה מן הריגוש – לא מספיק בשביל לפחד באמת, אבל כן כדי שנרגיש שבבחירה להגיע לשם הייתה מידה של תעוזה יחסית אלינו.
בשבוע החלומי שלנו בקשמיר – לנים בבית סירה על שפת אגם דאל הפראי, מדלגים כג'ולי אנדרוז בין גבעות שמתעוררות לחיים עם צלילי המוזיקה, רוקדים עם צוענים בהרים נידחים וקולעים שרשרת מעלי חבצלות – הדבש שבירח מעולם לא היה מתוק יותר. "איך ניפרד מהמקום הזה?", שאל האיש שלי באחד הימים, כשהעזנו להודות שהנה, זה השבוע האחרון למסע. ואני השבתי בחיוך מתוק-מריר: "הודו תחכה לנו גם בשנה הבאה".
באחד הימים בקשמיר קמנו מוקדם במיוחד ושטנו בסירת עץ קטנה אל עבר הזריחה. הלוטוסים והחבצלות נפתחו אט-אט אל השמש, ובחור חביב בשם בילאל חתר בסירה בנחת, שואף מדי פעם בתאווה מסיגריה. טבלתי את ידי במי האגם התכלכל והנחתי לה לשוט עם תנועת החתירה. הבטתי בכף היד שלי על המים במשך כמה דקות טובות.
הרגשתי את המגע שלה על הרטוב. ידעתי שהודו נכנסה לנימי גופי הקטנים ביותר. היא השיבה לי את היכולת להתפעם.
לא נגמר, רק הסוף
לקראת סוף המסע טסנו לאיים המלדיביים. עמדנו מול הים הכחול, אחרי שהסבירו לנו מה לא כלול בתוך כל ה-הכל כלול הזה – הנה אנחנו, זוג אחרי חתונה שמתפנק באי אקזוטי. בתוך המים עמדו נדנדות ומעליהן כיתוב שהכריז, כדי שלא יהיו טעויות: "Happiness". זה אכן יצטלם יפה לפייסבוק. פתאום נזכרנו שבמשך כל הטיול בהודו לא העלינו ולו פוסט אחד.
לקח לנו יום-יומיים להיכנס לזה ולעכל את הפער בין המלדיביים להודו. בכל זאת, על מה יש להתלונן – על החול הלבן מדי? על הסשימי בארוחת הערב שנמס מהר מדי בפה? זו הרי כמעט חוצפה. המלדיביים התבררו כסיום נחמד לטיול, כיף פשוט ומפנק, כזה שירכך את הנחיתה בארץ. אחרי הכל, בישראל בודהה הוא בעיקר שם של בר תל־אביבי בפלורנטין.
האיש שלי ואני, שנינו לא ממש "מהרוחניקים האלה". אנחנו נעים על המתח בין הנאה מסיפוקים גשמיים כמו שופינג ומסעדות לבין נהייה אחר עומק, סקרנות וחקירה פנימית. בין הומור מטופש לבין שיחות פילוסופיות. חיים בין משימה למשימה, לעבודה, ללחצים, בין לבין מתרפקים על רוח, על שאלות גדולות שאנחנו כאנשים קטנים שואלים על החיים. הבחירה בירח דבש בהודו העניקה לנו מתנת חיים, ואם רק נשכיל לשמר אותה, היא תלווה אותנו הרבה אחרי שהאלבום יעלה לפייסבוק. בינתיים אוכל רק להיות אסירת תודה: על הגשמת חלום לצד האיש שלי. על הקונספט הגאוני "ירח דבש בהודו". ועל האהבה.
הכתבה מתפרסמת ב"ידיעות אחרונות", מוסף "מסלול"
