כשקיבלתי לפני כשנה וחצי פנייה לצלם את נופי גרינלנד בחורף, העיניים נפקחו מיד. כבר הייתי בגרינלנד, האי הגדול בצפון האוקיינוס האטלנטי, כמה פעמים אבל כולן היו בקיץ, בטמפרטורות נוחות ועם אור שמש 24 שעות ביממה. בחורף האי הענקי משנה את פניו לחלוטין, ומזג האוויר - איך נגדיר זאת - פחות ידידותי. אבל הקור העז מציע גם הזדמנויות צילום מגוונות ומיוחדות.
צילומים מדהימים מגרינלנד
שליחות צילומית כמו זו שהזדמן לי לעשות הפעם מטעם חברת המדיה Square Rock היא הרפתקה מדהימה, אך גם מעט מלחיצה. מצד אחד, המימון מאפשר לעשות כל מה שעולה בדמיון, ומצד שני, יש צורך תמידי להצדיק את העלויות הגבוהות ולספק תוצאות באיכות גבוהה. הייתי נחוש לנצל את ההזדמנות במלואה ולצאת למסע.
לפני היציאה ניהלתי כמה שיחות ועידה עם הגרינלנדים. האינסטינקט הטבעי היה לצאת למקום הכי קיצוני, שבמקרה הטיסות אליו גם הכי יקרות – קאנאק (Qaanaaq) שבצפון הרחוק. מהר מאוד קיבלתי תשובה שלילית, והבנתי שכדאי להגיע למקום בעל פוטנציאל תיירותי גדול יותר. היעד שנבחר לבסוף: אומאנאק.
הייתי באומאנאק (Uummannaq) כבר בעבר, בקיץ 2015. זהו אי ששוכן באמצע פיורד אומאנאק, כשעה טיסה מצפון לדיסקו ביי. האי שטוח ברובו, אך בצפונו מזדקר הר מדהים ותלול בצורת לב. מכאן גם שמו: פירוש השם אומאנאק הוא "בצורת לב" בגרינלנדית, והפסגות התאומות שלו מתנשאות לגובה של כ-1,170 מטר.
על האי שוכנת עיירה קטנה ויפה שבה כ-1,300 תושבים, ושמה – ניחשתם נכון – גם כן אומאנאק. זיהיתי את הפוטנציאל כבר בביקור הראשון, אך מאז לא נקרתה בדרכי ההזדמנות לביקור חורפי. והינה היא הגיעה.
כתבות נוספות על ארז מרום:
אל הדרך הארוכה יצאתי מנורווגיה, אחרי שהדרכתי שם במשך חודש. לא פחות משמונה (!) טיסות שהתפרשו על פני יומיים, כולל טיסה במסוק כי באומאנאק אין שדה תעופה אלא רק מנחת מסוקים, והגעתי לממלכת החורף.
הנחיתה לא הייתה כל כך רכה. הגעתי אומנם מנורווגיה הקרה, אבל הירידה מ-0 ל-25 מעלות מתחת לאפס היא קיצונית. הריאות לא היו מוכנות לקבל את האוויר הקר והיבש, והתחלתי להשתעל עד שהתאקלמתי. לשמחתי פאלוק (Paaluk), המדריך שנשכר עבורי, קיבל אותי במנחת והחיבור בינינו היה מיידי.
לאחר התאקלמות ראשונית בגסטהאוס, יצאתי למחרת בבוקר לסיור קצר. כלומר, אם ניתן להגדיר הליכה בסופת שלגים במינוס 28 מעלות, כששלג מפציץ אותך מכל כיוון, כסיור.
אף שהייתי מצויד בציוד תרמי איכותי ומקצועי, ידיי ורגליי איבדו תחושה כמה פעמים, וקיבלתי כוויית קור באף שלא עזבה אותי לשארית הטיול. הצד החיובי: התנאים הקיצוניים הביאו איתם כמה הזדמנויות צילום מעולות. למשל לתעד את המקומיים בעת איסוף כלבי המזחלות שלהם תוך כדי הסופה. אפילו הכלבים הקשוחים בעולם צריכים עזרה לפעמים.
כאמור, אומאנאק שוכנת באמצעו של פיורד ענק, שמציע תנאים מושלמים לטיול חורפי. מי הפיורד קופאים בחורף, מה שמאפשר הליכה ונסיעה על הים - חוויה סוריאליסטית בפני עצמה.
הקרחונים, שבמשך הקיץ משייטים באופן חופשי, נתקעים בחורף בקרח-הים וניתן ללכת קרוב מאוד אליהם ברגל או במזחלת ממונעת (snowmobile). יש להיזהר לא להתקרב יותר מדי, מכיוון שמתחת לשכבת הקרח עדיין זורמים מים המזיזים את הקרחון ויוצרים ברד (slush) סביבו. פאלוק סייע בעזרת כידון ציידים ובדק את הבטיחות בהתקרבות לקרחון.
לשמחתי, כמה מהקרחונים הענקיים היו קרובים לעיירה. מהגסטהאוס הקטנטן שבו גרתי יכולתי לרדת לנמל, ללכת על הקרח ולהגיע אליהם תוך כ-20 דקות. קרחונים רחוקים יותר הצריכו כחצי שעת הליכה או נסיעה בסנואומוביל (שבו פאלוק נהג, כמובן). צילמתי את הקרחונים בתנאי שלג כבד שיצרו אווירה קסומה וחורפית.
צילמתי גם את הדייגים המקומיים אוספים את הדגים שנלכדו בחוטי הדיג מתוך חורים בקרח. הדייגים האלה קשוחים באופן שקשה לתאר, ועובדים בכל מזג אוויר.
בסך הכול היה נחמד לצלם בתנאי חורף קשים, אך לשמחתי, הימים שלאחר הסופה הציעו תנאים טובים בהרבה. פאלוק ואני המשכנו לנסוע ברחבי הפיורד. הימים הבהירים אפשרו לי לצלם את הקרחונים ואת הר אומאנאק מנקודות רבות על הפיורד וכן ממעוף הרחפן, באור זריחה ורוד.
לא נעים להגיד, אבל סוללות הרחפן לא יכולות לעבוד בטמפרטורות נמוכות מדי, והן נאלצו לבלות בבית השחי שלי כמה דקות לפני כל טיסה. אני שמח לבשר שהרחפן שרד והכול בא על מקומו בשלום.
כשעוסקים בצילום טבע, פעמים רבות קורה שלאחר אכזבות ותנאים קשים, מגיע יום שמספק פתאום המון תוצאות טובות. כשהולך אז הולך, ויום אחד באומאנאק היה כזה. לקראת אחר הצהריים פאלוק הסיע אותי לאגם טאסרסואק ("אגם גדול" בגרינלנדית).
הסופה בימים הקודמים העיפה את כל השלג שכיסה את האגם, שמימיו היו קפואים לעומק של כמטר, והתפשטות הקרח יצרה בהם סדקים מקסימים למראה. צילמתי את הר אומאנאק באור אחר צהריים זהוב, כאשר בקדמת התמונה הסדקים, המוליכים את עין הצופה לכיוון ההר.
לאחר הצילום חזרתי לגסטהאוס והתעדכנתי בתחזית הזוהר הצפוני. התברר שהייתה סופת שמש מינורית וצפוי זוהר צפוני די חזק. אומאנאק צפונית מדי מעל החוג הארקטי, ובדרך כלל הזוהר הצפוני שם לא במיטבו, אך הציפייה הייתה דרוכה. לקראת ערב ביקשתי מפאלוק להסיע אותי לאגם שוב על מנת לצלם אותה סצנה באור ירח.
אחרי כמה תמונות הזוהר הופיע, והחלטתי שהגיע הזמן לעבור לקרחונים. בזמן שפאלוק החליף את אמצעי התחבורה מטנדר לסנואומוביל, ירדתי לים והלכתי עד לקרחון הקרוב. הזוהר כבר היה בשיא חוזקו, ויכולתי לצלם את התמונות שחלמתי עליהן: זוהר צפוני משתולל מעל קרחונים התקועים בקרח-ים ומוארים על ידי הירח. בשלב מסוים פאלוק הגיח עם תה חם ועוגיות, והצטרף אליי לשארית הערב.
הביקור באומאנאק היה קסום ומדהים. אומנם צריך להתכונן לתנאים קשים בביקור חורפי בגרינלנד, אבל הנופים והחוויות שווים כל קושי. התמונות שצילמתי הופיעו במהדורה מיוחדת של המגזין Das Erbe Unserer Welt ("מורשת עולמנו"), המחולק לכ-100 אלף מנויי המגזין "נשיונל ג'יאוגרפיק" בגרמניה, ומשמשות את משרד התיירות הגרינלנדי ואת חברת התעופה אייר גרינלנד לקידום תיירות החורף באומאנאק.
אחת התמונות אפילו זכתה בציון לשבח בקטגוריית נופי הרים בתחרות של ארגון ספרדי, שמפרסם צילומי נוף וטבע.
בתמונה הר אומאנאק, באור אחר צהריים זהוב, משתקף על פני אגם טסרסואק הקפוא לחלוטין ועליו סדקים בקרח. בתחרות, שנקראת Memorial Maria Luisa, קיבלו ציון לשבח גם הישראלים איליה שלמייב ורועי גליץ.
אומאנאק נאבקת לשיפור חיי תושביה ולקידום התיירות, ואני שמח שזכיתי לתרום לקידום המקום המיוחד הזה. מקווה גם שנהניתם מהתמונות.
