נאגה זו קוברה עם מספר ראשים לא זוגי. בסנסקריט עתיקה (שפה הודו-ארית) זה "סתם" נחש, והתחלת הסיפור, כמעט כמו תמיד, היא באיזו מיתולוגיה נידחת. בצפון מיאנמר, על גבול החבלים הסגורים של הודו – מדינות אסאם ואוריסה – יש "מדינה" של 16 שבטי הנאגה, שמאמינים שהם צאצאיה של אותה קוברה מרובת ראשים.
בחודש ינואר - לפי מצב הירח - חוגגים בני השבטים את חילופי שנת הרוחות והנשמות, ומנהיגיהם הרוחניים דואגים לתאם את החג מול הפצעתו של היום המתארך, אחרי מות האור בלילה הארוך של השנה.
נאגה-לנד, ארץ הקוברה, בדרך כלל סגורה ומסוגרת מפני זרים, אך בימי החג ניאותה החונטה הצבאית - השולטת עדיין במיאנמר מאחורי הקלעים ובאופן מעשי - לפתוח את הפסטיבל לגויים מוחלטים כמותי. כל שנשאר בידי, אם כן, היה להגיע אל סוף העולם הזה.
ראשיתו של המסע ביום ארוך של שייט בסירת נהר מחוף מפרץ בנגל אל לב "מדינת" אראקאן, בדיוק המקום שבו נלחם צבא בורמה זה שנות דור עם שבטי הרוהינגה המוסלמים.
נתיב השייט הוא נהר בשם קאלאדאן, אפור-חום ככל נהר אסייתי ענק. כל כך רחב ידיים שבקושי רואים מה שקורה על גדותיו, והשמיים תלויים מעליו נמוכים וכהים, כאילו להזכיר לנו שבחלק הזה של העולם יש אומנם פסטיבלים, אבל עד שחוגגים מתמלאים קצת יראה וקצת מלנכוליה מהחיים האלה.
שבע שעות וחצי של יום וערב על הנהר כדי להגיע באפלה אל מרא-או החבויה בג'ונגל במעלה הפיתולים. כאן, בחסות האפלה, נעשה את ההפסקה החיונית בדרך צפונה ועם בוקר אור גם נטייל בסביבה בכמה כפרים ומקדשים נעלמים. קצת תרבות ופסיפס של מראות כצידה לחיים עוד לפני הפסטיבל.
וכך כתבתי ביומני עם תום הזמן במדינת אראקאן, כמה ימים אחרי ראשית המסע: תם זמננו כאן, וטוב שכך, כי אנחנו בכלל במסע לטקס חילופי הנשמות של שבטי הנאגה ב"ארץ הקוברה". כל מה שבדרך - זה רק בדרך, והמפגש עם מדינת אראקאן, עם שבט הרוהינגה ושבטים ושברי עמים אחרים - כצ'ין וטט - היו בונוס נהדר של הדרך הארוכה צפונה.
בדרך היו נשים עם תנוכי אוזניים קרועים ומקושטים בחישוקי מתכת, נשים מקועקעות כלוחמים מאורים שנכחדו, מקדשים עתיקים לטובת בודהה וגם לטובת שדים ורוחות, נהר למיו הירוק, מבריחי עץ טיק על הנהר, שקונסטרוקציות במבוק משמשות להם מצופים והסוואה לקורות הטיק האסורות, גילופי פורנוגרפיה מיתולוגית על קירות מקדש בן 1,300 שנה בערך, גילופי אבן עתיקים המתארים את חייו הקודמים של בודהה, לפני שנולד כנסיך וכשעוד אהב לעבור מגוף לגוף במשך דורות רבים, קודם להיכרותו עם המין האנושי, וחיוך של אמא לעולל יונק. מכל טוב, בחיי.
וישנם גם נהר וסירות וחריש עם צמד שוורים, שואבות מים וגרנות דגן וכל מה שמדינה לא בורמזית, אבל בתוך בורמה, יודעת לתת. והכי משמח? אין פה תיירים. ממש אין. כלום, Nada. פה ושם אנשים מארגוני סיוע – מלחמה, פליטים, אבל זהו. ה"מדינה" הזו עומדת להיסגר שוב מפני זרים, וכפי הנראה בקרוב תחול גם התנגשות בין צבא בורמה לרוהינגה.
כמה מילות ביניים על המיעוט, שמצליח למנף את דעת הקהל העולמית לטובתו באמצעות ענותם של האזרחים החפים והמעונים (כרגיל במלחמות). כל העולם המערבי אוהב עכשיו לשנוא את בורמה על מלחמתה בטרור המיובא מעבר לגבול עם בנגלדש. שלא נטעה, הצבא הבורמזי מבצע כאן מעשים אכזריים, ומבלי להיות פילוסוף בפרוטה אני מהרהר בעגמומיות לעצמי, שאינני מוצא אפילו צבא אחד בעולם לאורך כל ההיסטוריה האנושית שלא עשה או עושה דברים מחרידים.
היינו, ראינו ולמדנו שוב, שמה שרואים מכאן נראה אחרת לחלוטין שם. כלומר, מי שנרדף אלה בכלל מסתננים מבנגל שבהודו ומבנגלדש השכנות. הבנגלים מצהירים על עצמם שהם רוהינגה אבל הם ממש לא, וההתחזות הזו לרוהינגה, במה מועילה?
זה טוב בשביל דעת הקהל העולמית, זה טוב בשביל התעמולה וזה גם מעניין את התקשורת, שלא ממש מבינה מה קורה אבל היא רתומה למשימת ה"כותרת מדממת בכל מחיר". הם, הכאילו רוהינגה האלה, גם נושאים איתם את חיידקי הטרור האיסלאמי העולמי שהבודהיסטים הבורמזים ממש לא אוהבים. בקיצור, מלחמה זה אף פעם לא קל ולא יפה בעין, אבל זו אפשרות להתעסק עם המון אוויר חם ומלוכלך, ומה שרואה אורח לרגע כמוני, לא יראה העיתונאי שלא נמצא במקום ומפרסם את מה שהוא מקבל - סרטונים ותצלומים מבעלי עניין בשטח.
אז אחרי שהיינו אצל רוהינגה אמיתיים והודים שמתחזים לרוהינגה - חזרנו אל הדרך לנאגה-לנד, היא "ארץ הקוברה". כדי להגיע אל ארצם ההררית, המיוערת, הגבוהה והקרה (ינואר, גם באזורים הסובטרופיים של אסיה, יכול להיות קר מאוד אם אתה מתרוצץ בגובה של כ-3,000 מטר) מיטלטלים בנסיעות ארוכות בדרכים שנותנות לך תחושה מאיימת, כאילו אתה נוסע במערבל בטון. את גבול הארץ – הנהר הענק צ'ינדווין – חוצים עם רפסודה, ואז נבלעים בדרכי ג'ונגל מפותלות ובסוף מגיעים אל המוקד שאליו נוהרים בני הנאגה, כפר שלבש חג ומהומה – לשי (Leshi).
עד שלא הייתי כבר ממש ילד גדול, לא העליתי על דעתי שאפשר ללבוש חליפות בגזרה מערבית, לנעול נעלי שפיץ מבריקות כראי, לנהוג ברכב שטח מפואר ולהשתמש בכל הציוד המערבי המודרני שהיד משגת, ובאותה עת לחבוש עטרת נוצות, לענוד שיני נמרים, להתנאות בצדפים ולעטות בדים ארוגים בדגמים של נשמות סמויות מהעין, שדים, רוחות מתים וזיכרונות של אבות קדומים.
אז כבר גדלתי ואני כבר ממש, אבל ממש, לא ילד. ראיתי לא מעט מעולמנו הקליידוסקופי והבנתי בסופו של דבר שמחזה האבסורד האנושי הזה, חליפות עם עטרת נוצות, שעוני יוקרה ושיני נמרים, דווקא כן הולכים ביחד.
16 שבטים חיים שם, חלקם בתוך הג'ונגלים ההרריים, חלקם בהרים בלי ג'ונגלים, אחרים בכפרים ובשלוש עיירות, את חייהם הם מנהלים בשדות האורז ההרריים, ביערות עשירים בחיות לציד, על נהרות עמוסי דגה וגרגירי זהב, וכמו כולם עובדים, לומדים, מתפרנסים אחד מהשני, אוכלים, שותים ומתרבים.
אין גבול של ממש בין בורמה להודו. את ההרים אפשר לעבור הלוך ושוב בלי שום ביקורת, וזה בדיוק מה שעושים בני הנאגה - עוברים הלוך ושוב. שבטי נאגה מדברים ב-16 דיאלקטים שונים, ובכלל אינם מבינים שבט את שכנו. מה שמאחד אותם זו האמונה שהם כולם צאצאי קוברה אלוהית מרובת ראשים, שאבותיהם המתים הופכים לנשמות עצמאיות, ושלצבעים מסוימים, לתכשיטים ונוצות ולדגמי אריגה מסוימים, יש לא רק משמעויות קוסמולוגיות, אלא הם ממש בעלי יכולת להגן על מי שעושה בהם שימוש ולשמור אותו מפני כל רע, ויש לכולם אויב וירטואלי משותף - העולם המודרני.
נכון, כל שימוש בסממן השייך לעולם המודרני הוא דווקא לרוחם, אבל הם לא מוותרים על משפטי המפתח: "למה לקחו לי את העולם התמים שהיה לי קודם?"; "למה אנחנו כבר לא עורפים את ראשי אויבינו ואוכלים את מוחותיהם?"; "למה אנחנו כבר לא מייבשים את גולגולותיהם פעורות העיניים ומציבים אותן כקישוט?"; "על מה ולמה אנחנו משלמים לממשלת הזדון בעבור זהב, שאנו, במו ידינו, מלקטים מחולות הנהר?", ועוד כיוצא באלה.
פעם בשנה מתאספים הנאגה באחת משלוש העיירות שבארצם, כל שנה בעיירה אחרת שאליה ישובו בעוד שלוש שנים. הם באים מארץ הנאגה בבורמה, ומאסאם, מארונצ'אל פראדש ומאוריסה - כולן בהודו.
שלושה ימים רצופים הם חוגגים את תקופת הלילה הארוך על סף כניעתו לאור היום: רוקדים, שרים, נפגשים, נואמים, רוכלים, מציגים בגדי חמודות ותלבושות מהבוידעם, זוללים להתפקע, סובאים לשוכרה וזונים לאור הפנסים.
האות לתחילתם של שלשת ימי החינגה ניתן עם הצבתו של "עמוד נשמות". זהו "ציר חיים" מבמבוק, ארוך ומעוטר בסמלים ובקישוטים (אומרים שבעבר היו מעטרים אותו בגולגלות אדם), והוא מסמל את החיבור בין עולם האדם לעולם הנשמות והרוחות.
אחר כך רוקדים, עורכים תחרויות היאבקות שכל הנוטלים בה חלק חיוך שפוך על פניהם, רוקדים עוד וגם מנמנמים בשולי המקום ושוב רוקדים ומתבטלים, ובלילות משיאים משואות ומציתים מדורות ענק ורוקדים.
כל האירועים האלה מדרבנים את נשמות המתים של הנאגה לבוא ממקומן בעולם שמעבר, לבקר אצל החיים ולהבטיח את אושרם. כן, גם אלה שכיתתו את רגליהם במשך שלושה ימים בהרים וביערות כדי להגיע יכתתו רגליהם בחזרה עם תום החגיגה. אלה שבאו בסירות וברכב יחזרו באותה דרך, ואלה שחיים בלשי יישארו בשקט היער האופף אותה, עד בוא השנה השלישית, כשהאירוע יחזור אליה.
זהו. ומכאן ואילך הסיפור עובר לדרך חזרה: ירידה מההרים, עוד שייט על הצ'ינדווין, מפגש עם גאיאל, שהיא בהמה שחורה וכועסת - מין של בקר חצי מבוית וחצי פראי - מפגש עם מסנני זהב מתוך בוץ, ובסוף התברר שהמלחמה החדשה עם הרוהינגה במדינת אראקאן טרם פרצה.
ספי בן יוסף מוליך מסעות מיוחדים במקומות יוצאי דופן בעולם. לפרטים נוספים - הקליקו
